בלב נמל חיפה עומדות להן מספר ספינות נטושות, כמעט נשכחות, אבל עם סיפור חיים מרשים. האחת, אסטל, לא קשורה לסיפור שלנו - מדובר בעוד ספינה שניסתה לעשות דרכה אל חוף עזה, נגררה לבסיס חיל הים, ומאז היא שם. השתיים האחרות הן אח"י עצמאות ואח"י ניצחון, שתי ספינות טילים שיצאו משירות אחרי הרבה מאוד מיילים בים ומבצעים מרשימים. הספינות שהיו פעם לעוצמת הצי הישראלי הפכו לספינות רפאים, מהסוג שאנחנו מכירים בסרטים: נטושות בין הגלים ומחכות לצוות, שכבר לא יעלה על הסיפון. בחיל הים החליטו לקחת אותנו אל אותן ספינות, והסבירו לנו איך מפשיטים ספינה מכל מה שהפך אותה למכונת מלחמה עוצמתית.
על רציף הנמל בבסיס חיפה אני פוגש את השניים שניהלו את הפרויקט להפשטת הספינה מכל מה שיש בה, והכוונה היא להכל. בצד, ניתן לראות ערמה של גושי מתכת שבעבר היו צינורות ושסתומים של אח"י ניצחון, ואפילו ערמה של מיטות ושולחנות ששימשו את הלוחמים. במקום אחר, מאחסנים את מה שפעם היה מערכות המחשוב והבקרה של הספינה. עוד לפני שאנחנו עולים על הגוררת שתיקח אותנו לסיור באח"י ניצחון, מסביר לי רס"ן פליקס פישר, ראש מדור כלי שיט במספנת חיל הים, על התהליך: "כשחיל הים מחליט לגרוט כלי, הוא מוריד פקודה למספנת חיל הים, וזו ממשיכה אלינו, למדור כלי שיט".
בהמשך לכך, רס"ן פישר מקים צוותים ומחלק את העבודה למנהלי פרויקטים - כל אחד על פי המקצוע שלו. אח"י עצמאות שאנחנו בדרך אליה הוטלה על יגאל שלום, אזרח עובד צה"ל ומנהל פרויקט שהיה גם זה שקלט אותה והתקין עליה את האמצעים כשנכנסה לשירות. "סגירת מעגל", אומר לי יגאל ומספר לי איך קלט אותה לפני יותר משלושה עשורים. "אפילו צ'ייני (כינויו של מפקד חיל הים הקודם, אליעזר מרום) השתחרר לפניה", הוסיף בחיוך. "לאזרחים עובדי צה"ל יש חשיבות גדולה ביחידה שלו", מסביר פישר. "נותנים לנו תאריך יעד, ואז אני שולח את יגאל לעשות תכנית עבודה, כאשר הוא מחלק את העבודה לשלבים ולתאריכים ובודק שאין התנגשויות. כל מנהל מסתכל על הספינה שלו, ואני כרמ"ד כלי שיט, מתזמן את העבודה יחד עם הפעולה השוטפת של המדור. יגאל הוא זה שמחלק את העבודה ומחליט מה לעשות קודם, כשהוא חייב להכיר את כל המערכות בצורה טובה. אחרי שמסיימים עם השלב הזה, מתחילים לעבוד".
חשוך, שקט ונטוש
העבודה נעשית מלמעלה למטה, קודם מורידים את מה שיש על הסיפון - מכ"מים, מערכות נשק ועוד, ורק אז יורדים קומה ועוד קומה, עד שהספינה עירומה לגמרי. במהלך העבודה ולפניה, ישנו חייל שתפקידו לעבור כל כמה שעות מחרטום לירכתיים, כדי להראות שאין דליפות ושהיא לא שוקעת. "עכשיו אין צוות, ולכן עשינו סימונים צהובים מעל קו המים, כדי לראות שהיא לא שוקעת", מסביר רס"ן פישר. "אם היא שוקעת, עדיף כבר להשאיר אותה כאתר צלילה", אומר בחיוך.
