אירועי השבת השחורה הביאו לפגיעה אנושה בתחושת הביטחון של הציבור הישראלי. מחדל המודיעין וחוסר המוכנות של צה"ל באותו יום ריסקו את האמונה בצבא, שמצדו חווה טלטלה שלא הייתה כמוה מאז פרוץ מלחמת יום כיפור, אם בכלל. עכשיו, כשהעיסוק בשאלת "היום שאחרי" מעסיק את הזירה הפוליטית והכלכלית, גם בזו הביטחונית עולות שתי שאלות בלתי נמנעות: איך לשקם את צה"ל מטראומת אוקטובר – ומיהו האיש הנכון למשימה המורכבת הזו.
הרמטכ"ל רא"ל הרצי הלוי כתב כבר ב-17 באוקטובר באיגרת לחיילי צה"ל ומפקדיו ש"ספגנו מכה ואנחנו אחראים" – ניסוח שניתן אולי ללמוד ממנו משהו על התוכניות של הלוי עצמו ל"יום שאחרי". אין לדעת אם הלוי ילך בדרכם של דוד אלעזר ודן חלוץ, שהתפטרו האחד בעקבות מלחמת יום כיפור והשני לאחר מלחמת לבנון השנייה, אבל בשיחות מסדרון במערכת הביטחון כבר שואלים במפורש מי יהיה הרמטכ"ל הבא – וההערכה הרווחת היא שסיום המלחמה יהיה גם סוף הקדנציה של הלוי. גם אם לא יתפטר – ובין המרואיינים לכתבה זו יש הטוענים שאין לו שום סיבה לעשות זאת – ספק אם יהיה מי שייתן לו להגיע לסוף הקדנציה.
זהות היורש של הלוי סבוכה בגלל הצורך לשקם הן את הצבא והן את האמון בו, והיא מסתבכת עוד יותר מפני שכמעט לא ניתן להפריד בין היכולות המקצועיות לשיקולים של מסלולי קידום – ושל פוליטיקה, בתוך צה"ל ומחוץ לו. מחדל אוקטובר גם יצר מצב יוצא דופן שבו קצינים בכירים שהכישלון דבק בהם לא יקודמו, וחלקם אף ייאלצו לסיים את שירותם הצבאי.
סגן הרמטכ"ל אמיר ברעם הוא המועמד הטבעי ביותר, אלא אם הפעם יוחלט לבחור מישהו מחוץ ל"חונטת הצנחנים". אבל מסלול הקידום של ברעם "לא נכון" לתפקיד הרמטכ"ל
"כולם מבינים שאחרי המלחמה תהיה רעידת אדמה. הרבה מפקדים שנחשבים מסומנים לרמטכ"לות ייאלצו ללכת הביתה", אומר השבוע גורם צבאי בכיר שמעורב בניהול הלחימה. "מחדל בהיקף כזה לא מאפשר התנהלות אחרת, בדיוק כמו שראינו בלבנון השנייה. יש מי שיעשה את זה עצמאית ויש מי שיראו לו את הדלת. יש כמה שחתומים על המחדל ובטוחים שיצליחו למחוק או לטשטש את ההתנהלות שלהם עם ניהול מוצלח של המלחמה, אבל ספק אם זה יעבוד, מה גם שכבר עכשיו יש מי שמתכונן לסגירת חשבונות, לפעמים אישית, נגד מתחרים או מועמדים אפשריים לקידום – מתוך הצבא וגם מהפוליטיקה הארצית".
לצד מי שמסתמנים כמועמדים המובילים לתפקיד הרמטכ"ל ה-24 חשוב להזכיר שני שמות שנפלטו מהמרוץ: מפקד פיקוד הדרום ירון פינקלמן, שטבח 7 באוקטובר התרחש בגזרתו; השני הוא האלוף אליעזר טולדנו, מי שהיה עד לא מזמן מפקד פיקוד הדרום, וקודם לכן מפקד אוגדת עזה. מצבו של טולדנו מעניין במיוחד בהינתן שלפני 7 באוקטובר הוא הסתמן כמוביל במרוץ, אבל שני התפקידים האחרונים שמילא הם אבן נגף משמעותית בדרכו למעלה – וכעת נראה שההתמודדות תהיה בין שישה מועמדים אחרים. ואולי, כפי שמאמינים רבים המצויים בנושא, רק בין שניים.
