השעה שש בערב בבסיס ג'וליס, בין אשקלון לקריית גת. חיילים נכנסים למקלחות, מסיימים ארוחת ערב קלה, הולכים לתפוס תנומה לפני שמירת לילה. רק לעמית נחמיה בן ה-20 יש תכניות אחרות לגמרי: הוא עומד לגנוב טנק. ולתת גז. ולא לעצור עד שיגיע לניו יורק.

בשעת שקיעה מגיע נחמיה לחניון הטנקים שבשולי הבסיס. הוא משתחל בקלות לטנק מג"ח (גרסה משודרגת של טנק ה"פאטון" האמריקאי), מניע אותו ופורץ את שער הש.ג. "התכנית שלי הייתה לחצות את גבול לבנון ומשם בדרך היבשה להגיע לדודה שלי במנהטן", יספר מאוחר יותר לחוקרי מצ"ח. "גנבתי את הטנק כדי להתאבד. רציתי למות במנהטן, מול פסל החירות".

טנק גנוב  (צילום: מתוך ידיעות אחרונות)
שיחת היום. עמית נחמיה בראש החדשות, 1994 | צילום: מתוך ידיעות אחרונות

זאת מעולם לא הייתה תכנית הגיונית, אם בכלל הייתה תכנית של ממש מאחורי המעשים של עמית נחמיה ב-6.11.1994 – היום שבו הקפיץ מדינה שלמה על הרגליים. הרי אי אפשר להגיע בדרך היבשה מג'וליס למנהטן; לכל הפחות יש אוקיינוס באמצע. אפילו להתקדם מדרום הארץ עד לגבול לבנון בטנק צה"לי גנוב שנע על כבישים ציבוריים זה כנראה לא ממש ריאלי. ואולי דווקא בגלל הרמת הגבה האוטומטית שמעורר הסיפור הזה, בחודשים האחרונים לא נותנות לי מנוח שתי שאלות: מה דחף את נחמיה למה שנראה בתחילה כמעשה של טירוף ובדיעבד נראה יותר כמו אקט של ייאוש - ולאן הוא הגיע מאז שניסה לכבוש את מנהטן.

"הייתה הוראה ליירט אותו בטילים"

למרות השאפתנות הלא סבירה שלו, נחמיה ביצע למופת את השלב הראשון: הטנק כבר דהר צפונה כשידיעות ראשונות על הגניבה הגיעו אל כוחות הביטחון (טוב, אין חכם כבעל ניסיון. מספר שבועות לפני המקרה ניסה נחמיה לצאת מהבסיס בטנק אחר, נתקע איתו בגדר ונאלץ לוותר על הרעיון לגנוב אותו). הצבא והמשטרה נערכו מיידית לאתר את הטנק, והמתח הורגש. באותם רגעים לא היה ברור בכלל אם מדובר בחייל צה"ל או במחבל שמנווט את הכלי המשוריין. 

"ברגעים הראשונים כולם היו בהלם, לא הבינו מה קרה ולמה", משחזר חייל לשעבר בבסיס. "המפקדים היו מאוד מבולבלים. אף אחד לא האמין שמישהו יגנוב טנק".

פיקטים טנק גנוב (צילום: באדיבות חברת החדשות)
יחידות מובחרות, משטרה, פסיכולוגים. מחוץ לטנק | צילום: באדיבות חברת החדשות

מה היו הפקודות?
"לעצור את הטנק בכל מחיר לפני שזה ייגמר באסון כבד. לא ידענו שמדובר בעמית. היו דיבורים על מחבל מתאבד שרוצה לבצע פיגוע המוני".

20 דקות לאחר שפרצו את שער הבסיס הגיעו נחמיה והמג"ח לצומת בית זכאי. נהגי מכוניות ואוטובוסים שעברו בסביבה חשבו שמדובר במתיחה, אבל הטנק נסע בזיגזג מסוכן והם התחילו להבין שחייהם בסכנה. חלקם נמלטו אל שולי הכביש כדי לא להיהרג. סיפור שהתחיל כמו בדיחה טובה, "שמעת על ההוא שגנב טנק ונסע לאמריקה", נעשה פתאום רציני מאוד.