יגאל, מנהל העבודה האחראי, מסביר: "אחרי שמוציאים ממנה את כל החלקים, מעבירים אותם לבצ"ת (בסיס התובלה והציוד של חיל הים) וכל מה שניתן לעשות בו שימוש, משופץ ומאוחסן. גנרטורים למשל יכולים לעבוד במקום אחר, גם משאבות ואפילו מיטות ושולחנות. פירוק כזה מההתחלה ועד הסוף נמשך כשישה שבועות של עבודה סביב השעון". חשוב לציין גם שמדובר בסיפור מסוכן, ושצריך להקפיד על השלבים, שכן לא מומלץ לרתך כשיש דלקים וגזים. השניים מדגישים גם את נושא איכות הסביבה: "פעם לא הייתה לזה מודעות, אבל היום מקפידים על כך שלא יהיו דליפות של שמנים ודלקים לים. פעם היינו זורקים את הצבע שמורידים מהספינה לים, היום זה לא קורה", מדגיש רס"ן פישר.
הגיע הזמן לראות את תוצאות העבודה הקשה של המספנה, ואנחנו שטים לכיוון העצמאות הנטושה. למען האמת, היא נראית לי קצת כמו דג מת על המים, כשהגלים מכים בה והסיפון נראה כמו של ספינה טרופה. לאט ובזהירות אנחנו הולכים על הסיפון - התותח נעלם, הטילים והמכ"מים, והחיסרון שלהם מוגש היטב, אבל זה עוד כלום לעומת מה שמחכה לנו בבטן הספינה.
החושך שם מוחלט, וכל כך שקט שם עד שאפשר ממש לשמוע את הגלים מכים בדופן. במי"ק, מרכז ידיעות הקרב, מה ששימש כלב והמוח של הספינה, נשארו רק חורים ומדפים ריקים. אני לא יכול שלא להיזכר בהפלגה שהייתי בה לא מזמן, כשיצאתי עם חיל הים לאימון בקפריסין. המי"ק הזכיר לי סרט אקשן אמריקאי עם כל המחשבים, הוא היה חי ובועט ומלא בחיילים וקצינים. עכשיו, הוא מזכיר לי קצת בית רדוף רוחות רפאים.
"פה ישבו המפקדים של המי"ק", מצביע ומראה לי רס"ן פישר, ונראה שאפילו הוא מתרגש ממראה הספינה הנטושה. "זהירות, הכל פה חורים וכבלים", הוא מזהיר אותנו עם כל צעד. אנחנו ממשיכים למטבח ומשם לחדרי המגורים שאמנם עומדים ריקים, אבל רוחם של אנשי הצוות שפעם הריצו פה את ה'פלברה' וההווי הייחודי של חיל הים, בהחלט מורגשת. מאות, אולי אלפי אנשים, העבירו פה ימים ולילות, ועכשיו כל מה שנשאר זה שמות וכתובות של הצוות האחרון שלה. "רן, כפיר, ינאי, הפלגה אחרונה", כתוב על אחד הארונות, "יולי 2011", מה שאומר שהחבר'ה האלה בהחלט כבר אזרחים.
רס"ן פישר מצביע לכיוון חדר שפעם היה מאוד מסווג, חדר בו הייתה ממוקמת מערכת הקשר וההצפנה של הספינה. "עכשיו הכל חורים", אומר. אפשר רק לדמיין מי ישב שם בחדר הזה, ומה הם עשו בו. "תראה מה זה", אומר יגאל. גם הוא לא מצליח להסתיר את ההתרגשות שלו. אנחנו מגיעים לחדר המנועים, גם הוא ריק לגמרי. כבר לא חם שם ואין אדים, גם לא צחנה של שמנים ודלקים. המנועים דווקא כן נשארו. "אין טעם להוציא אותם", מסביר לי רס"ן פישר, "הם ממש ישנים ואין להם שימוש. המנועים האלה היו פעם של קטר, ועשו להם הסבה לספינות".
סיור הרפאים שלנו על העצמאות מתרחש אחרי תקופה ארוכה שאיש לא עלה על סיפונה, וזה בהחלט מורגש. בסופו של דבר, אנחנו עוזבים את העצמאות לנפשה, כאשר עדיין לא ברור כמה זמן היא תהיה שם, ומה יהיה איתה לאחר מכן: האם היא תימכר לצי זר, או שאולי יהפכו אותה לחלקי מתכת, למכונת כביסה או אולי למקרר. "אני כצולל מעדיף שהיא תהפוך לאתר צלילה", אומר רס"ן פישר. זה דווקא רעיון לא רע.