מראות הבתים הנשרפים עדיין חרותים בזיכרונו של סמ"ר ע', שנולד בכפר בדואי קטן בצפונה של המדינה. לעתים קרובות פרצו בכפר קטטות סביב נושאים שונים, בעיקר על רקע כבוד המשפחה. לא פעם המריבות הובילו את הצדדים לאלימות קשה משריפת ביתו של היריב ועד נקמת דם. “זה קרה באופן קבוע. אלה היו החיים שלנו", משחזר סמ"ר ע'. “אף פעם לא הבנתי למה עושים את זה. אנשים רצחו כי ככה הם מבינים את הקוראן. בבית שמחו לעתים קרובות כשלאדם אחר קרה משהו רע, ואני התאפקתי לא להתפוצץ. כולנו גרנו בכפר אחד, אבל לא היה שום דבר שאיחד בינינו. לא היה נהוג לעזור אחד לשני, והתרבות הערבית ממש הרחיקה אותי ממנה".
ואז הוא נחשף לתרבות אחרת ומצא את עצמו נמשך אליה, בניגוד לרצונו ולהיגיון. בגיל 15 הוא פתח תנ"ך לראשונה, במסגרת לימודי עברית לבגרות. “סוף סוף הרגשתי חיבור למשהו", נזכר ע'. “אחרי שנים שבהן התרחקתי מהדת שלי, גיליתי שכל הדברים שחשבתי עליהם נמצאים ביהדות. הרעיון להתגייר נשמע פשוט מטורף", הוא מודה. “גדלתי בחברה מוסלמית רגילה לחלוטין. אצלנו בכפר אף אחד לא התגייר ולא חשב על זה אפילו, אבל אני חשבתי. ידעתי שברגע שאעשה את הצעד הזה אני זורק את כל החיים שהיו לי ומתחיל חיים חדשים".
הרעיון המופרך לא הניח לסמ"ר ע', שהתגייס בשנת 2010 כלוחם בגדוד “לביא" של חטיבת כפיר. השבוע הוא יצא לשלב האחרון בקורס “נתיב" של חיל החינוך והנוער, הכולל לימודי הלכות מעשיים, מפגש עם בית־דין רבני, ובסופו של דבר הליך גיור, ברית מילה וטבילה במקווה. נוסף למהפך בחייו, בעוד כחודש הוא עתיד להשתחרר מצה"ל ולצאת למציאות אחרת מכל מה שהכיר: ההורים שלו מתנכרים לו וחבריו מהכפר ניתקו איתו כל קשר. “ברגע שעמדתי בצד של היהדות, הפכתי לסוג של אויב", הוא מפרש. “אני לא יכול להסביר איך אדם לא מוצא את עצמו בדת עליה התחנך כל החיים שלו ופתאום כשהוא טועם מדת אחרת, הוא מתחבר. זה משהו שבא מבפנים. אבל הרגשתי שאני חייזר במקום ההוא, ולא יכולתי להישאר שם".
לבד בבקו"ם
לפני שבחר להתגייר ולהתנתק מהתרבות הבדואית לחלוטין, החליט ע' רק להתרחק קודם ממה שידע עד כה ולהתגייס לצה"ל. אף אחד לא ידע על נסיעתו הראשונה ללשכת הגיוס. עם זיכרון עמום בו ראה חיילים מאזורו מתגייסים בטבריה, הוא עלה מיוזמתו על אוטובוס לעיר וחיפש את הלשכה. כשהגיע, הוא מצא את עצמו ב"מדור לבני מיעוטים" – המקום האחרון אליו רצה להגיע. “הם היו ממש נלהבים שאתגייס לגדס"ר הבדואי. נראה לי שמקבלים שם קידום אם הם מגייסים לגדוד עוד חברים", הוא מחייך. “אבל לא הסכמתי. רציתי לצאת מהמעגל ולהכיר אנשים חדשים, לעשות צבא אחר ממה שהכרתי. התקשרו אליי קצינים מהלשכה ואמרו לי: ‘בוא, תהיה קצין בגדס"ר, תהיה מג"ד', אבל אני ביקשתי יום סיירות כי רציתי להתגייס ליחידת עילית ולתת את המקסימום. ידעתי למה אני מסוגל, והייתי בכושר פיזי מצוין, אבל הם טענו שאי־אפשר, בלי הסבר. לדעתי זה בגלל המקום שממנו באתי. הציעו לי להתגייס לחטיבת כפיר ובלית ברירה הסכמתי".
