כשהייתי בן 17, בערב אחד בהיר, קיבלתי טלפון ממספר חסום. "שלום, אני מדבר עם אבי?". "כן", עניתי. "מדברים מלשכת הגיוס בירושלים. התקשרנו להודיע לך שהתקבלת לתפקיד פקח טיסה בחיל האוויר". את זה, רק היום אני מעז לגלות, בת-דודה שלי ששירתה באותם הימים בירפ"א, גילתה לי את זה כבר קודם. "וואו. איזה הפתעה!", שיקרתי. "התקשרנו גם להודיע לך שהתקבלת לדובר צה"ל", התריס לי הקול מהצד השני של הקו. מה?! דובר צה"ל?! מה הקשר. אה, כן, דובר צה"ל. התמיינתי לפני כמה חודשים, כדי להגיד לעצמי שניסיתי, שלא ויתרתי לעצמי מראש, כדי שיהיה משהו מצחיק לספר לחבר'ה כשנסגור שבת בבסיס נידח. רגע? התקבלתי?! "אתה צריך להחליט", אמר לי אותו חייל בקור. "ואני גם רואה שאתה חתום לגרעין נח"ל. כדאי שתעשה עם זה משהו. בקיצור, מה אתה מחליט?". "רגע, אני צריך לענות לך עכשיו?" שאלתי. "יודע מה, ניתן לך עד מחר לחשוב. אבל מחר, אתה צריך לענות לנו. תשלח לנו פקס", אמר והשאיר אותי עם ההחלטה.
אחרי שהתייעצתי עם אחותי הגדולה ("עזוב אותי מהצבא עכשיו"), עם דוד שלי ("צרות של עשירים יש לך") ועם חברים ("בא לגרעין. יהיה כיף חיים בקיבוץ"). התעוררתי בבוקר אחרי לילה שלא ממש ישנתי בו והחלטתי. על מדי חיל האוויר אני מוותר. אני הולך לשרת בדובר צה"ל.
השירות היה פנטסטי. הכרתי אנשים טובים, נחשפתי לכל הפנים של הצבא, התחכחתי באבק כוכבים, יצאתי לקצונה, עשיתי דברים חשובים וקיבלתי ארגז כלים. עם זאת, כל השירות ליוותה אותי השאלה – מה אם. תמיד ניסיתי לחשוב איך היה נראה השירות שלי אם הייתי בוחר באופציה האחרת.
בכל פעם שבה פגשתי בפקח טיסה, הוא לא האמין לי כשאמרתי לו שחתמתי ויתור. "מגדל זו משפחה", הם העידו כולם, "אם לא להיות טייס, אז לפחות פקח". הם כולם נראו לי כל כך מרוצים עם המדים הבהירים והכומתה האפורה וגם היום, בכל פעם שאני עובר ליד נתב"ג, אני מסתכל על מגדל הפיקוח ואומר לעצמי שבמשחק דלתות מסתובבות, זה יכולתי להיות אני.
תשע שנים לאחר מכן, מגדל הפיקוח בחצור התנדב לסגור לי את הפינה הזו ולארח אותי לכמה שעות. בבסיס חצור כבר יצא לי לבקר בעבר, אבל רק בטייסות הקרב. למגדל, מעולם לא התקרבתי. הפעם, חציתי את המסלולים של המטוסים כשהיעד הוא הנקודה הכי מרוחקת והכי גבוהה בבסיס – המגדל.
המראה של המגדל עצמו, אם להודות באמת, לא מזמין במיוחד, אבל כמו כל ילד בישראל, גם אני למדתי שהבננות הכי מכוערות, הן הכי מתוקות ולכן, שווה לבדוק מה קורה בפנים.
