פטורים תמיד היו מושא לגאווה בקרב חיילים. בתוך גוף צבאי שבודק כמה זמן לוקח לך להתגלח, מה עליך ללבוש יום־יום במשך שלוש שנים והאם השיער שלך ארוך משתי אצבעות, הפטור הנכון (והמוצדק, כמובן) יכול להקל מאוד על החיים. אבל בין הפטורים המקובלים, אלה שמתירים לגדל זקן או לנוע בנעלי התעמלות, יש גם כאלה נדירים יותר. אז אם עד היום התגאיתם בפטורים שסידרתם יפה בחוגר, זרקו את פטור השיער שסידרתם דרך חבר של חברה, החביאו את פטור הזקן ששיניתם לו את התאריך כדי שהתוקף יהיה נצחי, ובואו לקרוא על החיילים שהסתדרו באמת בצבא.
פטור מעבודה בשעת הדמדומים
כשרב"ט א', המשרת בחיל המודיעין, רואה שהשעה כבר ארבע אחר הצהריים, הוא מתחיל להגביר את קצב העבודה. השמש כבר מתחילה לצנוח לכיוון האופק, ובקרוב תתחיל השקיעה. לא' יש עוד מספר משימות שלא הספיק לסיים, אבל גם אם ירצה לסיים אותן, הוא יהיה חייב להפסיק לעבוד עכשיו. בפקודה. "יש לי פטור שאוסר עליי לעבוד בשעות הדמדומים", הוא מספר. "זה אומר שבשעות שהשמש זורחת או שוקעת אסור לי בעיקרון לעשות כלום, לא משנה כמה עבודה נשארה לי. זה מצחיק, אבל יש אנשים שרק מחפשים לקבל פטור מעבודה, ואני הייתי מוותר עליו בשמחה, הוא סתם פוגע לי בעבודה השוטפת".
א' התנדב לצבא בעקבות בעיה רפואית שלא קשורה לפטור הדמדומים. כשהגיע לצו הראשון נעשתה לו בדיקת עיניים מיוחדת, שקבעה שיש לו עיוורון לילה, כלומר קושי לראות בחושך. תופעה נוספת שנגרמת כתוצאה מעיוורון הלילה היא הקושי להתמודד עם אור השמש שמשתנה במעבר בין היום ללילה, ולהפך. "בשעות הדמדומים הראייה שלי נהיית מטושטשת. לכל בן־אדם לוקחות כמה שניות להתרגל למעבר בין אור לחושך, אצלי זה פשוט נמשך הרבה מאוד זמן", הוא מספר בחיוך. "לפעמים חברים שלי בבסיס מכבים לשנייה את האור ואני קצת מתבלבל. בכנות, זה די מצחיק".
אף על פי שלא חשב שישתמש בו, הפטור המיוחד של א' כבר הספיק להוציא אותו מכמה מצבים לא נעימים. "במהלך הטירונות, המ"מית אמרה שכל מי שילעס מסטיק בטירונות יקבל שעות ביציאה. בדיוק באותו הרגע הטלפון שלי צלצל, והיא התחילה לצרוח עליי. בזמן שניסיתי להסביר לה את המצב, היא שמה לב שיש לי גם מסטיק בפה, ואז היא כבר בכלל רתחה מזעם ונתנה לי שלוש שעות ביציאה. ביום של היציאה הלו"ז קצת התעכב ושחררו את כולם רק בשעות הצהריים. ניגשתי למ"מית והראיתי לה את הפטור. הסברתי לה שאם אני נשאר את השלוש שעות שלי, אני כבר לא אוכל לצאת מהבסיס, כי אסור לי לעשות כלום בשעות הדמדומים. היא לא התאפקה והתחילה לצחוק. על הדרך היא גם ויתרה על השעות ביציאה".
