זוגות הרגליים מסתדרים ב–ח' מדוגמת מול מטווח מספר שש. שתי דקות וחמישים שניות, כולל הארכה, זה הזמן שלוקח להם לבנות את הצורה ההנדסית. בשבוע השני לטירונות, כמו שצועק עכשיו הסמל, זה בהחלט זמן ארוך מדי, אבל מילא: לקבלת המפקד, מחלקה שלוש תימתח להקשב!

מעל קבוצת הטירונים חולף לפתע מטוס זעיר. עפעפי הטירונים מאיימים להיסגר, הם אפילו לא מבחינים בו, אבל עיניהם של המ"כים מופנות כלפי מעלה. המפקדים מחליפים ביניהם חיוכים וקריצות, נזהרים שלא להצביע על כלי הטיס שבעוד שלושה חודשים ימלא את חייהם של חייליהם. זה הדובדבן שמחכה לטירונים בסוף ההכשרה, הם מסבירים אחר כך, ובינתיים עדיף שהחיילים יתרכזו במחשבות על המטווחים שמחכים להם למחרת.

למלא או למלות

תגידו שלום ליחידה שנחשבת לעוף הכי מוזר בלול הצה"לי. למרות פז"ם של חמש שנים, "רוכב שמים" עדיין עושה רושם של חתיכה שלא בטוחה מה בדיוק מקומה בפאזל. הלוחמים שלה נהנים משיק חיל אווירי (כאחראים על הפעלת כלי טיס בלתי מאוישים), מחספוס של אנשי שטח (כמי שמתלווים לכוחות חי"ר, שריון ויחידות מיוחדות) וממראה חיצוני של תותחנים (כמי שנושאים בכותפותיהם כומתת טורקיז).

כשמסתכלים סביב על מחלקה 3 בשבוע השני לטירונות, תחושת המיקס אנד מאטץ' רק מתגברת. רוב החיילים האלה בכלל לא שמעו על קיומה של היחידה לפני שהתגייסו, והתגלגלו לכאן - כמו שקורה בדרך כלל ביחידות קטנות - בעיקר בשיטת "חבר מביא חבר". רב"ט צליל שטורם ורב"ט ענבר גרא, למשל, הגיעו מקורס חובלים, רב"ט איתי כהן בא מיחידת מודיעין וטוראי רביב טריכטר תכנן בכלל להיות לוחם חי"ר. "בסופו של דבר התגייסתי לתותחנים כדי להגיע ליחידת מורן, אבל אחרי הגיבוש אמרו לי שהגעתי ל'רוכב שמים'", מספר טריכטר בזמן שהוא שורך את נעליו. "בהתחלה הייתי שבוז, אבל זה לגמרי עבר לי. היום אני יודע שאנחנו עושים כאן עבודה חשובה".

"רוכב שמים" נחשבת לשכבה הבסיסית והקרובה ביותר לשטח במערך הכטב"מים הצה"לי. הלוחמים נושאים על גבם מזל"טים מסוג "סקיילרק", שמכוּנה על ידם רוכ"ש - ראשי התיבות של שם היחידה. לאחר שעברה מספר טבילות אש והוכיחה את יעילותה בשטח, בין היתר במבצע "עופרת יצוקה", הוחלט להרחיב את היחידה מסדר גודל של פלוגה לגדוד - מהלך שהושלם בסוף השנה שעברה. הרחבת היחידה נחשבת לצעד משמעותי בדרך להקמת כוח כטב"מים שיהיה כפוף לזרוע היבשה, ויכלול גם יחידות שיהיו אחראיות לספק מודיעין לרמת האוגדה והחטיבה בהתאמה.

המחזור שאותו אנחנו מלווים - ונמשיך ללוות עד לסוף המסלול - הוא הראשון שהתגייס ליחידה בגלגולה הרחב. עד היום, קלטה היחידה מחזור אחד בלבד בשנה, ומעתה היא תקלוט שלושה.

בעוד פחות משנה יתחלקו חיילי נוב' 10 לצוותים מבצעיים וייצאו לשטח לעבוד, אבל בינתיים, כאמור, הם לא מתקרבים למזל"ט - אפילו לא במבט. לפני שיזכו לדווח למג"דים מלמעלה על מה שמחכה להם בסמטה הקרובה, החליט צה"ל שרצוי שהם ירכשו הכשרה רובאית וכושר גופני שיאפשר להם להתנהל בשטח בלי יותר מדי התנשפויות. לשם כך, את החודשים הראשונים למסלול הם מעבירים בבית–הספר לתותחנות שדה בשיבטה, מחלקה אחת בתוך פלוגה של יחידות מיתר ומורן.

