ישנה שאלה אחת שכל חייל בודד מחו"ל המחליט להתנדב בצה"ל ייאלץ להתמודד עמה: למה? למה שמישהו יבקש לעזוב את הבית בכדי להצטרף לצבא של מדינה בה הוא לא גדל? לליאור ביאלי בן ה-19, עולה חדש ממונטריאול שבקנדה, יש תשובה פשוטה: "כל בן רוצה להיות כמו אביו."
זו המחשבה שעלתה במוחו של ליאור כשהתכונן לצאת לחלק האחרון בהחלט של התהליך המפרך שעבר בשנה האחרונה. באותו הלילה, ליאור ואחיו לנשק עמדו לצאת למסלול אחד אחרון בגולן - השלמת 40 הק"מ האחרונים במסע הכומתה הארוך שעברו. בשלושת השבועות הקודמים, כיתתו של ליאור עברה מסלול המדמה מלחמה: הם ישנו בשטח ועברו מסעות אינטנסיביים ברחבי הרי הגולן. בלילה ההוא, רק 40 ק"מ הפרידו בין ליאור לבין הגשת חלומו: ללכת בעקבות אביו.
אביו של ליאור שירת באחת הסיירות של חיל השריון, ובתפקידו צעד לפני הטנקים בשדה הקרב. ליאור עלה לישראל במטרה להתגייס לצה"ל ולשרת בפלוגת סיור בשריון, ואכן עבר את הגיבוש המאתגר והגיע לפלס"ר 7. במהלך שנת האימון הקשה, ליאור וחברי צוותו יצרו קשרים חזקים כאחים. הם לא נחים לרגע, מסרבים לפספס אפילו רגע אחד מהאימון, מפחדים להפסיד עוד חוויה שתקשור אותם ביחד.
בעת יציאתם לחלקו האחרון של המסע, אל הלילה הקריר ובלי לדעת מה מחכה להם, ליאור שומר על קור רוח: "אני נמצא עם האנשים הכי מדהימים שפגשתי אי פעם, ואין עוד משהו שיכול לקרות הלילה שלא התמודדנו איתו כבר בעבר. אין סיבה להיות בלחץ."
מסע ארוך אל תוך הלילה
כוכבים ופנסים מאירים את הדרך המובילה עמוק לתוך ההרים החשוכים של הגולן. שורה קצרה של מקלות אדומים מגלה את המסלול בו הם יצעדו הלילה. ככל שעובר הזמן, מתגלים עוד ועוד מקלות שנותרים לבסוף הרחק מאחור.
מצב הרוח הטוב של הצוות ספג את העייפות שהצטברה בשלושת השבועות האחרונים. נראה כאילו המשקל של הנשק, ציוד ההסוואה ואמצעי התצפית שכל חייל סוחב לא מפריע כלל. למרות הקושי, הצוות חצה את הגבעה הראשונה במסלול. מקהלת אנחות והתנשפויות כאילו פצחה בניגון בבת אחת. ההקלה שבירידה מהגבעה לא נמשכה להרבה זמן - מאחורי הגבעה, חיכתה להם עוד אחת.
החיילים המותשים החלו לקחת תורות ב"דחיפת הגלגל": כל חייל שהשתרך מאחור נדחף על-ידי חבריו קדימה, ומהר יותר. לא משנה כמה עייפים הם היו, לאף אחד אסור היה להאט. הם לא איבדו מוטיבציה, והתרכזו במטרה הסופית שלהם: להפוך ללוחמים בפלס"ר 7, וחשוב יותר, הם צעדו לעבר יקיריהם שחיכו להם בסוף המסלול. לליאור, שלא ראה את אביו מעל לשנה, הייתה מטרה אחת ברורה: "מחר אני רואה את אבא, זה מה שהכי חשוב לי."
"המקומות היפים ביותר הם אלה שאתה רואה בזמן המסעות"
"המקומות היפים ביותר הם המקומות שאתה רואה בזמן המסעות", אומר ליאור. "אלה המקומות שאף אחד לא מגיע אליהם - לראות את הזריחה מעל להר קטנטן באופק או את הכינרת מציצה ממקום מוסתר." במדינתנו הקטנה, ההיסטוריה נוכחת בכל מקום. עבור הלוחמים, מסע הליכה בגולן דומה לחזרה בזמן. המסלול האחרון, כמו כל המסלולים לפניו, היה מלא ברגעים היסטוריים. למשל, כשהצוות טיפס על הר חרמונית, הם נזכרו בעשרים וארבעה חיילי פלס"ר 7 שנפלו במהלך מלחמת יום כיפור בהר הזה בדיוק.
בזמן הטיפוס, פיצוצים של רימוני הלם החלו להאיר את ההר. הפעם לא היה זה האויב, אלא לוחמי פלס"ר 7, שהגיעו כדי לקבל את פניהם של הלוחמים החדשים. לוחמים וותיקים וחדשים צעדו ביחד, כתף אל כתף, את הקטע האחרון של המסע. השמש זרחה מעבר להרי הגולן, והלוחמים הלכו לעברה, עוד זריחה מבין המאות שכבר ראו במהלך אימונים המפרכים.
השמש כבר הייתה גבוה ברקיע כאשר הצוות הגיע להר בנטל - סוף המסע. מפקד הצוות הריץ את חייליו, בין ענני עשן, למשפחותיהם שחיכו בסוף המסלול. ליאור ואביו נפגשו. לרגע אחד, הצעדה הארוכה הפסיקה, וצפתה באיחוד המרגש בין אב לבנו. אביו של ליאור אחז בו, והשניים פתחו בריצה לעבר פסגתו של ההר.