אולם מעבר לפן המשעשע, א' היה מעדיף לוותר על הפטור הייחודי. "בסופו של דבר הוא פגע לי בתפקידים שיכולתי לקבל בצבא, כי יכולתי לקבל רק תפקידים של בסיס פתוח", הוא מספר. "העובדה היא שהצלחתי להסתדר 18 שנה מהחיים שלי גם בחושך. זה נכון שאני רואה פחות טוב, אבל אני יכול להתמודד עם זה ואני ולא רוצה יחס מיוחד. אם צריך אני אשאר בבסיס גם אחרי שעות הדמדומים ואמשיך את העבודה בלילה, כדי להוכיח שאני לא צריך הנחות".
50 דקות יוגה כל בוקר
הטירון הממוצע פותח את היום בדילמה הנצחית בין האפשרות של עוד שלוש דקות שינה לבין הסיכון לאחר למסדר הבוקר. קצת אחר כך, סביר להניח שימצא את עצמו עומד ב־ח' לא סימטרית, צועק "הקשב" בקול צרוד, ונמצא באופן כללי בפחד קיומי מהרס"ר שמהלך לו אי שם ברחבי הבסיס.
למזלו של טוראי אריאל הראש, טירון בבסיס ניצנים, את הבוקר הוא פותח בנשימות עמוקות, שהופכות את כל תקופת הטירונות להרבה יותר רגועה. "קיבלתי פטור מהמפקדים להתחיל כל יום ב־50 דקות של יוגה", מספר הראש, "זה פטור ששומר אותי בתוך אי של שפיות בכל הדבר הזה שנקרא צבא. אם לא הפטור הזה כנראה שהייתי משתגע".
את עולם היוגה ותרבות המזרח גילה הראש רק שנה לפני גיוסו, במכינה הקדם צבאית "בינה" בה למד. "אח של אחד התלמידים במכינה היה נזיר בתאילנד, והוא הכניס אותי לכל העולם של היוגה. הוא נראה לי כמו אדם שמרוב צ'אקרות טובות, השמש יוצאת לו מהפרצוף. אמרתי לעצמי שאני חייב לנסות".
מאז אותו יום התחיל הראש לתרגל יוגה מדי יום, מה שעד מהרה הפך לחלק בלתי נפרד מאורח חייו. "כשהגעתי לצבא זה היה רק הדבר המתבקש מבחינתי להמשיך ולעשות מדיטציה מדי יום", הוא מספר. "ביום הראשון של הטירונות ניגשתי למפקדת שלי וביקשתי ממנה לעשות תרגילי יוגה בשעות בהן לחיילים הדתיים יש זמן לתפילה. הסברתי לה שזה חלק מאורח החיים שלי, בדיוק כמו של אדם דתי. באופן מפתיע היא הייתה פתוחה להצעה, וישר אישרה את הבקשה".
בעוד שלמראית עין נדמה שבודהה לא היה מתלהב במיוחד מהרעיון של מדי ה־ב' המהוהים, נראה שדווקא במקרה של הראש, השילוב הזה מוצלח למדי. "הטירונות הייתה מבחינתי חודש וקצת של טריפ רוחני מטורף. בגלל שידעתי שיש לי כל בוקר זמן קצוב לתרגל, ניצלתי אותו הרבה יותר טוב והגעתי לתרגולים מדהימים. מלבד העובדה שלקח לי המון זמן להוריד את הנעליים לפני כל תרגול, הצבא עשה רק טוב לעולם הפנימי שלי".
נראה שבעוד הסגל הפיקודי התייחס ליוגה ברצינות גמורה, שאר הטירונים חשבו שמדובר באישור מגוחך למדי. "כולם בבסיס קוראים לי שאנטי. בהתחלה היו המון אנשים שאמרו שזה לא פייר, אבל מהר מאוד הם הבינו שזה באמת חלק מהחיים שאני חי", הוא אומר. "בשבוע האחרון כבר מצאתי את עצמי יושב עם אחד הטירונים האחרים בהפסקה, ומתרגל איתו איך לנשום במדיטציה".
