בלבה של הטיילת באילת, מוטסת לגובה 70 מטרים ובמהירות של 180 קמ"ש האטרקציה הטובה בעיר. זהו הסלינג שוט – האילתים מכנים אותו הכדור המעופף, התל אביבים – כדור המוות. רק כמה מאות מטרים משני הצווחנים המתגלגלים אל-על, ישנה חבורה מובחרת המכנה אותו כדור הוויתור. "האגדה בקורס החובלים מספרת שהדבר הראשון שעושים הצוערים שמחליטים לפרוש בשלב הימ"פ (ימאות ופיקוד) באילת, הוא לעלות על הכדור המנצנץ", מספר מפקד השלב, סרן יניב. "עד עכשיו 13 צוערים כבר התפתו, אבל הם עשו את זה כנראה מוקדם מדי – הם עוד לא הפליגו בלילה לצלו של הכדור".
הלילה הופך ליום, והחושך לאור
חבריהם לקורס החובלים, שהחל לפני כחודש ויסתיים רק בעוד כשנתיים וחצי, יזכו השבוע בחוויה הלילית שעליה מדבר יניב. צוערי מחזור 128 נמצאים כעת במצב מאוזן, ישנים במיטתם בתוך מכולות צפופות. היום שבת מנוחה, אך זוהי המנוחה האחרונה בהחלט מבחינתם לשבוע הקרוב, כי מעכשיו הלילה הופך ליום; החושך – לאור.
"הקפצה", צועקים הצוערים ומעירים זה את זה לקראת שיחה עם סרן יניב. "בוקר טוב, צוערים יקרים", הוא מברך אותם כאשר השעון מורה על השעה שש בערב, "כפי שידוע לכם, פעילות חיל הים מתבצעת 24 שעות ביממה. לא פעם אתה מוצא את עצמך פועל במשך יום ללא שינה ואתה נדרש לתפקד כרגיל – להיות ערני, להתגבר על קשיי הראייה ולהתעלם מהקור החודר. אז בהצלחה ב'שבוע ההפוך', ותזכרו שהכול בראש. או בעצם, כמו שכתוב לכם בחדר הייבוש: הקור בראש".
הצוערים נעמדים בשלשות לאחר השיחה בידיעה אחת בלבד – מעתה שום דבר לא ידוע: לא אם הבגדים הרטובים מטבילת הבוקר יספיקו להתייבש עד ההפלגה הבאה; לא אם יאכלו, יישנו, ירוצו או ישחו בדקה הקרובה; גם לא מה השעה. "מישהו פתח שעון ויודע כמה זמן נשאר?" שואל הצוער אור תוך כדי ריצה. "כן, אחי", משיב לו הצוער עומרי, "עוד שבע שנים".
מוותרים על הסלולרי, על הבית ועל הזוגיות
"שבוע הפוך", המכונה גם שבוע לחץ, הוא אחד המבחנים הקשים והחשובים שאיתם מתמודדים צוערי קורס החובלים בשלב הימ"פ האורך כחודשיים. המשמעת כאן היא אחת החזקות בקורסי ההכשרה בצה"ל, אם לא החזקה שבהם. אף פקודה כאן לא נאמרת בצעקות, ואין צורך לאיים כי הכול כאן עובד בשיטת המקל והגזר. איחרת לשלשות? זה הזמן להתחזק בתרגילי בטן סטטית. בארון הצ'וקולוקים הצוותי נמצא ממתק פתוח? הארון נסגר לשבוע. רעדת מעט בזמן טבילת הבוקר הקפואה? זכית בשתי דקות נוספות במים.