לאחר הביקור בלשכה, החליט ע' לשתף את אביו בעניין הגיוס. “הוא צרח עליי: ‘מה אתה עושה?'" משחזר ע'. “אמא בכתה כשסיפרתי לה באותו היום. אני עדיין לא מבין למה הם לקחו את זה כל כך קשה. לא משנה כמה שיחות נפש עשינו, זה היה כמו לדבר עם מישהו מעולם אחר. האמת היא שרוב הגברים שהתגייסו אצלנו לצבא נכנסו לכלא או נשרו", הוא מהרהר. “אבל אני מבין אותם. הם התגייסו לא מתוך אידיאולוגיה, אלא בעיקר כי לא היו להם בגרויות והם רצו קריירה צבאית. אני מאמין שלאדם שמתגייס לא מתוך כוונה לתרום, יהיה קשה להמשיך. הוא ישאל את עצמו מה הוא עושה פה, ולמה הוא זוחל בבוץ ולא יושב בבית".
בעקבות הווידוי של ע', החלו ניסיונות מצד בני המשפחה לשכנע אותו לוותר על הרעיון. “אנשים מהכפר שהתגייסו אמרו לי: ‘עזוב אותך, אתה בכלל לא איש צבא', וחשבו שלא אשרוד כי לדעתם הייתי מפונק. הרבה קרובי משפחה ניסו לגרום לי להתחרט, וגם ההורים". ע' נושם עמוק וממשיך. “אבא שלי אמר לי: ‘אם אתה מתגייס אתה לוזר', זה הדבר שהיה לי הכי קשה לשמוע. ובאמת אחרי שהתגייסתי היה בינינו נתק, הוא הפסיק לתמוך בי כלכלית, את כל הכסף שהוא חסך לי ללימודים הוא משך מהבנק כדי לשפץ את הבית. ההורים אמרו לי: ‘אם אתה מתגייס אל תחזור הביתה', זה היה בעיקר כדי להפחיד אותי, אבל הייתי נחוש", הוא מצהיר. “חשבתי שאם לא אתגייס, לא אוכל להמשיך לחיות במדינה. לא ראיתי את עצמי הולך ללמוד עם אנשים שהתגייסו בזמן שאני טיילתי ועבדתי".
על אף הנחישות, משהו נשבר בו כשעלה לבד על האוטובוס לבקו"ם. “קמתי בבוקר לבד, והלכתי ללשכת הגיוס", הוא נזכר. “לא פשוט לראות שם את כל המשפחות, זה היה היום הכי קשה שהיה לי בצבא. חשבתי שאגור בבית החייל, ואז ההורים התקשרו אחרי כמה ימים ואמרו לי לחזור הביתה. הם כנראה הבינו שאני כבר שם על מדים ואין דרך חזור".
בימים הראשונים, מספר סמ"ר ע', ליוותה אותו תחושה כבדה במיוחד. “הרגשתי בודד ופחדתי להתחבר לאנשים", הוא משתף. “היה לי מבטא, אף פעם לא הייתי בחברה שכולה יהודים ולא רציתי לחלוק את הסיפור שלי עם אף אחד. בטירונות חילקו אותנו לחדרים, וכל השותפים שלי היו דתיים. איזה מזל, הא?" הוא צוחק. “פחדתי מהתגובה שלהם, הרי הם שומרי שבת וכשרות, ואיך נסתדר. כשכבר התחלתי לספר הם כיבדו אותי מאוד. הם התפלאו לשמוע מאיפה באתי כי מבחוץ לא ראו משהו מוזר. אולי כמו שלי הייתה סטיגמה שדתיים שונאים ערבים, הם חשבו שלכל הערבים יש שפם וכאפייה", מוסיף ע'. “תמיד הייתי חלק מהמחלקה, אף פעם לא הרגשתי שונה ולא עמדתי בצד. בצבא היה לי יותר טוב מאשר בבית, למרות הקושי, הבוץ והחורף שיש בגיוס נובמבר. הייתי עם אנשים שאני מתחבר אליהם ושחושבים כמוני".
ההשתלבות בצבא, כצפוי, זימנה לא מעט מפגשים חזיתיים עם היהדות. את החג הראשון שלו, למשל, הוא זוכר היטב. “התגייסתי בחנוכה, והיה לי ברור שלא אשב בצד כשכולם הולכים להתפלל, לרקוד ולשיר", הוא מתאר. “פשוט הלכתי עם כולם, וממש אהבתי את זה. הייתה אווירה של אחווה בין אנשים ורוחניות שלא הייתה בחגים שהכרתי". בזמן שהיחסים של ע' עם החברים מהצבא הלכו והתחזקו, הקשר עם המשפחה נותר מרוחק כשחזר הביתה בסופי השבוע. “זה אף פעם לא חזר להיות כמו לפני הצבא, אבל אפשר לומר שהיה מצב תקין", מספר סמ"ר ע'. “מה שגרם לנתק זה לא העובדה שהתגייסתי, אלא השינוי בהשקפת העולם שלי. אני אוהב אותם והם אותי, אבל כשחייתי בבית, על כל דבר שראיתי חשבתי, ‘לא, זה לא אמור להיות ככה, לפי היהדות זה אסור בכלל'".