הראש לא יודע אם בתפקיד הבא שלו ימשיך לקבל את פטור היוגה, אבל מבחינתו מדובר בעניין מהותי. "למרות שכביכול הצבא אמור להיות מקום מקובע עם חוקים ברורים, אני חושב שהוא מאוד מרוויח מזה שהוא מתחשב במקרים כמו שלי. בצורה כזאת הוא מאפשר לאנשים שלא בהכרח היו מסתדרים עם המסגרת הצבאית, למצוא את המקום שלהם".
פטור מחולצות עם כפתורים
סמל ט' הרוויח את הפטור שלו אחרי הרבה עבודה קשה, וגם אחרי שקיבל אותו, רבים סירבו להאמין לו כשסיפר להם מדוע הוא מסתובב לבוש במדים עם סקוץ'. "זה משהו שיש לי מגיל קטן", הוא מנסה להסביר את הפוביה יוצאת הדופן. "זה סוג של שריטה ששמעתי שיש בערך למאה אנשים בצבא. כפתורים פשוט יוצרים אצלי תחושת גועל. כמו שאנשים אחרים לא ייגעו בג'וק - ככה אני לא אגע בכפתור".
כפתורי פלסטיק גורמים לט' אי נוחות קיצונית מגיל ארבע. ה"שריטה" - פוביה מוכרת למדי בעולם המקצועי - גרמה לו לשנות לחלוטין את אורח חייו. "לפני השירות הייתי הולך רק עם חולצות טריקו, למשל", הוא מדגים. "גם אם אני מכבס או מגהץ בגד, אני נזהר לא לגעת בכפתורים שלו. כלי מיטה, מעילים, הכול. אני גוזר להם את הכפתורים ושם כפתורי ברזל במקום".
עם הגיעו לצו הראשון, נאלץ ט' לשכנע את המאבחנים של לשכת הגיוס בחיפה שהוא אמנם כשיר לשירות מבחינה נפשית, אך יצטרך לקבל לפחות זוג מדים אחד נטול כפתורים. "הגעתי למצב שזה מעביר לי צמרמורת בגוף ואני כמעט מקיא רק מלגעת בכפתור", הוא מסביר. "אמרתי את זה למאבחנת בצו הראשון והיא אמרה לי 'בסדר, בסדר', ושלחה אותי לרופא". למזלו, הרופא בלשכת הגיוס דווקא הכיר בפוביה והעניק לט' אישור להסתובב עם מדי סקוץ'.
למרות זאת, הפוביה של ט' התנגשה לא פעם עם הצרכים של צה"ל. "בטירונות הסתכלו עליי כמו על משוגע, שאלו אותי איך נתנו לי שרוכים לנעליים", הוא מספר בחצי חיוך. "את הכפתורים של המזרן שלי חתכתי. חוץ מזה, סידרו לי רק זוג מדי א' עם סקוץ', והייתי חייב לעשות שמירות בלילה בניצנים בלי מעיל. קפאתי שם, אבל על המעיל יש כפתורים בכותפות, וזו לא הייתה אפשרות".
גם לאחר הטירונות לא מיהרו להאמין לסמל ט' כשהציג את הבעיה שלו. גרוע מכך, חבריו לבסיס ניסו לא פעם לאמת את הפטור המוזר. "אני זוכר שפעם ביקשתי כוס מים ושמו לי כפתור במים", הוא צוחק. "פעם אחרת רציתי לצאת מחדר, ומישהי קשרה כפתורים לידית ולא יכולתי לצאת. אנשים חשבו שאני מחרטט אותם". היום, לעומת זאת ולמרות הפטור, ט' הולך עם מדים מכופתרים למהדרין ואפילו לא חושש להחזיק כפתור לצורך כמה צילומים לכתבה. "לפני כמעט שנה אמרתי לעצמי שזה הזוי מדי", הוא מסביר. "הבנתי שמשהו בי מוזר, שזה בסך הכול פלסטיק. אז נגעתי בכפתור, קצת נרתעתי, אבל הבנתי שבסופו של דבר זה לא כל כך נורא". כמה שבועות מאוחר יותר, הצליח ט' לעלות על כפתורים גם בצבא וגם בבית. אבל אף על פי שהוא והכפתורים אינם אויבים עוד, הם גם רחוקים ממצב של ידידות. "אם יש אירוע או משהו, אני אלבש חולצה מכופתרת בלי בעיה", הוא אומר, "אבל אני תמיד אעדיף ללבוש טריקו. לפחות אף אחד כבר לא קורא לי 'סקוצ'י'".