בתור צוער בקורס אתה מוותר גם על הסלולרי שנלקח ממך, על הבית שאותו אתה רואה פעם בחודש, ואם קוראים לך בנימין, אז ויתרת גם על חתונה פוטנציאלית. "הכרתי אותה במחנה קיץ בארה"ב", מספר על אהבתו הצוער המכונה בנג'י, "אבל היו מספר סיבות, ובראשן הקורס המתיש, שגרמו לנו לוותר על הרעיון". אבל ביומיים הראשונים של השבוע ההפוך דווקא התרוצצה שמועה על אירוסים במשפחתו של בנג'י. "מזל טוב", מברך אותו סגן מפקד השלב (סמשל"ב), סרן טל. "תודה רבה", משיב הראשון, "אבל זה לא אני אלא אחותי". "באמת תהיתי איך אפשר להתארס בכל הלחץ הזה", מהרהר טל, "אני לא מדבר על הזמן הפנוי שצריך להעניק לאישה, אלא על זמן לעולם החיצון. גם את זה אין".
"פתחו שעון", מכריז הסמשל"ב. "15 דקות עליתם על חליפת קליפסו, נעלי פלדיום ומעל זה מדים". לבישת חליפת ההפלגה היא אולי אחת המשימות המסובכות בימ"פ. "להיכנס לתוך חליפת קליפסו זה כמעט בלתי אפשרי. זה כמו משיכה בחבל, רק הרבה יותר כואב, מסובך וארוך", אומר הצוער ירדן בזמן שהוא מושך את חליפת הצוער שלידו. "החליפה חמה וכואבת, והבעיה הכי גדולה היא שאתה לא יכול להשתין בלי להוריד אותה. זה סיפור רציני, אבל הדבר המסובך הזה הוא גם היחידי שימנע מאיתנו להפוך עוד כמה דקות לפינגווינים בתוך הקוטב הזה, אי שם במפרץ אילת".
שהתיירים לא יתלוננו על רעש באמצע הלילה
אחרי שבוע של שיעורים עיוניים מפרכים, מגיע רגע האמת. הפלגה לילית בסירת גומי (ס"ג) היא השלב הבסיסי, אך קריטי, בדרך להפלגה על סטי"ל (ספינת טילים). סירת גומי משמשת להעברת אנשים בים במהירות גבוהה, ובשקט יחסי.
הצוערים כבר מכירים כל פינה בסירה, יודעים להכין אותה להפלגה ממושכת כמו זו המצפה להם הלילה. הסירות יורדות אל החוף כשהן ניסעות על כתפי החניכים, שוב ללא חריגה מהזמנים שהוגדרו. כשלא עומדים בזמנים, הן חוזרות שוב למתחם המסדרים ושוב נסחבות במלוא המרץ אל קו המים הראשון, הפעם אפילו בזמן קצר יותר. "דממה", מפציר הסמשל"ב בצוערים העייפים שסוחבים את הס"גים כבר בפעם השלישית הלילה. "שהשכנים שלנו ממלון מרידיאן לא יתלוננו על רעש באמצע הלילה".
אבל אפילו התיירים הפעלתנים ביותר באילת כבר נרדמו. המעלית של מלון הילטון נעצרה, הכדור המעופף התעייף ועכשיו זה הזמן של הס"גים להפליג. "סירה בים", מכריז מפקד צוות 5, סרן דן. "קדימה לחתור בקצב: ואחד, ויחד. ואחד, ויחד". הסירה המתרחקת כעת מהחוף, מונה בדומה לשאר הסירות שישה אנשי צוות ומפקד, האחראים על פעולות כגון תפעול המנוע, היגוי וקשר, כשכל איש צוות מוכשר לכל אחת מהמשימות. "חשוב שתדעו לבצע את כל הפעולות מצוין, כי כל כמה דקות יתבצע סבב תפקידים", מעדכן סרן דן. "קדימה נמרים, קחו אותנו לדבר האמיתי".