צביקה שטיין, שעבד בשנים ההן כנהג אגד, זוכר את הרגעים הקריטיים שכמעט גרמו לאסון גדול. "נסעתי מכיוון רחובות לאשדוד בקו 212 עם כמה עשרות נוסעים באוטובוס. פתאום אני רואה טנק שמתקרב אליי במהירות".

מה עבר לך בראש?
"חשבתי שאני מדמיין. לקח לי כמה שניות להתעשת ולהבין שאנחנו לקראת אסון, שאני חייב לעשות משהו. הצלחתי להסיט את האוטובוס לשוליים, אבל הקנה של הטנק פגע בחלק השמאלי של האוטובוס. הייתה בהלה גדולה בקרב הנוסעים, הם לא הבינו מה קרה. אני משוכנע שאם לא הייתי פועל במהירות, זה היה נגמר באסון כבד ובמותם של נוסעים רבים".

שטיין ושמונה נוסעים נחבלו באורח קל עד בינוני ופונו לבית החולים קפלן. נחמיה מצדו המשיך לכיוון צומת הודיה – אלא שעכשיו נתקע הטנק על גשרון ונעצר.

טנק גנוב- במחנה (צילום: מתוך עיתון במחנה)
נשמע כמו בדיחה, נעשה רציני ברגע | צילום: מתוך עיתון במחנה

הפצועים מהאוטובוס לא השאירו הרבה ברירה למערכת הביטחון, שנערכה לנטרול נהג הטנק. מ"פ ביחידה מובחרת כבר לקח לוחמים חמושים בטילי לאו, רימונים ותחמושת כבדה, ופרס מחסום סמוך לתל אביב כדי לבלום את הטנק אם וכאשר יגיע עד לשם.

"אני זוכר שהעלו לאוויר מסוקי קרב כדי לאתר את הטנק במטרה ליירט אותו", אומר מפכ"ל המשטרה לשעבר, משה קראדי, ששימש באותה עת בתפקיד ראש מטה המבצעים במשטרת ישראל.  "הקפיצו למקום לוחמים מסיירת מטכ"ל, ימ"מ, מיחידות מובחרות. המפכ"ל אסף חפץ הוזעק למקום והייתה הוראה שאם הטנק ימשיך לסכן כלי רכב ואוטובוסים - ליירט אותו בטילים".

קיצוני.
"לא ידענו מי הנהג ומה המניעים שלו. כולם היו בכוננות על, פשוט צרנו סביב הטנק מחשש שמי שנמצא בתוכו ייצא החוצה ויפגע באזרחים חפים מפשע. פשוט לא לקחנו סיכון. זה היה לילה ארוך, מתיש ומורט עצבים. אם יפרח דוכובני לא היה מגיע למקום ולוקח פיקוד על האירוע, ייתכן מאוד שהחייל לא היה יוצא חי. הוא בפירוש הציל את חייו".

"שיעבירו אותו ללבנון, רק שלא ישרת בבסיס הנורא הזה"

ההיסטוריה של עמית נחמיה לא חושפת סימנים מוקדמים להתפרצות בנובמבר 94'. הוא נולד ביהוד, בנם של קבלן שיפוצים בשם אבנר ועקרת בית בשם סימה, ש"גידלו אותו בצמר גפן" לדברי מקורבים למשפחה. בילדותו נחשב לעילוי בתחום המחשבים, וחברים זוכרים אותו גם כמי שכתב שירים למגירה. היה מי שהגדיר את הנער המופנם כ"נפש של משורר", וזה אולי חלק מהעניין. נפש שבירה.

פיקטים טנק גנוב (צילום: באדיבות חברת החדשות)
הציל את חייו של נחמיה. דוכובני בליל האירוע | צילום: באדיבות חברת החדשות

"החלום שלו היה שישבצו אותו לשרת ביחידת מחשבים, ואחרי השחרור לנסוע לדודה שלו בארה"ב", מספר דני, חבר ילדות. "הוא לא היה אחד שיעשה בלגנים, ילד שקט שהמורים אהבו ותמיד נתנו כדוגמה לתלמיד שכולם צריכים להיות כמוהו. חזו לו עתיד מזהיר בתחום המחשבים. הבנאדם היה גאון, פריק בתחום הזה".