הדרך לקומת הפיקוח של המגדל, ללא מעלית, היא לא עניין של מה בכך. מדובר בלא מעט מדרגות שצריך לעלות בספירלה כשכל קומה משמשת למטרה אחרת – חדר תדריכים, סלון, משרדים ועוד כל מיני דברים שיש בכל מיני בצבא. על הקירות, כמו בצבא שאני הייתי בו, תלויות תמונות, שלטים עם פניני חוכמה, לוח בטיחות, לוח הוראות קבע לחייל ועוד. כשהגעתי לקומה האחרונה, מתנשף מעט, נכנסתי לחדר גדול שממנו נשקף נוף ב-360 מעלות לבסיס, לטייסות, לעיר אשדוד הסמוכה ולשדות המקיפים את המסלולים.
"ברוכים הבאים למגדל הפיקוח של בסיס חצור", אמרה לי ליאור, מפקדת הבניין ומיד לאחר מכן חזרה להאזין לקולות בקשר באוזניות ולשיחת הטלפון בשפורפרת. "התגלתה תקלה במטוס שבדיוק המריא ועכשיו הוא מבצע נחיתת חירום", אמר לי אחד הפקחים שעושה היום מילואים במגדל. מטוס הקרב המריא כנכנסתי לבסיס, כשהגענו למגדל, הוא הודיע על התקלה ואנחנו הספקנו לראות את צוותי הכיבוי של הבסיס ואת הצוות של האמבולנס מוקפצים. "אתה יכול לראות אותו מאחוריך עושה סיבוב ומגיע לנחיתה", ליאור הסבירה לי בשלווה. יחד עם שאר הפקחים, עקבתי אחר המטוס שמקיף את הבסיס. אחרי כמה שניות הוא התיישר מול מסלול הנחיתה. אופיר, הפקחית שבמשמרת הביטה במשקפת כדי לוודא שהוא הוציא שלושה גלגלים ואז הודיעה לו בקשר – 'רשאי נחיתה'. המטוס נחת בשלום וכולם חזרו לשגרה. במקום מסוים, הרגשתי שאני היחיד שהתרגש מכל העניין. "זה קורה הרבה?" שאלתי. "קורה", אמר לי המילואימניק. "אתה יודע, מטוסים ישנים".
וכך זה המשיך שעתיים. מטוסים המריאו, מטוסים נחתו, נעשו תרגילים בבסיס ואני, ישבתי מהצד, שאלתי, התעניינתי וניסיתי לדמיין את עצמי יושב ליד כל המסכים האלו, מול החיוויים, עם האוזניות, מכשירי הקשר והמשקפת ולהתנהל בתוך כל הדבר הזה.
ממש כמו בית האח הגדול
הקורס שלהם, כך כבר ידעתי, מתרחש בבסיס עובדה ואורכו שלושה חודשים. במהלכו, הם כבר יודעים באיזה מגדל פיקוח הם הולכים לשרת ואפילו עושים בו סיפוחים. ההכשרה האמיתית, כך מספרת לי אופיר, שהוסמכה בדיוק שבוע שעבר לנהל את קומת הפיקוח, נעשית במגדל עצמו - זה התכל'ס, אז לומדים מה עושים. בהתחלה, כך היא מסבירה, העבודה היא מאוד פשוטה. יושבים על עמדה עם רשימת הטיסות שצריכות להמריא ולנחות מהבסיס ולסמן ברשימה וי ליד כל מי שהמריא או נחת. בהמשך, מוסמכים על עמדות מתקדמות יותר ומקבלים יותר אחריות. המוצלחים ביותר יוסמכו על הכל-הכל ויעברו לעמדת ניהול הקומה, בדיוק כמו אופיר.