"'השתדלתי' זו מילה של לוזר"
בכל ערב, זאת אומרת בוקר, מתבצע מסדר מדוקדק של צוותי הקורס. שעה וחצי של הכנות מאוד קפדניות, בסיומן בודקים המפקדים האם יש קמט בשמיכת הסקביאס האישית, מהי צורת התלייה המשותפת של מגבות הצוות בחדר הייבוש, וכמה סנטימטרים מפרידים בין האפוד למימיות. העונשים בהתאם, כמובן. "שום דבר לא נעשה סתם", מבהיר סרן טל. "בסוף, כשאתם יוצאים לים אתם צריכים להקפיד על הפרטים הקטנים ביותר. הכול זה תשומת לב".
וכשהסירה בים – הצוערים לא יכולים לאבד אותה. אין זמן לפלברות, צחוקים בשפת החיל הלבן. בכל דקה מוכרזים מספר בלתי מוגבל של דיווחים, ואסור לטעות. "רגליים בחבלי חיים הכול תקין", "הסכין בנדן מאובטחת", "המשוטים מאובטחים בדופן צד שמאל", "הקשר מהודק, מאובטח, תקין ובהאזנה" – זהו רק חלק מזערי משלל המשפטים שנשמעים שוב ושוב בסירה, ועדיין לא נאמרים במדויק.
"אתם חייבים לחיות את הסירה", אומר סרן דן. "אין זמן, אתם עוד שנייה הופכים למפקדים על הס"גים האלו. אתם אלו שיצטרכו לתקן את הדיווחים של הצוות, לוודא שהחיילים שלכם שומרים על מינימום סל"ד (סיבוב לדקה, כלומר מהירות המנוע בסירה) כדי שהמנוע לא ידומם. איפה הטאץ' שלכם?"
טאץ' הוא אולי היתרון של האגף הנשי בקורס. כעשר צוערות אמיצות וחזקות שרדו עד כה את קורס החובלים והן לא מתכוונות ללכת לשום מקום, מלבד זה שיגדירו להן המפקדים כמובן. החלק הפיזי לא מהווה מבחינתן מכשול. לא תרגילי ידיים, בטן או מתח. גם לא מסע שישה קילומטרים בריצה עם אלונקות, שעוד מחכה בהמשך היום לצוערים.
"שי, את פוחדת?" שואלת הצוערת נועה את חברתה, רגע לפני היציאה מהבסיס. "כי האמת שאני מאוד. אני תמיד חושבת איך זה שפתאום את הופכת ממצטיינת בכל אימון פיזי כלשהו באזרחות, לעוד אדם רגיל בחברת גברים חסונים. זה מעין וואו כזה שתוקף אותי כל מסע. אבל אסור להישבר עכשיו".
פיזית, החבר'ה לא נשברו. "השתדלנו", הם אומרים. אבל ציפיות המפקדים כאן כל כך גבוהות, שזה לא מספיק. "'השתדלתי' זו מילה של לוזר", מסנן סרן דן. "כדאי שתפנימו", מבהיר הסמשל"ב בסיום המסע, "אתם העילית, בחרנו אתכם בפינצטה, אבל לא כולכם תעברו את הקורס ותהפכו לקצינים. מי מכם שכן יזכה להיות חובל יבין שהפקודים שלו יודעים שהוא לא אלוהים, אלא בן-אדם. בן-אדם – אבל קצת יותר. יותר מחושב, יותר נחוש ויותר חזק. אם תרצו, נהפוך אתכם לטובים ביותר. אנחנו ניתן לכם את כל מה שיש לנו, אבל אתם חייבים לקחת".
בסוף השבוע מחכה הג'ט-לג
כשסרן טל אומר שהם ייתנו להם הכול, הוא לא מתכוון רק לפן המקצועי, אלא גם לתנאים שמעמיד החיל לרשות הצוערים. הארוחות בבסיס הן מהטובות בצה"ל. אין כמעט עיתון רשמי בישראל שלא מגיע לצוערים דרך קבע, "רק חבל שאין זמן לקרוא", הם אומרים באכזבה. אפילו הכביסה המלוכלכת נשלחת למכבסה הראשית באילת, המשותפת גם למלונות היוקרתיים בעיר.
