בשבועות האחרונים מתרבות התמונות והעדויות על פשעי מלחמה שמבצע הצבא הרוסי במלחמה נגד אוקראינה. קברי אחים מתגלים כמעט מדי יום ועדויות על אזרחים חפים מפשע שנורו רק בגלל מוצאם הפכו לדבר שבשגרה, אך נראה שהעולם כבר המשיך הלאה אחרי 60 ימי לחימה עקובה מדם. צלמי העיתונות שנמצאים בשטח מתעדים את הנעשה באוקראינה בלי פילטרים ובלי צנזורה. אנחנו ב-mako, כמו כלי תקשורת רבים ברחבי העולם, מקפידים לבחור את התמונות ה"פחות קשות" שמגיעות מזירת הקרבות - נעדיף להראות בניינים שרופים ולא גופות חרוכות, אישה בחודש התשיעי שהצליחה להימלט מתקיפות הטנקים הרוסיים ולא את גופת חברתה שלא שרדה את ההפצצות, התמונה שרואים בה "רק" גופת חייל בודד ולא ערמת גופות של משפחה שהוצאה זה עתה מקבר אחים. וגם את התמונות הללו נדאג לטשטש עד כמה שאפשר. אך לא עוד. התמונות הקשות שצריכות להחריד כל אדם, ובפרט יהודי, לא יכולות להיות יותר חלק משגרת מלחמה. טשטושן או השארתן על רצפת חדר העריכה עושות הנחה לפושעים ועוול לקורבנות. לכן, בצעד חריג החלטנו להביא לכם אותן בלי צנזורה ובלי טשטוש. זאת, לצד סיפורה של תמרה סוסטבקינה, תושבת אודסה בת ה-85, שראתה מקרוב את המראות הקשים באירופה של 1944 ורואה כעת את מדינתה נחרבת באירופה של 2022.
***זהירות! התמונות חריגות וקשות מאד לצפייה***
"לפני 5 ימים התחילה פה אזעקה", מספרת טניה, בתה של תמרה סוסטבקינה, בראיון משותף עם אמה. שתיהן עדיין מתגוררות באודסה, ואת הראיון עורכת מעיין, נכדתה של תמרה (ואחייניתה של טניה), באמצעות שיחת טלפון מישראל. "לא הספקתי לסגור את החלונות, סבתא נבהלה ובקושי הצלחנו להרגיע אותה. כשמתחילה מתקפה אווירית אני מפעילה את הטלוויזיה, כדי שהיא לא תשמע את האזעקה. מחר זה יום השנה לשחרור אודסה מגרמניה הנאצית בשנת 1942 (הראיון נערך ב-9.4). ביקשו מכולנו להיות בבית כי פוטין הולך להפגיז אותנו. מחר כל החנויות יהיו סגורות. ביקשו לקנות לחם מראש. לא ברור למה אנחנו, אזרחים לא חמושים, אשמים במשהו. גם מקלטים אין לנו". סוסטבקינה נולדה בשנת 1937 בלנינגרד, היא סנט-פטרסבורג של היום. כשצבא גרמניה התקדם אל עבר העיר, תמרה הייתה בקושי בת 5, והיא ואמה היו חלק מגל הפינויים האחרון של נשים וילדים אל עבר מזרח ברית-המועצות, כשהנאצים כבר היו קרובים מאוד אל העיר. היא ואמה סבלו קשות במהלך המלחמה, שרדו הפצצות של חיל האוויר הגרמני והתמודדו עם רעב קשה, אבל במונחים של מלחמת העולם השנייה, כנראה שגם היה להן לא מעט מזל. מי שלא פונו מלנינגרד לפני ספטמבר 1941 נפלו למצור הכי קשה, מחריד ומזעזע בהיסטוריה האנושית. תמרה שרדה את המלחמה ביחד עם אמה, וכך גם אביה שגויס לצבא האדום ועם שוך הקרבות שב הביתה בשלום. היא בנתה את חייה לתפארת, עברה לאודסה, שם עבדה כמהנדסת בכירה בחברה ממשלתית לתכנון מסילות רכבת. 80 שנה קדימה, ותמרה שוב מוצאת את עצמה בסיטואציה של מלחמה קשה שמלווה בתמונות וסרטונים בצבע, שמזכירים את המראות הקשים שחקוקים בזיכרון הקולקטיבי בשחור-לבן.
