41 בוגרות ובוגרים מסיימים היום (רביעי) את קורס טיס מספר 185 ומקבלים כנפי טיסה בטקס בבסיס חיל האוויר בחצרים. אחד הסיפורים הבולטים הוא של סגן מ', בוגר הקורס במגמת מסוקים.
בטור אישי מיוחד שפרסם באתר חיל האוויר, הוא שיתף בסיפורו האישי: "יש לי אח ואחות בעלי אוטיזם. למרות שאני בן הזקונים, בגלל המצב בבית הייתי צריך להיות אח גדול מהרגע שנולדתי. למדתי מהי אחריות ומהי דאגה לבן אדם, ומה הצרכים של כל אחד מהאחים שלי".
אחיו של מ' לוקים בתסמונת מולדת המתבטאת באוטיזם ופיגור קל. "נולדתי לתוך בית כזה וזה מה שאני מכיר מאז שאני זוכר את עצמי. לכן, אני גם לא מרגיש שמדובר במשהו שונה. אחרים לעומת זאת, ששואלים על האחים שלי, תמיד מופתעים כשאני מספר עליהם בכזאת קלות".
"אני חושב שהמפגש עם חבר'ה אוטיסטים הוא משמעותי והוא מוכרח להיות מושרש בחברה הישראלית שלנו כבר מגיל צעיר", ביקש הטייס הטרי להעביר מסר לציבור. "מסגרות שילוב של ילדים ונערים אוטיסטים עם נוער "רגיל" הן חשובות ומיוחדות. המפגש עם אנשים ששונים ממך בצורה כל כך מוחשית, ובו-זמנית בדיוק אותו הדבר כמוך, מפתח אכפתיות, הבנה, הכלה, סובלנות ופתיחות. נער שפוגש נער אוטיסט במסגרת כזו או אחרת גם עוזר לאוטיסט בצורה כל כך משמעותית וגם מרוויח מכך בעצמו הרבה".
"עלינו מברזיל, לא היכרנו צבא"
מי שמסיים את הקורס כמצטיין הוא סגן י', שתיאר בראיון לתוכנית "חדשות הבוקר" את המסע הקשה, המרגש והמשמעותי שעבר עד לרגע הזה.
איך ההורים הגיבו כשהודעת להם שאתה המצטיין?
"בכו, כל אחד בתורו. בהתחלה שיקרתי להם שאני מצטיין מגמת תובלה. הם התרגשו ברמות, לא האמינו, ולקראת סוף השיחה אמרתי: 'אמא, אבא, שיקרתי. אני מסיים כמצטיין קורס'. מפה לשם, היה בכי שלוש דקות עד שהצלחנו להמשיך את השיחה".
ההורים בטח לא ישנים עד הטקס.
"ההורים שלי עלו ממניעים ציוניים, באו להקים בית במדינה היהודית שלנו. בשבילם, לראות פתאום את הבן שלהם מסיים קורס טיס, משרת בצבא, זו ההתרגשות בשיאה. ההורים עוברים את הקורס לא פחות מאיתנו. כל לילה שאני לא ישנתי, אמא שלי לא ישנה בלילה שלפני ולא בלילה שאחרי".
יש חוויה אחת שאתה זוכר מהטיסות האלה?
"בשלב האחרון, המתקדם, שבו התחלנו לעסוק כטייסים מבצעיים, ישבתי בטיסה, מימיני חבר שלי, הרצנו טיסה סופר מורכבת עם המון תקלות. פתאום, ברגע אחד, הסתכלתי שמאלה וראיתי שקיעה יפהפיה שאין כמותה. השקיעות של הדרום. ברגע הזה עצרתי את הטיסה ואמרתי לחבר, 'תסתכל שמאלה, איזו שקיעה'. חמש שניות היינו עם חיוך ענק על הפנים. התחברנו רגע להבנה של מה אנחנו באמת עושים פה. לפעמים קל לשכוח את זה כשיש לנו כל כך הרבה משימות".
מילדות חלמת להיות טייס, או שהתגלגלת לזה?
"לרובנו אין חלום ילדות כזה. אני ספציפית רציתי להיות ביחידה מובחרת, ועד שלב המיונים המתקדמים לא ידעתי בכלל שאגיע. אני בן להורים שעלו מברזיל, בשבילנו צבא זה משהו שלא כל כך הכרנו. הייתי עוד בחור שחולם להיות מטכ"ליסט, אבל עם הזמן התחלתי להבין את גודל המשמעות של קורס טיס. כשהגעתי לשלב הגיבוש באתי לחתום ויתור, אבל דיברתי עם כמה חבר'ה רציניים שאמרו לי שאם הגעתי עד לפה, לא רק ששווה ללכת - אלא שזו מחובתי ללכת. אם נמצאתי מתאים, אני צריך לתת את הכל".
החלום זה לטוס מעל טהרן?
"אין חלום כזה. החלום, אחרי שלוש שנים שבהן השקענו את כל כולנו, זה להרגיש את השליחות, את המבצעיות. זה לרדת בסוף פעילות ולראות שתרמת למערכה, למדינה. זו הסיבה שבגללה התגייסנו, לא כדי להטיס מטוס".
יש לך כיוון מה תרצה להיות כשתהיה גדול?
"החלום שלי בינתיים זה להיות רופא. זה מה שאני רוצה בחיים, להרגיש את אותה תחושת שליחות".