"דבר אחד מהותי משאיר אותנו כאן שפויים", משתף הצוער מתן, "וזה החבילות והמכתבים שאנחנו מקבלים פעם בשבוע. כל הארגזים שאנחנו פורקים ממכונית הדואר גורמים לנו להבין בשביל מי אנחנו כאן. יש ימים שאתה נזרק לשק שינה ובשארית הכוח פותח את החבילה מהבית. אתה קורא את המכתב מהחברה והולך לישון עם הריח שלה. אין דבר מושלם מזה".
ככל שהימים חולפים, כך מצטמצמות שעות השינה – ואפילו נגמרות. "כולם כאן מרוסקים", אומר הצוער רועי. "זה לא באמת לילה, זה שנ"צ (שנת צהריים), אבל אולי חוסר המנוחה הזה עדיף. היו כמה צוערים שקיבלו כמה שעות הפסקה ופשוט בכו. פתאום היה להם זמן להפנים את הקושי, להבין מה הם עוברים. זה שבר אותם". אבל גם חוסר הכרה הוא לא ממש מצב בריא. "אני כבר מבולבלת לגמרי, לא הבנתי אם עכשיו בוקר או ערב. יש פה תחושה של ניו יורק בישראל", אומרת הצוערת זוהר. "תכל'ס, יהיה לנו בסוף השבוע ג'ט-לג?"
אור ראשון עולה על הרי ירדן. כשסירות הגומי צמודות זו לזו בלב ים יש הזדמנות ליהנות מהנוף עוצר הנשימה שמסביב. אלו הם המסדרים של סירות הגומי. מסדר אחד מעמיד את הסירות בטור, זה שאחריו – בשורה. אך המסדר היפה ביותר הוא האחרון, שבו מפליגות הסירות אל עבר הזריחה, כמו חץ אחד גדול. "בשביל נוף כזה שווה לעבוד כל כך קשה ולא להתעפץ כמובן", נפעם סרן דן, "30 שניות של הפסקה, תנו מבט". "העיניים לא יכולות להכיל את מה שהן רואות", מחייכת הצוערת שי, "זה כמו התמונות שהייתי מציירת בתור ילדה".
אפילו המים הקרים בברז מעניקים פתאום תחושה של ג'קוזי
"היכון להחפה". צמד מילים שהצוערים ממש לא רוצים לשמוע בסמוך לחוף שאינו בשטח הבסיס, פשוט כי עשר שניות מאוחר יותר הם ימצאו את עצמם רטובים עד לשד עצמותיהם, אחרי שקפצו מהסירה והובילו אותה אל החוף. כשזה קורה בשעות האור הראשונות, זה די מצמרר. "במקלחת של אחרי", אומר הצוער עומרי ברעד, "המים הקרים ביותר בברז מעניקים לך פתאום תחושה של ג'קוזי לעומת הטבילות האלו".
אך זוהי מחויבותו של החובל. "אתה חייב להיות איש ים", מסביר הסמשל"ב, "להיות כל הזמן במים, לחוש את הים. בשעת פעילות זה יהיה המפלט שלכם". סרן טל מקפיד כל הזמן לשתף את חייליו בחוויות אישיות ומקצועיות, סיפורים על יושר, אמינות ונחישות, כמו אותו צוער שנכשל אצלו שש פעמים באותו מבחן ולא ויתר.
לטל יש גם ארסנל של חוויות מבצעיות שיוכלו להעשיר וללמד את צועריו. מלבד אין-ספור פעילויות הבט"ש ופעילויות מיוחדות המתבצעות מתחת למכ"ם של התקשורת, הוא הספיק להשתתף גם במבצע "עופרת יצוקה". הדבורה, שעליה פיקד בחפיפה עם מפקד נוסף, הפציצה מטרות בחוף הרצועה, סיכלה ניסיונות של שיגור קסאמים לעבר שטח ישראל וליוותה פעילויות מיוחדות של כוחות חי"ר במרחק קילומטרים מחופי עזה.