המלחמה השנייה
בחזרה ל-1941. אדולף היטלר החליט שלא לנסות לכבוש את לנינגרד – מדובר בקרב שהיה גובה יותר מדי אבדות. במקום זאת, הוא הטיל מצור מוחלט על העיר: אין נכנס, אין יוצא, ואין כמעט שום דרך להחדיר אל העיר הנצורה מוצרי צריכה בסיסיים כמו נפט, תרופות או מזון. המטרה הברורה של הנאצים הייתה לגרום לכל תושבי לנינגרד למות מקור ומרעב, עד האזרח האחרון. עד שהוסר לחלוטין בשנת 1944, גבה המצור את חייהם של כמעט 800 אלף תושבים. רגע לפני שהחל המצור, פונו מהעיר נשים וילדים באמצעות ספינות, אבל הצרה ממש לא הסתיימה שם. "מעלינו טס מטוס גרמני, ממש מעל לספינה", תמרה נזכרת. "הוא הטיל עלינו פצצה, הפצצה פגעה בחרטום והספינה החלה לטבוע. הכל היה דם מסביב, שיער ופיסות מוח של אנשים. התחילו הפצצות ורצנו לתעלות. נכנסו לאסם והתחבאנו בשחת. כל מה שאמא הביאה איתנו הלך לאיבוד ונשארנו רק עם הבגדים עלינו. אחרי ההפצצה הזאת התעכבנו בכפר הסמוך, ההפצצות לא פסקו ויצאה פקודה שנשים עם ילדים יתפנו להרי אורל, כפליטים. הובילו אותנו בקרונות בקר. כל הדרך הפציצו מסביב, אחת לכמה זמן הרכבת עצרה וכולם יצאו מהרכבת ושכבו על הרצפה כדי להתחבא מההפצצות. כשההפצצות נרגעו, חזרנו לרכבת והמשכנו לנסוע. כל פעם היו פחות ופחות אנשים. את כל הפליטים שיכנו בפקודה עם אנשים המתגוררים בכפר, מבלי לבקש את רשותם. לא היה לנו לא מזרון, לא כרית ולא שמיכה. אמא שלי הביאה שחת וישנו עליו. לא היה לנו אוכל. לבעלת הדירה הייתה פרה אבל היא לא נתנה לנו אף פעם מהחלב, והייתה שופכת את השאריות. היה רעב נורא. כשהייתי מתעוררת הייתי מסתובבת בכפר, דופקת בדלתות ומבקשת פרוסת לחם. לפעמים היו נותנים לי שאריות, והייתי חוזרת ומתחלקת עם אמא".
"עברנו את המלחמה ברעב נוראי"
נזכיר, הזיכרונות המתוארים כאן נצרבו במוחה של ילדה בת 5. את השפעות המלחמה היא הרגישה כל חייה. "כשחזרנו ללדוגה", ממשיכה תמרה בתיאור המצמרר, "העיר הייתה מפורקת. אבא עוד לא חזר, הוא עוד היה בצבא, ועל אף שהייתי בת 8 עוד לא התחלתי ללמוד בבית הספר. כשאבא חזר מהמלחמה חזרנו ללנינגרד. קיבלנו חדר בקומונה. ואז התחלתי כיתה א'. סיימתי בית ספר בגיל 19, אחרי 10 שנות לימוד. אני באופן אישי חושבת שבגלל שעברנו את המלחמה ברעב נוראי, הייתי בפיגור התפתחותי. אף אחד לא חינך אותי, הייתי כמו גור כלבים שמסתובב ברחוב ומבקש אוכל מאנשים. בסוף סיימתי בית-ספר בסדר, ובכל זאת ההתפתחות שלי הייתה מאד לקויה, עד היום". על אף העיכוב בלימודים, תמרה סגרה את הפער. היא למדה הנדסה, עבדה כמתכננת מסילות רכבת בסיביר, ולאחר נישואיה עברה עם בעלה לאודסה בגיל 25. היא עבדה כמהנדסת בכירה במשך 40 שנה, עד פרישתה. אודסה הייתה אז חלק מברית המועצות, ולא הייתה כל סיבה להרגיש כי מדובר במעבר למדינה אחרת, שלא לדבר על שיוך מחדש ללאום שונה. מבחינתה, היא הייתה ונשארה רוסייה. "אני רואה את עצמי כרוסייה", היא אומרת. "אני יודעת לדבר רק רוסית, עבדתי רק ברוסית, הכל היה ברוסית. בחיים לא חשבתי מה זה אוקראינה, ושכדאי ללמוד אוקראינית. כל מה שהיה קשור למסילות רכבת, הכל היה ברוסית. רק אחר-כך, כשחילקו הכל וברית המועצות התפרקה, התחילו לעבוד באוקראינית. זה היה ממש מעט לפני שיצאתי לפנסיה, אז למדתי ממש מעט".