דרוש: איש של אנשים
"הרמטכ"ל הבא יצטרך לבנות מחדש את הצבא ממש מהבסיס. ללמוד מטעויות, להסיק מסקנות, להחליף את הדרג הפיקודי, לבנות יחידות חדשות, לשקם את היחידות הקיימות ובעיקר להגדיל את בניין הכוח הצבאי", אומר מפקד הגיס המטכ"לי לשעבר, אלוף (במיל') גרשון הכהן. "מאז שנות ה-50 משתמשים בצה"ל במושג 'שיקום יחידות שהשתבשו בקרב', כי יחידה צבאית אחרי מלחמה לא מתפרקת אלא משתקמת, מתחילה לבנות את עצמה מחדש. זה גם מה שיקרה אחרי המלחמה הנוכחית, תחת מפקדים חדשים שלמדו את לקחי המלחמה ואת מחדל 7 באוקטובר".
"הבעיה הגדולה של אייל זמיר, שלא באשמתו, היא התחום הפוליטי", אומר גורם בצה"ל. "נתניהו ניסה למנות אותו לתפקיד הרמטכ"ל בסיבוב הקודם, והוא יכול להיתפס כמינוי פוליטי"
אלא שלדברי גורם צבאי בכיר, הרמטכ"ל הבא יצטרך להיות הרבה יותר ממפקד אמיץ: "זה צריך להיות אדם שיודע לנהל מטה, שמכיר את הצבא מעבר ליחידת האם שצמח בה. יותר מכל, אנחנו צבא חבול שאיבד מפקדי שדה ונמצא בדרך לעריפה של כמה ראשים, והבחירה צריכה להתחשב גם בזה. אני מתכוון שהרמטכ"ל הבא צריך להיות איש של אנשים, אחד שמסתדר עם כולם ומוערך על כולם. וגם קצת פוליטיקאי".
בהנחה שכהונתו של הלוי תסתיים בשנה הקרובה ולא ב-2026 כמתוכנן, גורמים בתוך המערכת ומחוץ לה מסמנים כעת שני מועמדים מובילים להיכנס לנעליו: הראשון הוא סגן הרמטכ"ל הנוכחי, האלוף אמיר ברעם, והשני הוא מנכ"ל משרד הביטחון ומי שהיה מועמד לתפקיד הרמטכ"ל מול הלוי, האלוף אייל זמיר.
האלוף ברעם הוא המועמד הטבעי ביותר, ולא רק מפני שהוא סגנו של הלוי: בעשור האחרון כמעט שלא היה לו קשר לפיקוד הדרום, ככה שאי אפשר לקשר אותו למחדל השבת השחורה. ברעם מגיע מתחום המבצעים המיוחדים והיה מפקד פיקוד הצפון, מפקד הגיס הצפוני, מפקד עוצבת הגליל – ומפקד חטיבת הצנחנים, פרט שלא ברור אם יועיל או יזיק לו. מצד אחד, הדומיננטיות של "חונטת הצנחנים" בתפקידי מפתח בצבא נמשכת שנים רבות; מצד שני, רבים חושבים שהגיע הזמן לשנות את צורת המחשבה של הדרג הפיקודי הבכיר, ומכאן שגם צבע הנעליים עשוי להשתנות.
בעיה נוספת בדרך למינוי ברעם היא שמסלול הקידום שלו "לא נכון" לתפקיד הרמטכ"ל: הסגנות היא תפקיד המטה המשמעותי הראשון שלו, ולקראת פרויקט שיקום צה"ל יש לכך משקל משמעותי מאוד. באותו הקשר, אם ברעם ימונה לרמטכ"ל, גם מי שימונה לסגנו יהיה חדש בתפקידו – לא בהכרח מצב רצוי בתקופה של שינויים רבים.