כשהגיע מועד הגיוס הופתע נחמיה לגלות ששובץ להיות מכונאי טנקים, רחוק מאוד מהעתיד שדמיין לעצמו ביחידת מחשבים נחשבת. "הוא היה מאוכזב מאוד, הרגיש שעשו לו תרגיל. מה לו ולטנקים", סיפרה אמו סימה בשיחה עם כתבים. "אבל שלחו אותו לקורס חימוש במקום ליחידת מחשבים".

שנתיים וארבעה חודשים שירת נחמיה בתפקיד מכונאי טנקים, ונדמה שמצבו הנפשי הלך והחמיר. שוב ושוב שלח בקשות להעברה לבסיס אחר ולתפקיד אחר, אבל נענה פעם אחר פעם בשלילה. "התחננתי שיוציאו אותו משם", סיפרה סימה נחמיה ב-1994. "הוא טען שמתעללים בו, שהפכו אותו לעבד. הייתי מוכנה אפילו שיעבירו אותו ללבנון, העיקר שלא ישרת בבסיס הנורא הזה. דיברתי עם המפקד, סיפרתי לו על היחס המשפיל, על חוסר ההתחשבות בחיילים, אבל הוא אמר 'אל תדאגי'. הוא אמר שידבר עם הרס"רים ושהעניין יסודר, אבל לא נרגעתי".

מיכל, אחותו של עמית נחמיה, הוסיפה: "היו לו צלקות בגב מרוב עבודה על הטנקים. גם כשהיו לו שבעה תפרים הוא נאלץ לעבוד עד השעות המאוחרות של הלילה... הוא ספג עד שלא יכול היה יותר להבליג". באותם ראיונות טען האב אבנר שהחלטה של בנו לגנוב את הטנק הייתה זעקה לעזרה שאיש לא רצה לשמוע.

אם ניתן היה להבחין בנורות האדומות, הרי שאיש בסביבתו של סמל נחמיה לא ראה אותן בזמן. על מצבו הנפשי ביום גניבת הטנק מעיד יותר מכל המכתב הקצר והמצמרר שכתב בכתב ידו: "נמאס לי. אני יודע שאין לי סיכוי עם זה, ואם אני אמות אני מקבל את המוות בלב שקט. אני רוצה להיקבר בארה"ב, במקום שניתן לראות את פסל החירות. אני מפנה בקשה לדודתי האהובה בארה"ב שגופתי תישרף".

פיקטים טנק גנוב (צילום: באדיבות חברת החדשות)
פתאום אני רואה טנק שמתקרב אליי במהירות". שטיין | צילום: באדיבות חברת החדשות

מה בדיוק קרה שם? האם נחמיה איבד זמנית את צלילותו? האם התכוון לדברים שאמר וכתב? הסבר אפשרי אחד סיפק עו"ד שלומי ציפורי, מי שייצג את נחמיה, בראיון שנתן ל"במחנה" שנים לאחר מעשה: "זה היה סיפור הזוי. מדובר בבחור שהיה קצת מעורער בנפשו – הוא לקח מפות ומנות קרב ויצא מג'וליס. כל הצבא היה מזועזע מזה".

"ארבע שעות הייתי איתו בטנק, הוא פחד להוציא את הראש החוצה"

ברגע שהטנק נתקע על הגשרון, כלי תקשורת רבים הגיעו לזירה כדי לסקר את הדרמה שנמשכה לתוך השעות הקטנות של הלילה. הסיפור פתח את כל מהדורות החדשות ולמחרת כיכב בשערי העיתונים היומיים.

לצד הכוחות המיוחדים שהקיפו את הטנק הגיעו פסיכולוגים מהצבא והמשטרה. זמן קצר לאחר שהטנק נעצר הגיע למקום רפ"ק יפרח דוכובני, אז סגן מפקד תחנת משטרת ראשון לציון (כיום תת ניצב בדימוס). כשהבחין בהמולה החליט להיכנס בעצמו לבטן הטנק כדי להבין מי האיש שגנב אותו ולשכנע אותו לצאת החוצה ללא נפגעים.

"קיבלתי ביפר על האירוע ומיד יצאתי לשטח. היו לוחמים ביחידות מובחרות שזרמו לזירה ורצו להיכנס לתוך הטנק, אבל החלטתי לקחת סיכון ולהיכנס פנימה", משחזר דוכובני. "לא ידעתי לקראת מה אני הולך ואם אצא משם בשלום. ברור שהייתה אפשרות שהוא יירה בי וזהו".

