כיום, כשהטלפונים כבר נקראים חכמים ומשמשים להרבה יותר מתקשורת קולית – אלא גם לבדיקת מיילים, לצילום תמונות ולפעילות תמידית ברשתות חברתיות – קשה לדמיין איך היו נראים חיינו לו נולדנו לפני מאה שנה. בסרטים עוד ראינו לפעמים ילדים שגרים בשכנות ומדברים בעזרת חוט ושני גביעי קוטג', אבל כיום אפילו שליחת המכתבים היא דיגיטלית ומידית, והמחשבה על נפנוף בדגל כדי להעביר מסר או על שליחת יוני דואר כדי לשלוח מכתב בדחיפות נראית הזויה.
אבל ב-1917, לפני כמעט מאה שנה, כשרצו במחתרת ניל"י להעביר מסרים, הם פנו לדרך פשוטה ביותר, כזו שהיום אפשר היה למצוא לה אינספור תחליפים: הם השתמשו באנשי קשר שיעבירו מסרים מאחד לשני. אנשי הקשר הללו היו אמנם חשופים לסכנות ונאלצו לעבור דרך ארוכה ומאתגרת לפני שהגיעו ליעדם והעבירו המסר, אבל לא הייתה בנמצא דרך יעילה יותר. ב-1920, השתמשו חברי ההגנה באותות דגלים מעל גגות הבתים ובין השכונות, על מנת להודיע על ההתקפות והסכנות שנשקפו להם.
האמצעים הללו נשמעים מיושנים ולא מספקים, אבל היו להם יתרונות, ובראשם הפשטות: לא קשה ללמד דגלן את השפה על מנת להעביר את המסר המבוקש. החיסרון הבולט התגלה כאשר היה צורך להעביר מסר ארוך, מהיר ולמרחקים ארוכים.
אפילו הצנחנים השתמשו ביוני דואר
ב-1922 נוספה שיטה לארסנל, וזאת הודות לזלמן כהן, מראשוני שירות הקשר בהגנה, שהמציא שיטה לזכירת קידוד המורס של האותיות העבריות. השיטה מתבססת על מילים או משפטים קצרים, שהיגויים מזכיר את קידוד המורס – חיריק מזכיר נקודה, וקמץ או פתח מזכירים קו. כך נוצר מעין מילון א-ב לקוד המורס, שהקל על התקשורת.
ב-1936 פרץ המרד הערבי, והופעל באופן מבצעי קשר "אותות ראייה". לא פחות מעשר תחנות איתות הוקמו: משדרי המסרים היו נעמדים על מגדלי מים או עמדות תצפית גבוהות שהיו פרוסות ביישובים, ומאותתים זה לזה בהבהובי אורות. גם כאן החוקים היו ברורים: הבהוב ארוך הוא קו, והבהוב קצר – נקודה.
ומה חסר? יוני דואר. האסוציאציה הראשונית היא ציפור לבנה המתעופפת אל החלון כשנייר קלף מגולגל צמוד לרגלה, מסתיר מסר סודי. אבל מה שנראה לנו כאפיזודה קסומה מספרי "הארי פוטר" היה לפני פחות משבעים שנה דרך תקשורת לגיטימית ונפוצה. בגבעת ברנר היה שובך יונים מרכזי וגדול ששימש את אנשי ההגנה בשנות ה-40, ובהמשך גם את חיילי צה"ל (תמונות של היחידה שהפעילה את היונים בגבעת ברנר ניתן למצוא כאן). אולי תופתעו, אבל בקרבות שניהלה חטיבת הצנחנים כנגד כוחות הפדאיון השתמש צה"ל ביונים בכדי לשגר מסרים במהלך הלחימה.
ממכשירי הקשר הראשונים ועד מערכת צי"ד
ב-1938 אירעה פריצת הדרך: מכשירי הקשר החלו להופיע, דומים למדי לאלה שקיימים עד היום. פתאום קם לתחייה הפלא שאנחנו כבר כל כך מורגלים בו עד שאי אפשר לדמיין את חיי היומיום בלעדיו: פתאום אפשר לדבר עם אדם רחוק מבלי לצעוק, לקפוץ, לאותת באורות או בדגלים, ולא צריך קודים (אלא אם כן מנסים להערים על האויב שעלול להאזין בעזרת אחד הפיתוחים שהגיעו בעקבות הטכנולוגיה). ההתקדמות הייתה דרמטית. רבים ניסו לפתח שיטות חדשות ומתקדמות יותר, וב-1940 קמה תחנת הרדיו קול ישראל – פיתרון להעברת קשר ישיר, קולי, להמונים.
כשכבר היה צה"ל והוקם חיל הקשר, שהפך מאוחר יותר לחיל התקשוב, התוודעו החיילים לעוד ועוד פיתוחים תקשוביים טכנולוגיים, מהמ.ק. 77, מכשיר הקשר הנייד המיתולוגי, שרק עתה, לאחר 50 שנה בשירות, כבר מדברים על החלפתו במכשירים קלים יותר ומוצפנים – ועד צי"ד, מערכת טקטית לשליטה ובקרה בשדה הקרב, המאפשרת שיתוף מידע בין הכוחות.
מהפכת שנות ה-2000 הביאה עמה טלפונים ניידים שהולכים ומשתכללים בכל יום, ואז הגיעו כמובן גם הסמארטפונים – שכבר הוגדרו כבעייתיים מבחינת ביטחון מידע והאפשרות לנצלם ללוחמת סייבר. מה צופן לנו העתיד התקשובי? משהו אומר לנו שעוד נופתע.