יואל סטריק נתפס כמתמודד משמעותי לתפקיד הנחשק, אבל גורמים בצה"ל טוענים שלא כולם במערכת יקבלו בהבנה את המינוי של מי שנאמר עליו לא פעם שהוא קצין "אפור"
האלוף אייל זמיר, אם ייבחר, יהיה זה שישבור את ההגמוניה של חונטת הצנחנים. זמיר צמח בחיל השריון ובין תפקידיו הבולטים כיהן כמפקד פיקוד הדרום וכמפקד עוצבת געש, והיה המזכיר הצבאי של ראש הממשלה (2012–2015). בתפקידו האחרון היה סגנו של הרמטכ"ל אביב כוכבי. בשנה שעברה פרש זמיר משירות לאחר שהפסיד את תפקיד הרמטכ"ל להלוי, ומאז הוא מכהן כמנכ"ל משרד הביטחון.
בניגוד למסלול הקריירה של ברעם, זמיר אייש עמדות פיקוד קרביות ותפקידי מטה בתחום בניין הכוח. במשרד הביטחון הוא נחשב למנכ"ל מצוין שמכיר היטב את תחום הרכש ושטווה קשרים עם צבאות ומשרדי ביטחון בעולם, בדגש על ארה"ב – עובדה שגורמים במערכת הביטחון חושבים שעשויה דווקא להיות בעוכריו. צה"ל נמצא בתקופה של רכש אדיר ובניין כוח, ולכן לא מן הנמנע שיוחלט להשאיר את המנכ"ל המצטיין של משרד הביטחון בתפקידו (אגב, מי שעבר מסלול דומה לזה של זמיר הוא הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, שנבחר לשקם את הצבא בעקבות כישלון מלחמת לבנון השנייה, לאחר שנה מחוץ לצבא שבה כיהן גם הוא כמנכ"ל משרד הביטחון).
"הבעיה הגדולה של זמיר, שלא באשמתו, היא התחום הפוליטי", אומר לנו השבוע גורם בצה"ל. "נתניהו ניסה למנות אותו לתפקיד הרמטכ"ל בסיבוב הקודם, זמיר היה גם המזכיר הצבאי של ביבי, והוא יכול להיתפס כמינוי פוליטי של נתניהו. אגב, המינוי של הלוי סומן כמינוי של השמאל, וגם זה לא היה מסיבות ענייניות".
עם ובלי קשר לבעיות שעלולות להתעורר ממינוי זמיר או ברעם, יש גם מי שחושב שהרמטכ"ל המכהן צריך פשוט להישאר בתפקידו. מתן וילנאי, סגן הרמטכ"ל לשעבר וכיום יו"ר ארגון מפקדים למען ביטחון ישראל, מאמין שאסון 7 באוקטובר ימשיך להעיב על מצפונו של הלוי – אבל אומר שהתאוששותו המהירה מצביעה עליו כמי שצריך להפיק את הלקחים ולקחת את הצבא קדימה. "מתי בפעם האחרונה ראיתם רמטכ"ל מחזיק בנשק יחד עם הלוחמים שלו? הלוי מתנהל בצורה יוצאת דופן מאז השבת השחורה, הוא היחיד בצמרת שהתאושש והיחיד שבאמת מבין מה קורה", אומר וילנאי ומבהיר: "אני רק חושש שהלוי יתפטר. הוא איש הגון, והוא לוקח אחריות על המחדל".
לא היה עם מי לעבוד
גורמים במטה הכללי מדברים לאחרונה על האפשרות שלתפקיד הרמטכ"ל ייכנס דווקא מועמד משכבה נמוכה יותר, שקשה לקשור אותה למחדל אוקטובר ושקצינים בכירים בה זוכים להערכה מאז תחילת המלחמה. כאן נכנסים לתמונה ארבעה שמות שבהחלט עשויים לדלג מעל זמיר וברעם.