דוכובני דיבר בתחילה עם נחמיה מחוץ לטנק, באמצעות מגפון, וביקש את רשותו להיכנס פנימה ולדבר. "בודדתי את הזירה מכל הלוחמים והשוטרים והתקדמתי לעבר התעלה שבה נעצר הטנק. היה גם צוות משא ומתן שגיבה אותי בחוץ".

עם מה חשבת שיש לכם עסק?
"המחשבה הראשונה הייתה שמדובר במחבל. רק כשהתחלתי לשוחח איתו הוא סיפר שהוא חייל מג'וליס שגנב טנק ושהוא חמוש. היו מפקדים בקרב הכוחות שאמרו, 'בוא נעלה מסוק ונירה טיל לטנק'. אני מנעתי את זה והחלטתי להמשיך את המו"מ. שאלתי את החייל אם הוא צריך עזרה, הסברתי לו שאני לא חמוש ושבאתי לשמוע אותו ורוצה לעזור לו. הוא התמהמה בתשובות והלוחמים בחוץ התחילו לאבד את הסבלנות, אז לקחתי טלפון סלולרי מהעבים האלה שהיו אז, וקראתי לו מבעד לצריח שייתן לי להיכנס".

לאחר מספר דקות של היסוס, נחמיה נתן אישור לדוכובני להיכנס לטנק. בחוץ המתינו הכוחות המיוחדים עם כלי נשק שלופים.

פיקטים טנק גנוב (צילום: באדיבות חברת החדשות)
הקנה של הטנק פגע בחלק השמאלי. האוטובוס של שטיין | צילום: באדיבות חברת החדשות

מה קרה כשנכנסת?
"דיברתי אליו בטון אבהי ואנושי. אמרתי לו שאני לא רוצה להרע לו וביקשתי שיספר לי מה קרה לו. ארבע שעות הייתי איתו בטנק, הוא פחד להוציא את הראש החוצה כדי שלא יירו בו. סיפרתי שגם אני שריונר ושיש לי בן בגילו. זה ריכך אותו קצת. הוא סיפר שעשה את המעשה לא רק בשבילו אלא בשביל כל החיילים האחרים בבסיס שסבלו מיחס רע של המפקדים. בשלב מסוים אפילו התקשרתי מהטלפון לאשתי כדי שתדבר איתו".

איך זה עבד?
"היא הרגיעה אותו, דיברה בנימה אימהית ואמרה שאין לו מה לדאוג".

בסופו של דבר הסכים נחמיה לצאת עם דוכובני מהטנק והסגיר עצמו לידי חוקרי מצ"ח. "אני יודע שהסבלנות שלי השתלמה והצלתי נפש. הוא לא הסכים לענות על שאלות במצ"ח ללא נוכחותי. יצרתי איתו מערכת של אמון, הוא ידע שאני לא אבגוד בו", אומר היום דוכובני.

פיקטים טנק גנוב (צילום: באדיבות חברת החדשות)
נתקע על גשרון. הזחל הקרוע של הטנק | צילום: באדיבות חברת החדשות

רגע, מה קרה ברגע שיצאתם מהטנק? כשכל הדרמה הסתיימה?
"אזרחים שהיו במקום הודו לי על מה שעשיתי, אבל לא ציפיתי לאמירת תודה. אני את שלי עשיתי. הכי חשוב בחיים זה להישאר בן אדם".

"הייתי שמח לשמוע שהוא מצליח ושהכל בסדר"

נחמיה הוחזק במעצר בכלא 4. "אשתי ואני היינו מגיעים לכלא עם אוכל כדי לבקר את עמית", מספר דוכובני. "נוצר קשר טוב איתו ועם המשפחה שלו. ליוויתי אותו לאורך המעצר והמשפט וגם אחרי שהשתחרר מהכלא. היה קשר טלפוני ופה ושם נפגשנו. התרשמתי שהוא בחור חיובי מאוד שנקלע למצוקה נפשית והיה זקוק לעזרה".