את הבסיס לא זוכים החיילים לראות יותר מדי, וגם על מקלחות שומעים כאן רק פעמיים בשבוע - בימי ראשון וחמישי. בשאר הזמן נמצאים החיילים בשטח, מתייחדים עם החולות ועם מטרות הקרטון. לפני שבועיים וחצי הם עוד חגגו במסיבות אל תוך הלילה כאזרחים לכל דבר, אבל עכשיו הם טירונים צעירים, הנדרשים להתרגל לעובדה שהם כבר לא אדונים לעצמם. כל פעולה קטנה מצריכה אישור מהמפקדים, ולסגל הזה, מתברר, יש לא מעט דרישות.

"הקשב המפקד, אפשר למלות את המימייה?" שואל אחד הטירונים את סמל עידו בר דוד.

"למלות?" שואג לעברו המ"כ. "רד ל–10, עכשיו. ותלמד לדבר עברית. אומרים 'למלא'".

סוד הבלונים האבודים

היום ממשיך במרץ, ובסיומו משוחררים הטירונים לישון. המפקדים, לעומת זאת, נדחסים לאוהל אחד, צפוף למדי, מסכמים את היום שחלף ועוברים על הלו"ז של מחר. זה, מתברר, יתחיל הרבה יותר מוקדם ממה שסיפרו לטירונים. בשתיים בלילה הם מתגנבים בשקט לאוהלי הסיירים של הפקודים הצעירים שלהם, מתכוננים להעיר אותם משינה עמוקה במיוחד. "ה–ק–פ–צ–ה, שתי דקות הייתם בחוץ", הם צועקים בתיאום מושלם. סמ"ר גל אלגבה מבחין בשני חיילים שמנסים לגנוב עוד רגע בתוך השק"ש החמים, ומיד ממהר לצעוק לעברם: "יאללה, לצאת מהאוהלים, למה אתם מחכים?"

שתי דקות חולפות, וה–ח' נראית יותר כמו ה'. "אתם לא נראים כמו חבורה של לוחמים", מטיח בטירונים מפקד המחלקה, סגן חן פוצצי, ומשחרר מבטים מאוכזבים לחלל. הוא נראה זועם, אך בתוכו הוא יודע שהכול כאן מגיע עם הזמן - גם היכולת לזנק מתוך שק שינה.

בעיצומו של השבוע הרביעי לטירונות, החיילים של מחלקה 3 כבר יודעים להעריך לילה שיש בו רק הקפצה אחת. עד עכשיו הם הספיקו לירות לא מעט - במצב עמידה, כריעה או שכיבה, ביום או בלילה - ונדמה שהם מוכנים תמיד לעוד איזו תרגולת בשעה מפתיעה. בינתיים, בכל מקרה, כולם פה כבר מרגישים בבית עם מחסנית בהכנס, ואטמי האוזניים כבר הפכו לחלק מהגוף.

בוקר עולה על שבטה, והטירונים שוב מגיעים למטווח. זה היה אמור להיות עוד יום שגרתי ואינטנסיבי של אימוני קליעה, אך מבט מהיר לעבר המטרות מגלה שהפעם הם יצטרכו להתאמץ קצת יותר. מאחורי חיילי הקרטון מתגלים בלונים מנופחים הקשורים לשדריות העץ, זזים מצד לצד לפי הקצב שמכתיבה להם הרוח. מטרות בתנועה.

לכל חייל יש שישה כדורים כדי לפגוע בבלון המנופח, שלא מתכוון לעשות להם חיים קלים. אבל עוד לפני שחצי מהמחלקה מתנסה בירי, מתברר שנגמרו הבלונים. זה לא שהתגלו כאן צלפים, פשוט היו קצת טעויות בתכנון. סמ"ר ענו שפירא, סמל המחלקה, לא נותן למציאות העגומה לבלבל לו את הלו"ז, ומחליט לאלתר מטרות מכפפות לטקס. הוא מפקיד חמישה חיילים על מלאכת הניפוח, שמתגלה כלא פשוטה בכלל, ומרשה לעצמו להתבדח על חשבון הדיסטנס. "על כל כפפה שאתם מפוצצים, לביא קטנר נשאר חמש דקות ביציאה", הוא אומר. רב"ט קטנר פוקח את עיניו בפליאה וממהר ליירט מבטים מבולבלים לכל עבר. הוא כבר מכיר את הסמל שלו מספיק טוב כדי לדעת שהוא צוחק, אבל תמיד יש כאן מקום לספק - בכל זאת, החברה מחכה לו בבית.