סגן הרמטכ"ל לשעבר, מתן וילנאי, טוען השבוע: הרצי לוי צריך להמשיך בתפקידו. "מתי ראיתם רמטכ"ל מחזיק בנשק יחד עם הלוחמים שלו? הוא היחיד בצמרת שהתאושש ומבין מה קורה"
האלוף יואל סטריק חזר לבורסת המועמדים לאחר שכבר היה מועמד לתפקיד הרמטכ"ל בסיבוב הקודם והפסיד. סטריק צמח בגבעתי, היה מפקד פיקוד העורף ופיקוד הצפון, ובסוף 2021 סיים את תפקידו כמפקד זרוע היבשה. בשנתיים האחרונות הוא משמש עמית מחקר במכון היהודי לביטחון לאומי של אמריקה וממתין להחלטה לגבי המשך הקריירה הצבאית שלו. סטריק נתפס כמתמודד משמעותי לתפקיד הנחשק, אבל גורמים בצה"ל טוענים שלא כולם במערכת יקבלו בהבנה את המינוי של מי שנאמר עליו לא פעם שהוא קצין "אפור". ייתכן מאוד שסטריק ימונה לתפקיד סגן הרמטכ"ל, מה שיעזור לייצב את הספינה בשלב הראשון ויהפוך אותו למועמד המוביל לתפקיד הרמטכ"ל ה-25.
גם שמו של האלוף אורי גורדין, כיום מפקד פיקוד הצפון, עולה לא פעם. הוא צמח בסיירת מטכ"ל ופיקד עליה, ובמהלך שירותו הוביל יחידות מיוחדות באמ"ן. גורדין היה גם ראש מטה זרוע היבשה בשנים 2018–2020, ושם עסק בתחומים מגוונים – ובהם בניין הכוח הקריטי. עם זאת, הוא מכהן כעת רק בתפקידו השני כאלוף (הקודם היה בפיקוד העורף), והניסיון שלו בפורום המטכ"ל מועט.
את רביעיית המועמדים מהדרג השני סוגרים האלופים אבי גיל, כיום המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, ונמרוד אלוני, ראש מפקדת העומק. שניהם חסרי ניסיון בתפקידי מטה ואלוף, אבל תרחיש של ניקוי אורוות בדרג הבכיר עשוי להקפיץ אותם לראש הרשימה.
התפיסה שלפיה יש צורך בניעור משמעותי של המערכת עשויה להיות מכרעת; במובן הזה יש דמיון רב בין המצב הנוכחי לזה שבו מצא את עצמו צה"ל לאחר מלחמת לבנון השנייה. תא"ל (במיל') אמיר אביבי, יו"ר תנועת הביטחוניסטים, הקוראת בין השאר לסיפוח יהודה ושומרון: "אנחנו נמצאים בנקודה דומה, רק באופן הרבה יותר חמור. בשני המקרים הצבא סטה מליבת המקצוע הצבאי לתוך קונספציות שמניחות שלא יהיו מלחמות גדולות ושצריך להתמקד בלוחמה בטרור על ידי מודיעין ויחידות מיוחדות. כשגבי אשכנזי נכנס לתפקיד הרמטכ"ל חל שינוי חיובי במקצועיות של הצבא, אבל לא עבר הרבה זמן עד שצה"ל חזר לסורו".
בשני המקרים מדובר בקונספציות דומות.
"נכון, וכל כך עמוקות בתוך הממשלה והצבא שלא היה עם מי לעבוד. לפני שנה וחצי, אחרי מבצע 'שומר החומות', נכחתי בסקירה של יחידת מודיעין, ורב-סרן מחטיבת המחקר פתח את ההרצאה שלו על המבצע בנושא משבר האקלים הגלובלי. ישבתי שם בפה פעור – מה לאמ"ן ולחור באוזון? למה אמ"ן מתעסקים בזה ולא בפעילויות של הנוח'בה? כבר אז היה ברור שיש בלבול רציני בשאלה במה הצבא צריך להתעסק".
שמו של אורי גורדין, שצמח בסיירת מטכ"ל, עולה לא פעם כמועמד לרמטכ"לות. הוא היה ראש מטה זרוע היבשה ושם עסק בתחומים מגוונים – בהם בניין הכוח, הקריטי לצה"ל של היום
תא"ל (בדימוס) יוסי קופרווסר, לשעבר ראש יחידת המחקר באמ"ן וחבר נוסף בתנועת הביטחוניסטים: "הלקחים ממלחמת לבנון השנייה הובילו אותנו ל-17 שנה של פעילות מסוימת שכבר אינה רלוונטית. צה"ל פעל אחרי המלחמה ההיא בצורת 'מב"ם', המערכה בין המערכות. זה אומר סיכולים ממוקדים, תקיפות אוויריות, לוחמת סייבר ופעולות חשאיות אחרות. הסתכלו בקטן במקום לפעול לסיכול האיומים שהתפתחו לנגד עינינו".
את הגישה שליוותה את הצמרת המדינית והביטחונית בעשורים האחרונים מכנה קופרווסר "עיוורון מרצון". "שכנענו את עצמנו שהרשות הפלסטינית לא באמת מאיימת ושחמאס וחיזבאללה מורתעים. בינתיים הם ניהלו מאבק שלם נגד ישראל, התאמנו בלחימה, ראו בחוסר ההתערבות של ישראל נקודת חולשה ומינפו את זה לטובתם".
איך אתה רואה את תפקידו של הרמטכ"ל בנושא?
"הרמטכ"ל צריך לפעול עם הצמרת המדינית והביטחונית כדי לגבש תפיסת ביטחון חדשה, שונה לחלוטין מזו שהובילה אותנו עד 7 באוקטובר. המלחמה הנוכחית הוכיחה שאי אפשר להישען על סוגיית ההרתעה, גם לא מול החות'ים או איראן, ושאי אפשר להסתמך על מודיעין – אלא על היערכות צבאית מחודשת ועל צבא גדול, חזק ובעל משאבים".
לקום ולהפוך שולחן
יהיו הצרכים הביטחוניים אשר יהיו, דבר אחד היה ונשאר חלק בלתי נפרד מהנעשה בצמרת צה"ל: הפוליטיקה. היעדר הפרדה ברורה בין הדרג המדיני לצבאי והעיסוק של מרבית האגפים בצה"ל בסוגיות מדיניות עלולים להציף את הפוליטיזציה בצבא עד כדי כך שקצינים בכירים יישרו קו עם ציפיותיהם של ראשי המערכת הפוליטית, ולאו דווקא עם המציאות בשטח; זה בדיוק התרחיש שמדאיג את מי שהיה ראש חטיבת המבצעים במטכ"ל, האלוף גדי שמני.
"מצופה מהרמטכ"ל להשמיע את קולו אם הוא רואה שהממשלה פועלת באופן מחליש את מדינת ישראל", אומר שמני. "הסיפור של עזה - זו קונספציה שנולדה וטופחה על ידי בנימין נתניהו. גם אם בדרג הצבאי חשבו אחרת, הם יישרו קו עם גישתו של נתניהו. מצופה מראשי ארגוני הביטחון שברגע שהם מזהים משהו שפוגע בביטחון המדינה, הם יפעלו בכל כוחם - גם במחיר של התפטרות או יציאה לציבור - כדי לעצור את המגמה המסוכנת, כיוון שזו חובתם המקצועית. לדוגמה, בתקופה של ההפיכה המשפטית, הרצי הלוי הבין שהממשלה עושה צעדים שיכולים לסכן את ביטחון המדינה. הוא התריע בפני נתניהו ואף ניסה לדבר איתו ביום ההצבעה על ההפיכה, אבל במקרים כאלה הרמטכ"ל לא אמור לחכות ליום ההצבעה כדי לדבר עם ראש הממשלה: הוא צריך לקום ולהפוך שולחן הרבה לפני. גם אם המשמעות היא להתפטר, וגם אם הוא יצטרך לדבר באופן ישיר עם הציבור".
גורמים במטה הכללי מדברים לאחרונה על האפשרות שלתפקיד הרמטכ"ל ייכנס דווקא מועמד משכבה נמוכה יותר. מישהו כמו האלוף נמרוד אלוני, ראש מפקדת העומק
ואולי האיש שישמיע את קולו מלשכת הרמטכ"ל בכלל לא יהיה אחד מששת המועמדים שנחשבים כעת למובילים. בהקשר הזה ראוי להזכיר את האלוף איתי וירוב, שאמור להשתחרר בקרוב ומעולם לא היה באותה רשימה – כנראה משום שנתפס כקצין "משוגע" אבל גם מבריק, מהסוג ששמני רומז אליו. מדובר באלוף ותיק שעשה תפקידי פיקוד קרביים לצד תפקידי מטה (קצין החי"ר והצנחנים הראשי, ראש מטה זרוע היבשה). אומנם בכרטיס העבודה שלו חסר תפקיד מפקד פיקוד מרחבי, אבל דמות כזו יכולה להביא יציבות מעצם הוותק והניסיון בפורום מטכ"ל, מה גם שהאיש הוא לוחם דגול. אלא שרמטכ"ל, כבר אמרנו, צריך להיות יותר מזה.