אישור מיוחד לשתות ספרייט
לצד הבעיות הרציניות שמולידות פטורים ואישורים קריטיים לבריאות, לפעמים גם מה שמתחיל כשובבות צה"לית סטנדרטית מקבל תפנית מפתיעה בדמות פטור מעורר קנאה. סמל ש', לוחם בחטיבה 188, ניסה בסך הכול להרוויח עוד קצת זמן חופשי בטירונות, וכתוצאה מכך זכה לקבל צ'ופר לא רע בכלל. "בזמן הטירונות היה לנו מה שנקרא 'מסדר מפקד'", הוא משחזר בחיוך שובב. "בעיקרון זה אומר שאתה מנקה כל פינה בחדר שלך ואז המפקד בא לבדוק את זה". הרעל שהחדירו המפקדים בחייליהם לווה גם במכת כאבי בטן ברחבי הבסיס. "באמצע המסדר, באו אלינו ושאלו אותנו מי לא מרגיש טוב ורוצה ללכת לרופא להיבדק", הוא מספר. כשהחלופה הייתה צחצוח הבסיס, החליט ש' לקפוץ על המציאה, אף על פי שעד אותו רגע לא שמע אפילו על המגפה המסתורית בבסיס.
"התור לרופא היה ענק, ואני ישבתי שם סתם כדי להעביר את הזמן", הוא מתאר. "בסוף הרופא קרא לי, עשה כמה בדיקות ואמר שבאמת הבטן שלי קצת רכה. הוא נתן לי כמה תרופות שהיו אמורות לעזור לי עם זה, ושאל אם יש עוד משהו שאני חושב שיוכל לעזור לי להרגיש יותר טוב". באותו שלב כבר היה ש' במצב רוח מבודח למדי, והבקשה יוצאת הדופן לא איחרה לבוא: "אמרתי לרופא שאני כל הזמן משגע את המפקד שלי שייתן לי לקנות קולה מהמכונה, אבל הוא לא מרשה לי", הוא מספר. "ואז אמרתי לו שקולה מרגיעה לי את הבטן בגלל הגזים או משהו. הוא אמר שהוא לא ממש יכול להמליץ לי לשתות קולה, כי יש בזה קפאין, אבל אם אני רוצה הוא יכול לתת לי אישור לשתות ספרייט".
הטירון הלא־כל־כך־פעור לא חשב פעמיים. "ככה, במשך שבעה ימים הייתי יכול לשתות ספרייט או סבן־אפ מתי שרציתי", הוא מתחיל לצחוק. "כל מסדר הייתי שולף את הפטור והחברים שלי היו נקרעים מצחוק. פעם אחת הסמל שלי חשב שאני עובד עליו. הראיתי לו את הפטור וגם הוא היה על הרצפה מצחוק". גם בארוחות צהריים לא היסס ש' לנצל את ההטבה הזמנית, וגרר את המפקד איתו לשק"ם. "הייתי אמור לקבל שק"ם פעם בשבוע בתור טירון", הוא אומר, "אבל הייתי הולך כל צהריים ורואה שם את כל המפקדים. בזכות הספרייט קיבלתי מעין הצצה קטנה למאחורי הקלעים, לאיך הצבא נראה באמת".
הטירונות של ש' נשארה זיכרון רחוק, אבל הוא והספרייט הפכו לאגדה מקומית – בערך. "היום אנשים לא ממש מכירים את הסיפור הזה", הוא מצר, "אבל פעם עוד היו מדברים על זה הרבה. עכשיו זה בעיקר מור"ק של המחלקה שלנו".