"אנחנו לא מראים לה הכל"
ולמרות זאת, 80 שנה אחרי שחרור לנינגרד מידי הנאצים, תמרה מוצאת את עצמה פעם נוספת תחת אש, והפעם מידי הצבא הרוסי עצמו. "אנחנו לא מראים לה הכל", מסבירה בתה טניה, שכמו מרבית האזרחים, צורכת את רוב הידע שלה ממה שמראים בחדשות, "אבל כל אוקראינה מלאה גופות של אזרחים לא חמושים. אתמול הגיעו נציגים מאירופה לבוצ'ה וראו את 400 הגופות של האזרחים השרועים ברחובות. בראש זה פשוט לא מסתדר לנו. אודסה עוד איכשהו שקטה. אבל מה שהיה באזור קייב, זה פשוט לא מסתדר בראש. 400 גופות זרוקות ברחובות. כשראינו את זה החל ליפול האסימון. זה פחד אלוהים. מה שהם עשו במזרח אוקראינה זה פשוט סיוט. פחד אמיתי. כשראיתי את התמונות האלה - זה פשוט לא הסתדר. ועם כמה שהתמונות האלה קשות, ואני יודעת שאף אחד לא רוצה לראות את המראות האלה, חשוב שכל העולם יראה אותן כמו שהן. בלי צנזורה".
"אנחנו רוסים ואנחנו מקללים את הרוסים"
תמרה נמנעת מלדבר בעצמה על נשיא רוסיה. היא "לא רוצה לדבר על פוטין, כי מאזינים לנו". טניה, לעומת זאת, הרבה יותר נחרצת: "היטלר היה מלאך יחסית למה שפוטין עושה לנו, זה יותר גרוע ממלחמת העולם השנייה. הנה מראים עכשיו בחדשות – מישהו נוסע באופניים, ויורים בו צרורות. ילדות בנות 8 נאנסות. כל מי שמגיע לידיים של הרוסים פשוט יורים בו למוות. אנשים מתחבאים במרתפים וזורקים עליהם רימונים. פחד אימים מה שקורה פה. במקום ערים יש לנו רק הריסות. אתמול תועדו אנשים רצים להתפנות, ובכוונה תחילה הפציצו את תחנת הרכבת. 38 אנשים מתו במקום, ואז עוד 12 בהמשך. מתו 5 ילדים, אזרחים תמימים שרק רצו לברוח. בערים שליד קייב, בבוצ'ה - בוזזים רוסים גנבו הכל. שלחו הביתה טונות של דברים שבזזו, דברים הכי בסיסיים כמו סירים, מחבתות, תחתונים, גרביים, צעצועים של ילדים. בקייב השכנים קוברים האחד את השני בחצר. אנחנו רוסים ואנחנו מקללים את הרוסים. סבתא דואגת יותר מאיתנו כי היא ראתה איך לנינגרד נראתה אחרי המלחמה. ואנחנו? לא יודעים מה מחכה לנו מחר".
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן