שניות אחדות לאחר הפציעה עוברות לא מעט מחשבות במוחו של סרן נ', חניך בקורס מפקדי פלוגות של המלט"ק (המכללה לפיקוד טקטי) וקצין ביחידת דובדבן. "אני נושך שפתיים כדי לא לצעוק מעוצמת הכאב. ההבנה שנפצעתי הגיעה מהר, אבל רק כמה רגעים אחר כך התחלתי לנסות להבין איפה נפצעתי", הוא משחזר בבהירות את האירוע שהתרחש במהלך מבצע צוק איתן באזור חירבת אחזעה במרכז הרצועה. "היו רגעים שבהם הרגשתי ערפול, שאני לאט לאט מאבד את ההכרה. לרגע אחד פתאום הבנתי – יכול להיות שאני לא יוצא מכאן חי. אמרתי לעצמי, אם כבר למות, אז לפחות באירוע שבו שמרתי על המדינה והייתי עם האנשים שאני מחובר אליהם מהיחידה. עברו לי בראש גם מחשבות על המשפחה וההורים שלי, על החברים".
מהאירוע בו נפצע בגפיים ואיבד דם רב, הוא הצליח להשתקם עם לא מעט אומץ, ועתיד לחזור לפקד בשנה החדשה ביחידת דובדבן כמפקד פלגה. אופטימיות היא שם המשחק וכך גם הזמן. מבחינתי גם אחרי נפילה חזקה קמים בכל הכוח".
"הצילו לי את החיים"
חרבת אחזעה ידועה כקן טרור של חמאס. שם, לדברי סרן נ', גם ישב כוח עילי של הארגון. מהאזור יצאו לא מעט פיגועים אל יישובי עוטף עזה בשנים האחרונות. במבצע היה נ' חניך של המלט"ק, אך בשנה האחרונה, בעקבות הפציעה, הספיק לרדת מחזור ועתיד בקרוב גם לסיים אותו.
"חברתי לכוח של 'דובדבן' והצטרפתי לאחד הצוותים. המטרה הייתה להשמיד מחבלים, לאתר מנהרות ולטהר את השטח", הוא מסביר. "אחרי חמישה ימי עבודה אינטנסיביים הספקנו לאתר כמויות גדולות של אמל"ח אבל לא נתקלנו בהרבה מחבלים". בבוקר שלאחר מכן, יום שישי, הצוות של נ' קיבל מידע על מנהרה ממנה עלולים להגיח מחבלים. בתוך דקות הם כבר היו בדרכם אל המשימה. המטרה הייתה להרוס את המנהרה ויחד איתה את התכנונים של מחבלי חמאס, אך במקום התפתח קרב לא צפוי ועקוב מדם.
"הדי־9 שהיה אמור לסייע בהריסת המנהרה נפגע על ידי טיל נ"ט מחוליה שארבה במקום. המפעיל נהרג והמפקד נפצע קשה", הוא משחזר. במקביל נפתחה אש לעבר הכוח של דובדבן מכמה כיוונים. הלוחמים רצו תחת אש כבדה במטרה לחלץ את הפצוע ולבסוף הצליחו. "מאותו רגע התחיל קרב בינינו לבין מחבלים שהיו בשכונה. הצוות שנכנס לבית עלה על מלכוד באחת מהכניסות, ושם נפצעו שלושה לוחמים באורח קל. הקרב נמשך מול כמה מחבלים שנותרו, ובמהלכו נפצעתי אני וגם רס"ל עומרי מיכאלי, המילואימניק המפורסם שצולם מכוסה בדגל ישראל. שנינו נפצענו בגפיים. קיבלתי כדור בברך ועומרי כדור בירך. ואז התחיל קרב הפינוי".
אל המקום הגיע גם כוח פינוי מחטיבת גבעתי. "בשלב הזה היה לי חשוב שאם כבר 'לצאת פצוע' מהלחימה הזאת, אז לעשות את זה כמו שצריך, להעלות קצת את רוח הלחימה ולצאת כמו מנצח", הוא מבהיר בראייה לאחור. "יש לי תמיד דגל ישראל בווסט. שמתי אותו עליי ונתתי מילות חיזוק לחבר'ה. היה חשוב לי שרוח הלחימה תישאר גבוהה ולמרות הפציעה לחזק אותם. בנוסף, היה חשוב לי לדעת שהמחבל שירה בי נהרג ושמחתי לשמוע שפגעו בו מהר מאוד". באירוע נהרג מפעיל הדי־9 ונהרגו בין עשרה ל־15 מחבלים.