"מצב הרוח בכלי היה מרומם. זה היה הדבר האמיתי", הוא משחזר. "הרי השחיקה בחיל הים יותר גדולה משל חי"ר. אתה כל הזמן מתעסק עם סביבה של אזרחים, שמנגד גם מהווה איום תמידי. מה שעצוב הוא שזוכרים לך הרבה פעמים רק את הטעויות, כי על ההצלחות המסחררות לא שומעים. אבל זה בדיוק התפקיד של המפקדים בקורס – לחזק את הצוערים, בעיקר מנטאלית. אחרי חצי שנה בקורס החובלים אתה יוצא אדם אחר לגמרי, אתה באמת מבין שהכול בראש".
"מקווה שקורעים אתכם"
בעוד שבוע ייערך המבחן המסכם על סירות הגומי, ואיש אינו רוצה להיכשל. המבחן המעשי קשה במיוחד ויש רק שלוש הזדמנויות לעבור אותו, אחרת תיאלץ לעמוד מול הוועדה המקצועית – שעלולה להיפרד ממך לשלום. הלחץ בסירה עולה ואיתו גם הרצון להצליח ולדייק בכל משימה. איש צוות אחד המתפקד כנהג של הסירה הוא למעשה הנבחן, איש המפתח. הוא מוביל את הסירה במשימות גישת חרטום או דופן, המדמות פעילות של העברת אנשים מסירה לסירה. זהו המצב גם בתרגול של אדם בים, כשהוא האחראי להגיע אליו ולהציל אותו מטביעה.
בין יתר המשימות המלחיצות, מתקיימות בסירה גם ביקורות כלליות כל חצי שעה. "היכון לביקורת חצי", מכריז איש צוות 2. בתוך חמש דקות, בזמן שהצוות מפליג ומבצע את משימותיו, הוא עורך במקביל סריקה מקיפה של הסירה. "אחת מדווחת מנוע משולב קדימה, סל"ד בינוני. רגליים בחבלי חיים הכול תקין", מודיעה הצוערת שי ומעבירה את רשות הדיבור לאיש צוות מספר 2. אך שוב לא כולם יוצאים מהביקורת נקיים ומדויקים. "כל מי שהתבלבל", מודיע סרן דן, "חייב לי בהזדמנות עשר כפיפות בטן מתוך הסירה".
סוף השבוע נראה באופק וכך גם ראש מספן ים, תא"ל עודד גור לביא, שקופץ לביקור ללא התראה. הוא בוגר מחזור ס', אי שם בשנת 1985, ועכשיו הוא מגיע כדי לחלוק עם הצוערים מניסיונו ומחוויותיו כצוער בעבר וכבכיר בחיל בהווה. "ימ"פ חורף זה אחת החוויות הזכורות לי בשירות, ואני מקווה שקורעים לכם את הצורה", הוא מעודד את הקהל. "רק ככה תוכלו להתחשל לקראת הדבר האמיתי. לא צריך להיות קצין מודיעין כדי להבין שמשהו קורה בזירת הים התיכון. עוד כמה חודשים גם אתם תחוו את זה".
עוד מוקדם מדי עבור הצוערים לחשוב כעת על העתיד, אז יוכלו להשתלב בתפקידי פיקוד בסטי"ל, ב"דבורה" או אולי אפילו בצוללת. אך כמו קצינים טובים, גם הם מפתחים את יכולת החשיבה והתכנון קדימה ומתעניינים בסיכויים ובדרכים שלהם להגיע לחוף המבטחים הפרטי. "כשתגיעו לשלב הזה", עונה ראש מספן ים, "אנחנו נעשה הכול כדי שתצליחו ותהיו על הכלי הנכון". "ומה הטיפ?" שואלת בסקרנות הצוערת זוהר נעים. "תהיו עצמכם, הרי מי שכאן מתאים", הוא משיב. "אתם רק צריכים לוודא שאתם משייטים בבטחה עד לקו הסיום".