סרן אייל גולן (צילום: צילום ביתי)
הרבה מאוד כח רצון. סרן אייל גולן | צילום: צילום ביתי

סרן אייל גולן חלם כבר מגיל צעיר להיות קרבי - לא סיפור פשוט עבור מי שנולד עם ארבע אצבעות, שנקבע לו לפרופיל 64. אבל סרן גולן, אדם ערכי שיודע להילחם על שלו, לא חשב לוותר. ביום חמישי האחרון הוביל המ"פ בגדס"ר גבעתי את הלוחמים שלו במסע כומתה ארוך ומתיש, בדרכם לכומתה הסגולה. הדרך לתפקיד הנכסף הייתה ארוכה ומתישה לא פחות ממסע הכומתה, הרביעי שהוא הוביל במסגרת השירות שלו.

"היה לנו מסע קשה אחרי שבועיים שהאדמה ספגה לא מעט גשם, שהכין לנו קרקע בוצית שהוסיפה נופך למסע. זה מסע שהסתיים במצודת יואב, הבית הסמלי של חטיבת גבעתי", סיפר בגאווה סרן גולן. "החיילים נתנו בראש והרגשתי כל הזמן, כמו שמפקד אוהב להגיד, שהם נושפים בעורפי. כבר בתחילת המסע אחד החיילים נקע את הרגל, אבל אף אחד לא התבלבל. הם פתחו אלונקה, הרימו אותו והמשיכו בקצב שהיה אפילו מהיר יותר".

התנאים בהם צעדו הלוחמים של גדס"ר גבעתי היו קשים, כפי שציין סרן גולן, כשהאדמה הייתה בוצית וגם המשקלים היו גדולים. כחלק מהפקת הלקחים של צה"ל ממלחמת לבנון השנייה, הבינו בצבא שהסיכוי שילכו מאה ק"מ נמוך, ולכן קיצרו את טווח ההליכה. במקביל, הגדילו את המשקלים על גב הלוחמים, בדיוק כפי שיתקלו במצב אמת. "התחלנו בישוב ניר עקיבא וצעדנו 35 ק"מ עם משקלים, עד למצודת יואב".

מסע כומתה גבעתי (צילום: דובר צה"ל, באדיבות גרעיני החיילים)
האדמה הייתה בוצית, אבל "החיילים נתנו בראש" | צילום: דובר צה"ל, באדיבות גרעיני החיילים

העובדה שסרן גולן מוביל את המסע הרביעי שלו, הפעם כמ"פ בגדס"ר היוקרתי של גבעתי, היא לא דבר מובן מאליו. שאלתי אותו למה התעקש להיות לוחם ולא חשב למשל לתרום בתפקיד מודיעני, או משהו דומה לזה. גולן סיפר שהיה לו ברור שהוא יגיע לקו האש. "היה לי פרופיל לא קרבי של 64 ועברתי הרבה מאוד וועדות כדי להיות קרבי. הרבה מאוד בירוקרטיה לא פשוטה כדי לקבל סעיף חריג חי"ר וסיירות", מספר גולן ומוסיף, "נולדתי עם ארבע אצבעות. דבר ראשון, אני חלילה לא רוצה להגיד שלא תורמים גם בתפקידים עורפיים, בטח בעידן הטכנולוגי של היום. יש היום יותר מאופציה אחת לתרום ולהיות משמעותי, אבל זה האופי שלי ומה שהתאים לי. ללכת למקום שהדבר הבולט בו הוא האנשים שבאים מכל הארץ. זה משהו שדמיינתי לפני הצבא. דבר נוסף, אני חושב שלמרות הטכנולוגיה שמפארת ופותחת דלתות חדשות במערכה, אין תחליף ללוחם החי"ר שהולך ברגל מנקודה לנקודה ומבית לבית, ושם אני רציתי להיות".

הוא מספר על דרך ארוכה וקשה של התמודדות עם מערכות גדולות ובירוקרטיה אין סופית. בתור נער, הוא מספר, לא ידע מה מצפה לו, "אפילו לא עם מי צריך לדבר". כבר אז הבין שצה"ל, כמערכת גדולה, לא רוצה ולא יכול לקחת את הסיכון על מגבלות רפואיות של בני נוער, גם כאלה שיש להם מוטיבציה לשרת ולתרום. אבל כמו שאמרנו, גולן לא התכוון לוותר.

"זה לא היה פשוט. קודם כל כשאתה צעיר אתה לא יודע למי לפנות, הרבה פעמים אתה פונה לגורמים שבכלל לא רלוונטיים. הצבא לא רוצה לסכן את המלש"בים שלו ורוצה לגייס את האנשים המתאימים. מה שעזר לי היא לפנות לרופאה שעשתה לי את הניתוח עוד כשהייתי בן שנה, ועשתה לי את כל המעקב לאורך השנים. בסופו של דבר היא זו שנתנה לי את האישור לכך שאין לי בעיה לתפקד. עם האישור הזה הגעתי לכמה וועדות, עד שבסופו של דבר הצבא נתן לי את האישור".