עד לשבועות האחרונים הוזכר שם נוסף כמועמד מוביל לתפקיד הרמטכ"ל: האלוף יהודה פוקס, מפקד פיקוד המרכז. פוקס צמח בחטיבת הנח"ל, ובעברו היה מפקד אוגדת עזה ונספח צה"ל בארה"ב, תפקיד שנגע בו גם בתחומי הרכש ובניין הכוח – ולא פחות חשוב, בדיפלומטיה הצבאית ובקשר עם האמריקאים. פוקס נחשב לקצין מקצועי, מקובל ואהוד בצה"ל, אבל בימין הוא מקוטלג כאיש שמאל – אף שצמח בציונות הדתית ומעולם לא נגע בפוליטיקה. בשבוע האחרון עלה שמו לכותרות לאחר שאסף נשק ממספר תושבים ביהודה ושומרון והורה על מעצרים מנהליים של פעילי ימין קיצוני כדי למנוע הסלמה; פוקס גם הגיש לרמטכ"ל מסמך ובו הוא מתריע כי משטרת ישראל לא מטפלת בטרור יהודי ביהודה ושומרון, מה שגרר ביקורת מצד גורמים בהתנחלויות. בשבוע שעבר פרסם ראש השב"כ רונן בר אזהרה שלפיה הוצא על פוקס "דין רודף" שעשוי ליצור איום קונקרטי על חייו.
מועמד נוסף שהסבירות למינויו נמוכה הוא האלוף (במיל') ניצן אלון, מי שהיה מפקד סיירת מטכ"ל, ראש חטיבת ההפעלה המבצעית באמ"ן, ראש אגף המבצעים ומפקד פיקוד המרכז; במהלך המלחמה הנוכחית מונה למפקד המאמץ המודיעיני של תחום השבויים והנעדרים. אלון נחשב לקצין טוב, אגרסיבי, לוחמני ויצרתי, בדיוק מה שצה"ל צריך ביום שאחרי המלחמה. אלא שבדומה לפוקס, גם הוא מסומן פוליטית כאיש שמאל ששנוא על משפחת נתניהו, אנשי הליכוד והמתנחלים. הסיבה: אשתו היא פעילת שמאל (אלון עצמו מעולם לא הצטרף למפלגה או תמך במפלגה).
גם שמו של מפקד חיל האוויר לשעבר אלוף (במיל') עמיקם נורקין עלה בעבר בהקשר של הרמטכ"לות; זה היה לכל הפחות רעיון שעלה בלשכת נתניהו. רבים בצד הימני של המערכת הפוליטית משתעשעים ברעיון של החזרת נורקין לצבא כראש המערכת או כסגנו, אולם הסבירות שזה יקרה נמוכה מאוד. מעבר לאקלים הפוליטי, שבו לאו דווקא מועיל להיות מסומן (הגם שלא מבחירה) כאיש של נתניהו, בצה"ל אומרים שהקדנציה של דן חלוץ שרפה לשנים רבות את האפשרות של רמטכ"ל מחיל האוויר.
צבא של גאדג'טים
כשיתפזר הערפל וייבחר רמטכ"ל יתחיל כאב הראש האמיתי: אתחול של הצבא לאחר הטראומה והמלחמה, שרחוקה מלהסתיים – ושתוצאותיה יגררו באופן טבעי התאמות ושינויים. בוודאי לאור השחיקה המסוימת בעוצמה של צה"ל, שהורגשה הרבה לפני אוקטובר 2023.
בינואר השנה פורסם דירוג הצבאות החזקים בעולם של Global Firepower, שנחשב למדד מהימן למדי בנושא. במדד, שמבוסס על ציון משוקלל בעשרות קטגוריות – ובהן מספר היחידות הצבאיות, היכולות הלוגיסטיות, המצב הפיננסי ועוד – דורגה השנה ישראל במקום ה-18, מתחת לצבאות איראן, מצרים וטורקיה. בדירוג זהה שנערך לפני חמש שנים הופיעה ישראל במקום ה-16, ובשנת 2013 – במקום ה-13. אפשר להתווכח על דקויות בדירוג, אבל כל המרואיינים לכתבה זו מסכימים על הצורך בצבא גדול יותר, חזק יותר ומקצועי יותר.
