השעה אחת בלילה ומלבד רשרוש מי הנחל שזורם לאטו, הכול שקט. בעוד הקרקע מתמסרת לטל וללחות ונהפכת לבוץ שחור וסמיך, הקור המקפיא חודר לעצמות ומשתק את אצבעות הידיים החשופות. נדמה שבכל שנייה תסתער חיה מבין הסבך ותפר את הדממה, אך זו נשברת לבסוף עם מפץ מים פתאומי וקללה נמרצת שמסתננת מפי חייל ביש מזל, שזוכה להיטבל בנהר הביוב המסריח של העיר שכם.
ריח חריף עולה עכשיו באוויר, אבל הכוח - פלוגת המסלול של גדוד הצנחנים 202 - מוטרד בדברים אחרים. הליכה לילית בעיר הפלסטינית הנפיצה, אינה עניין של מה בכך - ואסור להיות שאננים.
הלוחמים דואגים לחפות לכל עבר, מקפידים על הנהלים שהוטבעו בהם עוד בימים הראשונים של הטירונות. "מספרי ברזל", לוחש מפקד המחלקה פעם בכמה זמן, ואילמלא הר עיבל שניצב גבוה מעליהם, אפשר להאמין כי מדובר בא"ש לילה של שבט הצופים המקומי.
חיילי הפקודה עוברים במהירות מעמידה לכריעה, שומרים על רווחים ופוקחים אלף עיניים, אך ההתרגשות לא ניכרת על פניהם. האם הם באמת נינוחים, או שאולי אלו צבעי ההסוואה שמטשטשים את העובדה שרק חודש עבר מאז עזבו את הבא"ח, והם כבר בתוך תוכה של שכם, לוחמים לכל דבר?
"התושבים לא מופתעים, הם יודעים שמשהו קורה"
"ככה התחיל מבצע 'עופרת יצוקה'", מספר הסמג"ד, רס"ן ניר דופט, כמה דקות לפני הכניסה לעיר, כשהפלוגה ממתינה באלון מורה. ברקע מרצדים אורותיה של שכם, מזכירים אולי במעט את האורות שדלקו בעזה באותו לילה. "עמדנו בנתיב העשרה וחיילים חפרו שוחות כמו מטורפים", ממשיך הסמג"ד. "מי שהיה מפקד הבא"ח, אל"ם יניב אלאלוף, אמר שאם החיילים מחייכים אז אין ליריבים שלנו סיכוי".
שלוש שנים מאוחר יותר ונדמה שהחיילים עדיין מחייכים. חלקם מהספה עליה הם שרועים בניסיון להרוויח עוד כמה דקות שינה, אחרים כשהם אוחזים כוסות מרק חם, ויש גם כאלה שמנצלים את הזמן לקצת הווי.
"מונולוג של צנחן", מצהיר אחד הלוחמים ופותח בסיפור קורע לב על המ"כ שלו, סמל אור יוסף. "אור השבוז חושב כמה הוא רוצה להיות עם חברה שלו - אבל זה לא יקרה". ההתגרות מצד הלוחם נגדעת בפתאומיות כשהמפקדים מודיעים על תחילת תנועה.
השעה עכשיו 23:20, והחיילים פותחים בהליכה לעבר הבתים הרחוקים, נזהרים שלא למעוד על הטרסות תחתיהם. הם נפרסים בין עצי הזית ומביטים בעלטה הכבדה - כשבבת אחת מוארים השמים והעיר ניצבת לעיניהם במלוא הדרה. "זה נור התאורה שלנו", מסביר המ"כ את מקור האור, ומוסיף: "התושבים לא מופתעים, הם גם ככה יודעים שמשהו קורה".
אחרי שעה וחצי של הליכה, המטעים מגיעים לסופם, והצנחנים מוצאים את עצמם חשופים לצד בתים בפרברי העיר. מולם נפרס כביש רחב ומואר, וכשרוביהם מכוונים לכל עבר, הם חוצים אותו זוגות–זוגות. אחריו ממתינה להם שוב האפלה המגוננת, וגם עמק צר שטומן בחובו את נהר הביוב הפסטורלי.
לאחר זמן מה, מגיעים החיילים לעומק השכונה שבה עליהם לפעול. מלבד להקת כלבים שנובחים אל תוך הלילה, אין בחוץ נפש חיה. לאחר המתנה קצרה לצדו של בית גדול, מפקד אחת המחלקות, סגן אוריאל יפה, מכנס את חייליו לשיחה אחרונה לפני הדבר האמיתי. נרגשים ורועדים מקור עומדים החיילים לפניו, מחכים למוצא פיו.
"עכשיו זה הפיינל, זה התכל'ס", הוא אומר, והלוחמים מבינים בדיוק על מה הוא מדבר. אחרי שמונה חודשים בבא"ח, סוף–סוף מגיע הרגע בו הם מקבלים פקודה "הסתער".
דלת הברזל נפתחת בבעיטה
"מה קורה פה?" שואל הסמג"ד בכעס כשערכת הפריצה כושלת בניסיון לפתוח את הדלת. שתי שניות מאוחר יותר וחדר המדרגות כבר פתוח לרווחה, מלמד שבמקרים מסוימים, בעיטה עשויה להיות הרבה יותר אפקטיבית, אפילו כשמדובר בדלת ברזל כבדה. בזה אחר זה מטפסים הלוחמים ממחלקה 2 במעלה גרם המדרגות עד לקומות העליונות שעוד נמצאות בשלבי בנייה.