סרן נ' יודע היום שאם לא היה מפונה מהר לבית החולים, היה מת מפצעיו ככל הנראה, ובטח שלא היה זוכה להתחיל אחרי כשנה של שיקום תפקיד חדש ביחידה האדומה. "איבדתי הרבה דם, ואם לא היו מחלצים אותי במהירות ייתכן שלא הייתי שורד. החברים שלי והרופאים בשטח הצילו לי את החיים. הטיפול היה מעולה, תוך שעה ועשר דקות הייתי בכניסה לחדר הניתוח בבית החולים. הערבות ההדדית ראויה לשבח".
לגוף צרכים משלו
כשסרן נ' פקח את עיניו על מיטתו בבית־החולים סורוקה, כל מה שהצליח לראות זה את אור הנורות מעליו, ולשמוע את מלמולי ההוראות של הרופאים והאחיות. "איבדתי את ההכרה בנגמ"ש הפינוי של גבעתי. אני שוכב במיטה וחלוקים לבנים סביבי ואני מבין שנפגעתי. מיד ביקשתי להתקשר להורים כדי שישמעו ממני שהכול בסדר. ראיתי חיילת וביקשתי ממנה טלפון. התקשרתי לאבא שלי ואמרתי לו שיש לי שריטה ברגל. היה לי חשוב שהם לא יהיו בלחץ בדרך לבית־החולים. אבא שלי שמע ואמר שהם בדרך, הוא קצת נלחץ כי הוא מכיר אותי ויודע שאני מגמד דברים בדרך כלל. אבל הוא היה קר רוח, אמר שהם יוצאים ומגיעים אליי תוך כמה שעות. בפעם הבאה שראיתי אותו הייתי אחרי ניתוח בטיפול נמרץ. המפגש הראשון היה מרגש. ההורים שלי הם אחת הסיבות בגללן בחרתי להגן על הבית וזה מרגש היה לראות אותם".
תהליך השיקום של סרן נ' היה ארוך. "בהתחלה אתה רוצה שהוא יהיה קצר מאוד ואתה מבין שלגוף יש צרכים משלו. זה תהליך שבו צריך להניח את השעון בצד ולתת לגוף להחלים. יש תמיד עליות וירידות במהלך ההחלמה. הגעתי למצב שנזקקתי לסיוע של אנשים בכל מיני דברים. בהתחלה אסור היה לי לקום מהמיטה והייתי צריך שיעזרו לי בכול – אם זה אוכל, ספר או עיתון. לא פשוט להגיע מהמקום הקבוע שלך כנותן עזרה ולהפוך להיות זה שמקבל עזרה. הבנתי שעשיתי משהו גדול יותר עבור עם ישראל ושזה חלק מהמחיר והסיכון".
בכל יום הגיע נ' לשיקום שכלל פיזיותרפיה, חדר כושר ובריכה, אף על פי שהוא טורח להדגיש שהכי התגעגע לריצות – כי הוא כלל לא טיפוס של מים. בעוד כחודשיים יזדכה על הציוד בקורס מפקדי הפלוגות וייצא לדרך חדשה ותפקיד חדש. "אני ממתין לאישור של הרופאים לחזור להיות כשיר לפעילות מבצעית מלאה. לצבא אחזור בכל מצב גם אם לא לתפקיד מבצעי בהתחלה אלא לתפקיד אחר לתקופת ביניים ולאחר מכן לפיקוד מבצעי. חלק מהדי־אן־איי של היחידה זה להיות תמיד בראש. עבורי לעזוב את המלט"ק ולהצטרף ללחימה זה חלק מהערכים להם חונכתי ביחידה. 'דובדבן' פעלה בצורה יוצאת דופן, אנחנו מאוד גאים על העשייה ב'צוק איתן'. הכוונה שלי לחזור לתפקיד מפקד פלגה ביחידה. אין כמו ההרגשה בסופו של שבוע לחזור הביתה ולדעת שעשית משהו בשביל המדינה והעם שלך. אף פעם לא ראיתי בפציעה סיום דרך. לקחתי זמן לשיקום ומכאן אני חוזר.
החזרה של סרן נ' ליחידתו היא להגדרתו מרגשת כמעט כמו החזרה הביתה. "אין משהו מספק יותר מאשר להיות חלק מהקבוצה המובילה שמגינה על המדינה", הוא מסכם בחיוך.