גולן התגייס לחטיבת גבעתי, לשם רצה להגיע, עבר את הגיבוש לגדס"ר של החטיבה ובסופו התקבל לעורב. הוא מספר שהמגבלה שלו הייתה מורגשת בהתחלה, אולם הוא לא נתן לה להפריע לו ולמד להתגבר עליה. "זה לא משהו שהפריע לי. לא הייתי החייל הכי בולט בכל מה שקשור לכוח ידיים, למשל החבל שיש במסלול. אבל בסופו של דבר לא עשו לי שום הנחות והייתי צריך לעבור כמו כולם. אז לא הייתי הכי טוב בזה, אבל זה מכלול קטן בהכשרה של הלוחם. בסוף זה עניין של השקעה וכוח רצון. אין חייל לדעתי שמתחיל שירות קרבי בלי מידה רבה של כוח רצון. אין סיכוי שחייל יסיים הכשרת לוחם בסביבה שהוא נמצא בה בלי מוטיבציה".

מסע כומתה גבעתי (צילום: תומר ושחר צלמים)
"הדבר הבולט ביותר שצריך כדי לעבור את המסלול זה הביחד" | צילום: תומר ושחר צלמים

על מסלול ההכשרה המתיש של הגדס"ר אמר, "אני התגייסתי בשנת 2006 והמסלול השתנה מאז. הפך ליותר מקצועי ומתאים לאתגרים שיש היום בשטח. היה מאוד קשה ומאתגר. הדבר הבולט ביותר שצריך כדי לעבור את המסלול זה הביחד, אחוות הלוחמים של הצוות. כל עוד עבדנו יחד זה עבד, וברגע שכל אחד נכנס לכאב האישי שלו דברים נתקעו. למדנו דרך הרגליים, כשהמסלול היה מאוד מעניין. כל דבר שהצלחת לסיים היה שלך, כי הגעת לזה בהרבה דם יזע ודמעות".

את מבצע עופרת יצוקה סרן גולן פספס בגלל בעיה רפואית שהביאה אותו לאשפוז ארוך של מספר חודשים. הוא עבר עוד ניתוח, אבל שוב לא וויתר ונלחם על מקומו. מאז הוא השתתף בפעילויות מבצעיות של גבעתי שלא ניתן לפרסם גם היום, "הן פחות מפורסמות בחוץ, אבל יותר משמעותיות לנו", ציין. הוא מספר על הפעולות האלה בגאווה ומציין שהדרך שלו לשם לא עלתה בזמן אותן פעילויות. "הדברים בצבא עוברים כל כך מהר ככה שמהרגע שהייתי בפנים, הפסקתי להתעסק במה שהיה. המקומות שזה כן עולה, זה בעיקר בדברים הרשמיים, למשל בטקסים. בלחימה אתה רק חושב על החיילים שלך ובאחריות. אבל כשאתה מסיים מסלול ואחר כך קורס קצינים ומ"פים, אז הדרך לשם מתגנבת לך במחשבות".

עוד ציין כי, "בהתחלה האנשים היו מתפעלים ואומרים כל הכבוד. אבל אחר כך נראה לי שדי התרגלו. לפחות לראייתי, הבעיה הרפואית שלי זה לא משהו שמפריע. בכלל, היה ברור לי ולסובבים אותי ששירות לא משמעותי אני לא אעשה. עברו לא מעט שנים אז אני פחות חי את זה, זה הפך למשהו טבעי".

חשוב לו לדבר על חטיבת גבעתי, שמבחינתו היא היהלום של צה"ל. חטיבה שהייתה שותפה לפעילות הצבא בכל גזרות הלחימה, שם פעלה ככוח מוביל. לא סתם זכתה גבעתי בכמות הגדולה ביותר של צל"שים בצוק איתן. את זה הם הרגישו גם במהלך הכשרת הלוחמים החדשים של הגדס"ר. "המסע כומתה שלנו היה באווירה לא פשוטה, הטקס היה כשברקע היו הלוויות של ההרוגים בצפון. גם זה וגם הצל"שים מהימים האחרונים, נתנו נופך חזק למסע כומתה ולגאווה. אתה רואה את זה בעיניים של הלוחמים והמפקדים. אני כמ"פ הרגשתי את זה מאוד חזק. לראות שהחטיבה שלך עמדה בכבוד בכל מבחני האש ותפקדה מעל למצופה, זה גאווה מאוד גדולה, אבל זה גם משהו שהוא מחייב מבחינתי".

השבעת גבעתי (צילום: דובר צה"ל)
הלוויות והצל"שים ברקע, "נתנו נופך חזק למסע כומתה ולגאווה" | צילום: דובר צה"ל

ללוחמים של סרן גולן, שהתגייסו במקביל לצוק איתן ויעלו בימים הקרובים ליחידה על רקע התקרית שהייתה בצפון, מצפה עוד מסלול הכשרה ארוך ומתיש. קורסים יוקרתיים של הגדס"ר ולאחריהם עבודה לאורך גבולות המדינה. סרן גולן עצמו ימשיך להוביל אותם ולהתקדם בסולם הדרגות, כאשר המגבלה הרפואית שלו היא כבר מזמן לא מגבלה. בסופו של דבר, לסיפור של גולן יש מסר חד, ברור וחשוב עבור נערים וחיילים - לדעת לסמן מטרה ולכבוש אותה, עניין של כוח רצון. סרן גולן מצטרף לרשימה ארוכה ומכובדת של לוחמים כמו גבי גרזון טייס חיל האוויר שאיבד רגל וחזר לטוס, אילן אגוזי משייטת 13 או יקיר שגב מיחידת אגוז.

"אסור לוותר", מסכם המ"פ בפשטות.

>> בין כדור לעירוי: הצצה לעולמן של הפרמדיקיות