"כשהציעו לי את התפקיד הזה לפני הגיוס, סיפרו לי שאני אראה מלא טייסים כל השירות", אופיר משתפת. "בפועל, אנחנו מנותקים משאר הבסיס ולטייסים אין שום סיבה להגיע לכאן, כך שטייסים לא רואים פה", היא צוחקת. "המגורים הם ליד המגדל, הכיבוי ממש ליד, אנחנו אוכלים במגדל ומכינים לעצמנו כאן את האוכל ממצרכים שמזמינים כל שבוע", היא מסבירה לי ואני עונה מיד – וואו, זה ממש כמו בית האח הגדול. "זה דומה" היא עונה לי. "מצד אחד זה מחניק ומצד שני, זה מגבש, גם עם הכיבוי. כשנשארים פה שבת, פותחים שולחן בערב ואוכלים ביחד. אני מאוד נהנית. זו עבודה אינטנסיבית. מרגישים שעושים משהו ושכל הזמן יש לאן להתקדם".
אחרי שצברתי ותק במגדל, הכרתי את העבודה של כולם והבנתי פחות או יותר איך מוודאים שהמטוסים לא מתנגשים זה בזה, ניגשתי לעשות את הדבר האמיתי. הרכבתי את המדונה על הראש ותפסתי את עמדת הפקח. "אנחנו מתכוננים עכשיו להמראה של רביעיית מטוסים מהמסלול הזה", הסביר לי המילואימניק. ''בהתחלה אנחנו מסתכלים על המסלול ומוודאים שאין עליו שום דבר שיכול לסכן את המטוסים או להפריע להמראה. בהמשך, אנחנו מחכים שמתא הטייס נקבל את ההודעה 'מוכן להמראה'. כשאני אגיד לך תאשר להם להמריא''. כשקיבלתי ממנו את האות, הבטתי אל המטוסים, וידאתי שהם מיושרים על המסלול, פתחתי את הקשר ואמרתי את המשפט שעליו חלמתי לא מעט כנער מתבגר - ''רשאי להמראה".
זה קרה. בזה אחר זה, ארבעת מטוסי הקרב המריאו השמימה ותוך שניות בודדות הפכו לנקודות קטנטנות המתרחקות אל האופק. המראתי ארבעה מטוסי קרב וזה עבר בשלום.
לא עברה דקה וחצי וכבר החלו להגיע קולות חדשים בקשר, כל הפקחים חזרו לקומה ולי גרמו להבין שקורה משהו ושזה הזמן ללכת. וכמביט מהצד שאוסף את הדברים ויוצא החוצה, אני מבין שכשיש התרחשות כולם נכנסים לאוטומט, עושים את הכל על הצד הטוב ביותר. זו שעת המבחן שלהם.
הם נמצאים שם כל היום במגדל, מכווינים את אותם המטוסים על אותם המסלולים ובכל זאת, כל יום הוא יום חדש ובכל יום, הם נושאים בהרבה אחריות. הם נדרשים לפיצול קשב תמידי, לערנות שיא ופשרנות, היא חטא.
כשניסיתי לדמיין את עצמי במקום אחד מהם, הבנתי שאולי טוב שזה לא קרה. למעני, למען טייסינו ולמען ביטחון ישראל. לא כי התפקיד לא טוב, אלא כי הוא פשוט לא בשבילי. הנוף מראש המגדל מדהים, האקשן קיים, החבר'ה טובים, אבל נדרשת גם הרבה סובלנות כלפי השגרה וניסיון החיים מלמד אותי ששגרה ואני מואסים זה בזה די מהר.
בדרך חזרה, עיכלתי את החוויה והבנתי שסגרתי מעגל. המגדל וכל מה שסביבו נראים לי היום כמו כפר קטן עם קהילה קטנה והבנתי על איזה משפחה כולם דיברו. הבנתי גם למה לעולם לא היו מוותרים על השירות הזה. ארבע שנים אחרי השחרור, החוויה הזו הזכירה לי שאתה הוא זה שעושה את השירות ולא השירות עושה אותך ושכל מה שיוצר את ההבדל הוא האנשים. מאוד יכול להיות שכפקח, הייתי יוצר גם את המקום שלי, שובר את השגרה בתוך השגרה של ההמראות ושל הנחיתות וכנראה שגם אני הייתי אומר לצופים מהצד שהמגדל, הוא משפחה.