גדי בחלב אמו
לרגעים, אפשר לחשוב שסמ"ר ע' נולד בגבעת שמואל ולא בכפר ערבי. הוא מצטט פסוקים, מעיד על עצמו כציוני נלהב והעברית שבפיו רהוטה וטבעית. “מגיל קטן הייתי שונה", הוא מתאר. “אהבתי את המדינה. התחברתי לחופש הזה, שאתה יכול לנסוע לעיר הקרובה ולהסתובב שם חופשי. לשם שינוי, אף אחד לא אמר לי עם מי לצאת, ושאם אני מוסלמי אסור לי להסתובב עם נוצרים ולהפך. לא אהבתי את ההגדרות האלה. כיוון שהאדם הוא יצור חברתי, חשבתי שכולם צריכים לחיות ביחד ולעזור אחד לשני".
בתקופות של הסלמה ביטחונית, אהבתו של סמ"ר ע' למדינה הבליטה את השוני בינו לבין חבריו בכפר. “במלחמת לבנון השנייה ראיתי את החשיבות של הצבא ושל המדינה", הוא מספר. “טילים נפלו קרוב לבית שלי והבנתי שאי־אפשר לחיות במדינה אחרת, וודאי שלא רציתי שתהיה פה מלחמה ויהרגו את כל היהודים, כביכול כדי שלערבים תהיה מדינה. היו הרבה אנשים בכפר שהיה משמח אותם להגיד ‘כל האימפריות נפלו בעולם, גם ישראל תיפול יום אחד'", מצטט ע'. “כשנפלו טילים על ערים יהודיות, אנשים מחאו כפיים. זה שיגע אותי. איך אתם יכולים לשמוח על מוות? איך אתם יכולים להתנהג ככה כשמדובר באנשים שאתם עובדים איתם, ומעמידים פנים שאתם אוהבים אותם?" הוא שואל בתסכול. “גם מבחינת ערכים, היו כאלו שהצדיקו לגנוב מיהודים, כי הם גנבו לנו את האדמה. הרבה ערבים מאמינים בנקמת דם, וגם בזה לא האמנתי בכלל. זה העצים את הפער ביני לבין החברה הזאת".
לימודי התנ"ך, כאמור, עוררו אצלו ניצני שייכות. “היו משפטים שאהבתי במיוחד, כמו: ‘כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו'", הוא מצטט. “למדתי גם שהמצוות הכי קטנות ביהדות הן דווקא הכי חשובות, כמו: ‘לא תבשל גדי בחלב אמו'. אצל הערבים יש מאכל שנקרא ‘פוקאי', וזה פשוט גדי מבושל בחלב של פרה, ששמים בתוך קערה עם אורז", הוא צוחק. “אין משהו שיותר נוגד את התנ"ך. זה מאכל יוקרתי שאוכלים רק בחתונות. אהבתי אותו מאוד, אבל מאחורי האיסור ביהדות יש יסוד שאומר ‘אל תהיה אכזרי', אל תהרוג את הבן של הפרה ותוסיף את החלב של אמא שלו. אז בחרתי לא לאכול אותו ובכל פעם שנמנעתי נזכרתי ביסוד".
ע' לא סיפר לאיש על המחשבות שמתרוצצות בראשו, לאור העובדה שאנשי הכפר גם כך סלדו מדעותיו על התרבות הערבית. “ניסיתי לברר בדרכים עקיפות מה יהיו התגובות אם אעשה צעד בכיוון היהדות", הוא מספר. “היו לי שני חברים טובים שלא היה אכפת להם יותר מדי מדת, וזרקתי להם פעם: ‘אם היה אפשר להתגייר, למה לא לעשות את זה?', אבל אף אחד לא חיבב את הרעיון. הם הגיבו בתוקפנות ולא התייחסו לזה ברצינות, פשוט פסלו מיד", הוא ממשיך. “לא ידעתי מה לעשות, אז המשכתי הלאה בחיים. השארתי את המחשבה במחסן סגור וגדלתי עם המשפחה שלי בכפר, עם השאיפה לשנות ולעשות טוב. אני לא חושב שכל אחד יכול לעשות את זה בלי שיש לו את הכוח. זה לא משהו שהגיע מהסביבה, אלא דבר שנולדתי איתו. זה היה בתוכי כל הזמן וחיכיתי לרגע שאגלה אותו".
וההורים שלך לא שמו לב לתהליך שעברת?