היום ממשיך, וכמעט כל המטרות - שעכשיו נראות כמו תרנגולים לבנים - כבר פוצצו במיומנות. רק כפפה מנופחת אחת עדיין מתנדנדת ברוח, עושה שלום מרחוק לטוראי גיא סיטרוק המיואש. "יאללה, נשאר לך כדור אחד. לך על זה!" מדרבן אותו סמ"ר שפירא מהקצה השני של המטווח. דממה. סיטרוק מכווץ עין אחת, נושם נשימה עמוקה ואז סוחט את ההדק ומשחרר את הכדור האחרון לעבר המטרה. "יש", הוא שואג, "הצלחתי". אבל כפפת הלטקס לא משתפת פעולה, ואחרי כמה שניות מגיחות חמש האצבעות הלבנות מאחורי המטרה. היא לא התפוצצה, רק זזה קצת. סיטרוק שולח אליה מבט מאוכזב, אך מהר מאוד מסתבר שיהיה לו הרבה זמן לעבוד איתה על הקשר. המפקד החליט להצמיד לו אותה למשך כל היום, או לפחות עד שתתפוצץ.

שבועות הקליעה חולפים במהירות, והטירונים מתפנים להכשרות נוספות. הם חשים את טעמו המר של אוהל האב"ך, לומדים לחבוש פצועים בקורס מגישי עזרה ראשונה - ובלי ששמו לב כבר מגיע יום ההשבעה גדוש הפאתוס. הבסיס הנידח מתמלא בבת אחת בהורים נרגשים, שאחרי שיחה עם המפקדים מתפנים לבקר בפלוגות ולראות מקרוב את הבית החדש של ילדיהם. "רק מיטות מברזל?" לוחשת אחת האמהות כשהיא נכנסת למגורים. "אין פה ארון? מדף? משהו להניח עליו את הבגדים?"

האבות שבחבורה דווקא מעלים חיוכים של נחת לנוכח החדרים בהם זוכים הבנים להעביר את ימיהם. "בהשוואה לאוהלים שאנחנו ישנו בהם, זה כמו בית–מלון", אומר איציק שחורי מאבן יהודה, אביו של טוראי שון. את ימיו על מדים העביר איציק בחטיבת הצנחנים, ואת "רוכב שמים" הוא לא הכיר עד שבנו הגיע לכאן. "אחרי שהסבירו לי מה זה, אני מאוד גאה בבן שלי על זה שהתקבל ליחידה", הוא אומר ומחייך. "בהתחלה אמרתי לשון 'עזוב, לך לסיירות', אבל עכשיו אני ממש שמח בשבילו. כנראה שייצא לו לעשות את אחד התפקידים הכי מעניינים שיש".

השמש נמצאת כעת במרכז השמים, וההורים מתרכזים ברחבת המסדרים. הילדים מציגים להם שלשות מדוגמות, "פלס", כמו שהמפקדים אוהבים - ואז מתפנים לשבועה. רבים מהם אמנם כבר עשו זאת במהלך שירותם, מול קצינים אחרים במדים אחרים - ובכל זאת, נראה שבשבטה הם מצליחים להתרגש מחדש.

זוחלים עד הסוף

אחרי שדמעות הגאווה של ההורים מתייבשות, חוזרים הטירונים אל הקרקע המפודרת, ואל שבוע השדאות הם כבר מגיעים לחוצים במיוחד. אוהלי הסיירים נשארים הפעם בבסיס, והם יוצאים אל הלא נודע המדברי כשרק שק"ש המומיה מפריד ביניהם לבין החולות.

בלילה קר אמנם, אבל האויב האמיתי הוא בכלל הבוקר. היום השלישי של השבוע נפתח בלי התראה מוקדמת במסע זחילה של קילומטר, שנמתח לאורך ארבע שעות וחצי. טוראי עומר גדי, אחד הבודדים שהיו מורעלים על היחידה עוד לפני שעלו על מדים, מתמודד בשקט מחושב עם המאמץ הפיזי - אבל מחליט לפרוץ לקראת הסיום. "אני מגיע לפניך", הוא צועק לסמל בר דוד 250 מטר לפני הסוף, בעודו זוחל בראבק. "הוא הפתיע אותי", מודה המ"כ מאוחר יותר. "אמרתי לו 'יאללה' והוא נתן ספרינט ועבר אותי. בסוף, בכל מקרה, סיימתי לפניו, לא ויתרתי לו כל כך בקלות".

לטירונים, נטולי שעונים מאז תחילת השבוע, אין מושג כמה זמן זחלו. "ידעתי מסיפורים שזו זחילה ארוכה, אבל מה שהיה פה זה פסיכי", אומר סיטרוק. "סיימתי אחרון, אבל לפחות סיימתי. באיזשהו שלב המפקדים ירדו לזחול איתנו כדי לעודד, אבל אחרי שעתיים, גם אם הרמטכ"ל יבוא לזחול לידך כבר אין לך כוח לכלום".