"דווקא מתאים לי בית בשכם", לוחש אחד הלוחמים לחבריו לנוכח הנוף הנפרס מתחת לכוונות הרובים. מבעד לקירות האפורים אפשר להרגיש מוגנים יותר, לפחות מהקור, ובחמש דקות של חסד מצליחים כמה חיילים להישען על הקיר ולנוח.שכם מנצנצת מחוץ לבועת הבטון, והזמן כאילו עומד מלכת. בסופו של דבר צעקה מרוחקת מחזירה את תקתוק שעון המציאות.
"קדימה, ממשיכים לבניין הבא", פוקד המ"פ, סרן תומר פרזן, ואיתו נעקרים החיילים מהקיר אל הרחוב הקר. תוך כמה שניות הצנחנים יורדים במדרגות, מסתחררים מהסיבובים ולא משאירים דבר מלבד עקבות בוץ קלושות. ברחוב הם יחזרו על אותם צעדים מוכרים, יחפו לכל עבר ויגיעו, לבסוף, ליעד מבוצר נוסף.
שתי מהלומות בדלת הברזל מרעידות את הבניין, מרמזות למי מהדיירים שעוד לא הבין, שמשהו מתרחש פה הלילה. למודי ניסיון מלפני חצי שעה, הם אפילו לא נדרשים לפתוח את ערכת הפריצה, ונכנסים במהירות אל עבר המדרגות.
ההסתחררות עד לגג נקטעת באחת כשהכוח מוצא את עצמו באמצע דירה קטנה, כשלמולו ניצב לא אחר מאשר ליונל מסי. בפוסטר אמנם. "לפחות הם יודעים את מי לעודד", אומר אחד הלוחמים כשהוא מבחין בדגלי "ברסה" שמקשטים את החדר שכנראה שייך לנער צעיר.
"זה לא נעים לפרוץ לבית, אבל בסופו של דבר המטרה היא למנוע הרג של אזרחים חפים מפשע", אומר רב"ט רידא כתיב, לוחם בפלוגה. "אנחנו מאוד משתדלים לא להשפיל את האנשים שגרים כאן, ברור לנו שגם הם בני–אדם".
נור תאורה מאיר שוב את השמים, בזמן שהלוחמים יוצאים לגג הבניין, חושפים עצמם לחלוטין בפני הרוחות. אחרי כמה דקות של סריקה, הם יורדים שוב למטה, לרחוב, מחליפים את הליכתם בצעידה נמרצת.
צוברים כוחות לביקורים נוספים באיו"ש
כבר כמעט חמש בבוקר, ושכם ניצבת מאחור, רחוקה אבל ממשית. הלוחמים עולים עכשיו לאוטובוס שעתיד להפוך למיטה הכי חמה שיש. "האמת", אומר רב"ט כתיב בניסיון לסכם את הפעם הראשונה בעיר הזו, "חשבתי שיהיה יותר אקשן".
דווקא אצל המ"כים המנוסים יותר, נרשמת התרגשות. גם עבורם זוהי הכניסה הראשונה, והם עוד עושים זאת עם חיילים תחת פיקודם. "לפעמים אני נזכר שעד לפני שמונה חודשים החיילים האלה לא ידעו מה זה נשק בכלל, שרק לפני חודש הם עשו מסע כומתה", אומר סמל אור בן חיון. "תכל'ס, זה מרגש. פתאום אני רואה את הדרך הארוכה שהם עברו".
גם פרזן נזכר בהכשרה. "כמפקדים יש לנו זמן זהב הטירונות, שמוקדש להכשרת הלוחמים", אומר. "מה שכן, כל הזמן קיימת השאלה עד כמה אנחנו באמת מצליחים להטמיע את הדברים שאנחנו מעבירים".
מבחינת פרזן, תשובה מדויקת תבוא עם הזמן, כשהלוחמים יקבלו משימות ויעמדו בהן, יוכיחו שהם אכן יודעים מה לעשות. בינתיים, כל עוד אפשר ליהנות מן הספק, הוא מרוצה. "כניסה לשכם זה לא עניין פשוט", קובע המ"פ, "ובעיניי הלוחמים תפקדו בצורה מעולה".
באותו זמן, בתוך האוטובוס, כל לוחם ואפודו תופסים ביחד שני מקומות. חלקם שוקעים בשינה, שרק מי שלא עצם עין כל הלילה יכול להעריך, אחרים דווקא לא מסוגלים לסגור את הפה. "באמת הרגשנו את השטח", אומר רב"ט ליאור פינטו, לוחם שלא מתכנן להירדם. "זה היה הדבר האמיתי". כמו שאר חבריו הערניים משום מה, הוא יושב עכשיו במושב האחורי ומנהל קרב בדיחות שבו כל הומור לגיטימי.
בקרוב יבלום האוטובוס באלון מורה, שם יחכה המג"ד עם סעודת סיכום. עד אז, הלוחמים מדברים כמו שלא דיברו מעולם, מוציאים את כל מה שלא יכלו להגיד בשעות האחרונות. "כמות הניקוטין פה מאוד נמוכה", מתלונן אחד מהם. "היא לא נמוכה", משיב לו אחר, "היא אפסית. בעצם, שואפת למינוס".
עוד כמה צחוקים על הבחור שנפל לביוב, קיטורים על הבוץ שמכביד על הנעליים האדומות, ולאט–לאט החבורה מתחילה להירגע, אחדים אפילו מצטרפים לחבריהם הישנים. אולי מתוך כניעה לעייפות, ואולי מתוך הבנה שאחרי הסיכומים הכול יתחיל שוב - האימונים, המעצרים, המארבים והשמירות, ואולי עוד ביקורים באיו"ש. כדאי לצבור קצת כוחות.