“האמת שהם אף פעם לא שמו לב, וזה היה לי עצוב", משתף ע'. “רציתי שיבחינו שמשהו לא בסדר. כל היום ישבתי בבית, למדתי אנגלית במחשב וכמעט לא יצאתי. אז מדי פעם ההורים שאלו למה אני לא יוצא עם חברים, ואמרתי להם חד־משמעית: ‘אין לי חברים פה'. אבל הם לא חשבו שיש משהו לא בסדר עם זה, כי בינתיים למדתי והשכלתי. ואז החלטתי שאם אני רוצה ללמוד, אז רק אחרי הצבא. קודם אני אתרום למדינה".
נתיב ליהדות
בסוף האימון המתקדם הוא פרש מהגדוד, וניסה להתקבל ליחידה מיוחדת. הניסיון לא צלח עקב קשיים ביורוקרטיים, והוא עבר לשרת בפיקוד הצפון. לפני תשעה חודשים, החליט להפוך את המחשבות למציאות ולהתקדם צעד נוסף לקראת הגיור. “אחרי שנתיים וחודשיים בצבא, אמרתי לעצמי, ‘הגיע הזמן להמשיך בדרך שרציתי', והתחלתי לברר על קורס נתיב", הוא נזכר. “הכרתי חיילים שיצאו לקורס, והייתי בשוק. לא ידעתי שזה כל כך נגיש ושהצבא תומך בדבר. זה היה הנכס הכי חשוב שצברתי בשירות, חברים שאיתי עד היום, חילונים ודתיים", הוא מדגיש. “ויום אחד הרב קרא לי לשיחה עם המש"קית חינוך, ושאל אותי אם אני בטוח, ואם אני יודע לאן אני נכנס. אמרתי לו שאני בטוח במאה אחוז, ויצאתי לקורס. משם התחילה התקופה הכי יפה בחיים שלי".
סמ"ר ע' לא תכנן לספר להוריו על התקרבותו ליהדות עד סיום תהליך הגיור, אבל לפני כחודש מצאה אמו ספרי תנ"ך, סידור וכיפה כשפתחה את התיק שהביא מהצבא. “כל מה שצריך בשביל להסגיר אותי", מסכם ע'. “קיוויתי שזה לא יקרה במהלך הקורס, כדי שלא אצטרך להתמודד גם עם בעיות במשפחה בכל השינוי הזה. אמא ממש כעסה ואמרה שאני לא הבן שלה יותר. אבא בכלל לא התרגש, כי מאז שהתגייסתי הוא כבר לא מצפה ממני לכלום. ואז הם כאילו גירשו אותי", הוא אומר בכבדות. “הם אמרו לי: ‘אם אתה ממשיך ככה, אל תחזור לפה'. זה לא היה בצורה אלימה, פשוט הציבו עובדה. אני מבין אותם", מפטיר ע'. “הם פחדו שאשפיע על האחים שלי, שיראו בי דוגמה. גם חברים קרובים הפסיקו לדבר איתי מאז שהתגייסתי, כי ההורים שלהם חשבו שאני משוגע ושאשפיע עליהם להתגייס. לא נשברתי והתעקשתי לסיים את התהליך, ומאז אני אצל חברים ובבתי חייל".
קורס נתיב הוא קורס לזהות יהודית־ציונית בן שבעה שבועות. בראשיתו לומדים החיילים מושגים בסיסיים ביהדות ומחזקים את זהותם הישראלית-הציונית, ביניהם גם חיילים יהודיים לכל דבר שלא גדלו בארץ. המעוניינים והמתאימים לכך מוזמנים להמשיך הלאה, לקורס הגיור שמורכב משני סמינרי המשך, שכל אחד מהם אורך כשלושה שבועות. בסימנרים האלו הם רוכשים ידע וכלים שיעזרו להם לעמוד בפני בית דין צבאי כחלק מתהליך הגיור. “בנתיב למדתי את כל הדברים שאני אוהב ומאמין בהם", מתאר סמ"ר ע'. “העשרתי את הידע שלי מאוד, וממש התחברתי למדינה וליהדות. גם הסגל נתן לי יחס חם והכי תומך שיש".
למרות התגובה החריפה של משפחתו לבחירתו להתגייר, סמ"ר ע' לא מאבד תקווה. “אני חושב שיום אחד הם ירצו להיפגש איתי, אבל כנראה שזה לא יקרה בקרוב", הוא אומר בפיכחון. “כל עוד אני בתהליך, הם בטח חושבים שאולי אתחרט. גם כשהתגייסתי הם חשבו שאתחרט, אמרו לי ‘נעיף אותך מהבית' ובסוף התקשרו. אולי זה אותו הדבר גם הפעם, אבל אני מבחינתי כבר שייך למקום חדש".