בהמשך היום מקבלים החיילים זמן להתרעננות, אבל לא יודעים שצפויה להם הקפצה נוספת, אכזרית במיוחד. מתברר שלמפקדים כבר יש באפוד רימוני גז מדמיע, ושהם לא יהססו להשתמש בהם. "תחפשו את החיילים שקשה להם", מתדרך סגן פוצצי את הסגל לפני ההקפצה. "אל תתעצבנו עליהם, תבדקו מה קרה ולמה הם מסתבכים. אולי בכלל נסתם להם המסנן במסכת האב"ך".

המחלקה מסתדרת ב–ח' לבקשת המפקדים, והמ"מ משליך רימון גז מאחור. בשנייה אחת מתחילים כולם לרוץ ושולפים את מסכות האב"ך. רק חייל אחד לא מצליח לחמוק מהגז, ומרחוק אפשר להבחין בו עומד בדיוק באמצע הענן שיצר הרימון. ברגע של לחץ הוא שוכח את כלל הברזל - אסור לגעת בעיניים - ומשלם על זה בצריבה כואבת במיוחד.

אחרי שבוע השדאות נודדת הפלוגה להמשך ההכשרה בבסיס רמון של חיל האוויר. בשלב זה היא נפרדת מהמ"פ, סרן רועי בן–צור, שמבטיח לחיילים שזו לא הפעם האחרונה שהם רואים אותו - ועוברת להתמקד בניווטים. בהרבה מהם. "עכשיו זה הזמן הכי טוב להכיר את החברים שלך", אומר אחד הלוחמים לפני עוד בוקר אבוד במדבר. "ברגעים האלה של הניווטים מדברים על הכול, מהחברה שמחכה לך בבית ועד הקשיים בבסיס".

השעות הארוכות במדבר גורמות ללא מעט ייאוש, אך מכינות את החיילים לקראת הדבר האמיתי: מסע הכומתה, שחותם את שלב הטירונות. כמעט ארבעה חודשים עברו מאז שקיבלו את כומתת הבקו"ם שלהם, והטירונים האלה בהחלט מוכנים להיפרד ממנה.

בערב קר אחד הם עולים להרי ירושלים ומתחילים להתרכז לקראת היציאה לדרך. זו הפעם הראשונה שהמסע של חיל התותחנים נערך באזור, וכולם כבר מצפים להגעה לגבעת התחמושת שבבירה, היעד הסופי. הלוחמים יוצאים לדרך, כשבראשם צועד לא אחר מאשר סרן בן–צור, המ"פ לשעבר, שלא שכח את מה שהבטיח לחייליו.

הלילה קופא אט–אט, והמשימה נראית לא קלה. הרוח שנושבת על הפנים, האפודים שמכבידים על הגב והאם–16 המקוצר - כולם מקשים על העליות והירידות התלולות. אבל החיילים צועדים בקצב אחיד, העיקר לא להפסיק באמצע. "35 קילומטרים, זה לא הולך ברגל", מתבדח אחד מהם בקול מתנשף, רגע לפני שהמפקד סמ"ר ניר דוברין דוחק בו להגביר מהירות.

בקילומטרים האחרונים של המסע, כשכולם כבר מיוזעים מהריצות, השמש כבר מתחילה לעלות. הנוף ההררי מתחלף לאט–לאט, ומרחוק כבר ניתן להבחין במבנים מצופים באבן ירושלמית. "איזה תענוג", מסנן טוראי דן אורקין תוך כדי הליכה. את הרגליים הוא הפסיק להרגיש לפני כמה שעות טובות, אבל זה לא משנה לו כשהוא צועד במרחק יריקה מהבית. "אני גר ממש פה, שני קילומטר", הוא מצביע בהתלהבות, ואז מגביר את קצב ההליכה.

מחלקה 3 נכנסת לרחובות ירושלים ופותחת אלונקות. ההורים כבר מחכים להם לאורך הרחוב, ובאור הבוקר אפשר לראות את ההבדלים בין המשפחות: עולים חדשים מול אזרחים ותיקים, אח עם סנדלי שורש ואמא שמגיעה עם הכלבלב הצמוד על הידיים. "הוא נראה בסדר, ציפינו להרבה יותר גרוע", מחייכת דלילה, אמא של טוראי בן אריאל, כשהיא צופה בבנה נבלע בין המוני החיילים. "יאללה, הצליח לו. מה עכשיו?" .