גם אבי גיל, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, ברשימת המועמדים. כמו אלוני אין לו ניסיון בתפקידי מטה ואלוף, אבל ניקוי אורוות בדרג הבכיר עשוי להקפיץ את שניהם לראש הרשימה
את הירידה בכוחו של צה"ל מייחסים המרואיינים לדחיקה הצדה של יחידות היבשה לטובת השקעה ועיסוק בקדמה ובטכנולוגיה. "צה"ל הפך להיות צבא של גאדג'טים, וזה עולה לנו בחיי אדם", אומר אביבי. "מה שמעניין בשעת מלחמה זה כמות הכוחות, התחמושת, הדלק והמלאים, לא כמות הלייזרים והבוטים. משקיעים סכומי עתק בטכנולוגיית קצה שרק יחידות מועטות יכולות להשתמש בה במקום לקנות עוד תחמושת או לפתוח יחידות יבשה חדשות. לסגור יחידות זה קל, בשביל לפתוח יחידה צריך מאמץ אדיר, אבל אין הצדקה לצמצום הדרמטי בהיקף היחידות בצה"ל בשנים האחרונות. זה חסר אחריות ומשליך באופן ישיר על מה שאנחנו יכולים ולא יכולים לעשות במלחמה, וגם מסביר למה הכל לוקח כל כך הרבה זמן".
"הצבא קיצץ יחידות בין השאר מתוך אמונה שמערכות טכנולוגיות חדשניות יעשו את העבודה", מסכים הכהן, ושמני מוסיף: "צה"ל נלחם ביום כיפור עם יותר מ-2,000 טנקים, והיום המספר של הכלים הללו הרבה יותר קטן. גם הסד"כ של התותחנים וההנדסה ירד באופן משמעותי, ויחידות היבשה האלו הן מאוד משמעותיות בשדה הקרב. ואגב סד"כ, צבא קטן לא יכול לתת מענה ללחימה של כמה זירות במקביל. אחרי המלחמה צריך להגדיל את הצבא, ולשם כך נדרש לגייס אוכלוסיות שלא מתגייסות. מעבר לסד"כ ולאמצעים, חשוב גם לראות שהצבא כשיר לעבור מהר למתקפה. אם צה"ל, בדגש על מערך המילואים, היה בכשירות גבוהה - היינו יכולים לעבור לשלב הקרקעי במלחמה הנוכחית לא אחרי שלושה שבועות אלא אחרי שלושה ימים".
עד כמה קרוב אותו "היום שאחרי", זה שבו יצטרך הרמטכ"ל הבא להידרש לכל זה? "אנחנו צריכים להתכונן לעוד חודשים רבים של לחימה", מעריך וילנאי. "בשנת 2024 יהיו כוחות גדולים מאוד לאורך הרצועה והם יצטרכו לטפל בכל אירוע ביטחוני, אפילו הקטן ביותר, לפני שיגדל ויתפתח. הכוחות צריכים להסתכל על עזה כמו שמסתכלים על יהודה ושומרון – מוכנות ללא הפסקה ומודיעין פעיל 24/7".
"'היום שאחרי' לא יגיע כל כך מהר, בטח לא עד האביב", מוסיף תא"ל אביבי. "אבל בכל מקרה הצבא יצטרך להסתכל על הכישלונות שלו במלחמה הזו, להבין גם את הכשלים שקדמו ל-7 באוקטובר, לנתח אותם וללמוד מהם הלאה".
וילנאי: "צה"ל כמובן יתחקר ביסודיות את אירועי 7 באוקטובר, כי הצבא פעל רע מאוד באותו יום. עם זאת, הדבר המרכזי שהצבא נפל בו לפני המלחמה זו הקונספציה של ראש הממשלה והחבורה שלו. זה הכישלון הכי גדול של הצבא: הנפילה לקונספציה. משם הכל התחיל".