הפרקליטות הצבאית הגישה נגד נחמיה כתב אישום בגין גניבת הטנק. להגנתו טען בין השאר כי רצה "לזעוק שהטנקים לא תקינים" ושהוא וחבריו ביחידה קיבלו יחס מחפיר מהמפקדים. בית הדין הצבאי גזר עליו שנתיים מאסר בפועל. פרקליטו דאז, עו"ד ציפורי, הגיש ערעור על חומרת המעשה ודרש להתחשב בנסיבות שקדמו לאירוע ושגרמו למרשו לגנוב את הטנק. השופטים בבית הדין הצבאי לערעורים קיבלו את הערעור, קיצרו את עונשו של נחמיה בחצי שנה וציינו כי מחובתם של מפקדים לאתר בזמן את הבעיות של פקודיהם.

פיקטים טנק גנוב (צילום: באדיבות חברת החדשות)
"לילה ארוך, מתיש ומורט עצבים". המו"מ על הטנק | צילום: באדיבות חברת החדשות

בעקבות המקרה הוקמה בצה"ל ועדה שקבעה בין השאר כי נחמיה היה חייל טוב, ממושמע, שקט ומשקיע שאגר בתוכו מרירות רבה כלפי היחידה וחלוקת הנטל בה ככל שמצוקתו האישית גברה. חברי הוועדה ציינו כי לדרגי הפיקוד הזוטרים ביחידה לא הייתה המיומנות והרגישות הנדרשות כדי לטפל בו והמליצה כי המפקדים הזוטרים יעברו הדרכה בטיפול ובזיהוי אותות מצוקה של חיילים.

לכאורה סוף פסוק. עמית נחמיה הוא היום חלק מהמיתולוגיה הצה"לית של גניבות הזויות, כמו פרח הטיס שב-1963 ניסה לקחת הביתה מטוס פייפר לאחר שהוחלט להדיח אותו מהקורס (זה נגמר בשמונה חודשי מאסר בפועל) או הסיפור האמיתי/ אגדה אורבנית על הקיבוצניק ממעגן מיכאל שבשנות ה-70 גנב נגמ"ש והסתיר אותו בתוך בריכת דגים (כן, *בתוך*). ועדיין, סיפורו של נחמיה נותר חריג: מצד אחד, שמו ותמונתו היו שיחת היום בנובמבר 94'. אגדה שללא ספק הייתה באמת. מצד שני, נראה שמאז נעלמו עקבותיו.

"אנחנו לא בקשר", אומר דוכובני ומעדכן שככל הידוע לו, נחמיה עוסק בסופו של דבר בתחום המחשבים. "הייתי שמח לדבר איתו ולשמוע שהוא מצליח ושהכל בסדר", אומר התנ"צ בדימוס. "הוא קסם של בחור".

ההורים, סימה ואבנר, מסרבים למסור פרטים על מה שעבר על בנם מאז הפרשה ועד היום. "הבן שלי קיבל את העונש, עזב את הארץ, ואני לא חושבת שהרבה השתנה ביחס של הצבא לחיילים. עדיין יש מקרים מטרידים כאלה ואחרים שלא זוכים לטיפול", אומרת האם סימה. "אין לי הרבה מה להוסיף על מה שקרה. עמית חי את חייו וזהו. הוא ילד טוב. עברנו טראומה קשה איתו, אבל יש לו תואר שני במחשבים והוא מסודר. הוא פתח בחיים חדשים והכול כבר מזמן מאחורינו".

האב אבנר מסרב באופן גורף לדבר על הפרשה ("יש לי מה להגיד? זה היה מזמן ונגמר. מה יש להתעסק עם זה יותר, את מי זה מעניין?"), אבל למרות הסירוב המובן של בני הזוג נחמיה להחזיר את בנם אל מרכז תשומת הלב, בכל זאת הצלחנו לגלות איפה הוא היום.

טנק גנוב  (צילום: מתוך ידיעות אחרונות צילום מיכאל קרמר)
השופטים קיבלו את הערעור. נחמיה בדרך לבית המשפט | צילום: מתוך ידיעות אחרונות צילום מיכאל קרמר

לא נחשוף כאן פרטים בניגוד לרצונה של המשפחה, אבל כן נציין שעמית נחמיה עזב את הארץ והתבסס בתחום המחשבים. את הפרשה השאיר הרחק מאחוריו, וכיום הוא מתגורר באלמוניות מזהרת בארה"ב. הוא לא הגיע לשם בטנק, אבל לפחות במובן מסוים, בסופו של דבר הוא הגשים את החלום המוזר שבא לו בסתיו 1994.