ארבע פיסות מסקינגטייפ שחורות דואגות שדגל ישראל בסלון הדירה הירושלמית יישאר צמוד לקיר, עד שבצהרי יום שישי מחליטה אחת הרצועות להתנתק ממקומה, ומשאירה את הדגל מתנופף על צדו ברוח עיר הקודש. אבל טוראי ג'וש ווס לא מתכוון לתת למצב הזה להימשך: הוא שולח יד מהירה, משיב את קצה הדגל הסורר למקומו ותשעת הדיירים נושמים לרווחה. בכל זאת, אחרי שעזבו את כל מה שיש להם באמריקה ובאנגליה כדי לשרת בצה"ל, הם לא ירשו לעצמם ליפול על קטנות.
הטוראים ג'וש ווס, אליוט סמות', יוני לייבוביץ', ישראל זילברברג, קרייג בראל, סם לוין, טובין קווין, יעקב ברדוגו ודיוויד סאת'י הם שותפים לדירה. הם גם חיילים בודדים (אפילו יעקב, עם השם הישראלי שלו, נשבעים) שעושים בימים אלו את צעדיהם הראשונים בצה"ל בבא"ח צנחנים. טוב, מלבד דיוויד, שהחל במקביל אליהם את שירותו בגולני ונמצא בדירה על תקן הכבשה החומה של המשפחה.
“אין אחד בבא"ח צנחנים שלא שמע על הדירה עם תשעת החיילים", אומר יעקב בגאווה. “כל מש"קית ת"ש יודעת על זה. אפילו כשהיינו במחו"ה אלון, היו שואלים אותי: ‘מה, אתה גם בדירה?'"
אתם ממש הסלבס של הבא"ח.
"לגמרי", ישראל ממהר להסכים. "למרות שיש משהו כמו 120 חיילים בודדים אחרים בצנחנים. אם אתה חייל בודד, המקום הכי טוב שאתה יכול לשרת בו זה בצנחנים. תומכים בנו בצורה לא נורמלית".
דיוויד, היחיד שמשרת בחטיבה מספר אחת, מתקשה להתחבר למציאות הזו. "אני גאה בזה שאני גולנצ'יק. בכל זאת, אני לא צריך ללבוש מיני", הוא צוחק, אבל ממהר להרצין. "אני עכשיו האמריקאי היחיד בגדוד שלי, ובפלוגה זה אני ועוד חייל בודד מצרפת. כולם בחטיבה אומרים לי: 'איזה פראייר אתה שבאת'. אבל זה בסדר, אני ידעתי שבגולני לא יהיו איתי הרבה חיילים בודדים. זה לא מפריע לי".
גם אם הם חווים יומיום קצת שונה בצה"ל, כשהם מגיעים בסופי השבוע לדירה ברחביה כל התשעה משאירים את צבע הכומתה מאחור. כולם שותפים, כולם שווים, כולם שוטפים כלים.
מבקשים לעשות לנו כביסה
אז מה מקבץ שמונה צנחנים בודדים וגולנצ'יק לדירה בשכונת רחביה הירושלמית? הרי זה לא שחסרות אפשרויות דיור אחרות, מקובלות ומצומצמות יותר – דירה של האגודה למען החייל, לינה בבית החייל או משפחה מאמצת בקיבוץ. התשובה לשאלה נעוצה במסגרת ממנה הגיעו הצעירים לשירות בצה"ל: המכינה הקדם צבאית "אש מח"ל" בירושלים.
באוגוסט האחרון נפגשו שם התשעה יחד עם עוד 11 מח"לניקים (מתנדבי חוץ לארץ) לעתיד, לשישה שבועות אינטנסיביים ששילבו לימודי עברית באולפן ואימונים לקראת גיבושים קרביים. הקבוצה התגבשה ומכאן הדרך לדירה משותפת הייתה קצרה וכללה, איך לא – קשרים משפחתיים. "דודה שלי גרה פה בשכונה, וזו הדירה של בת הדודה שלי", מספר אליוט. "קשה למצוא דירה באזור הזה, וזו דירה מרווחת שהספיקה לחצי מאנשי המכינה, אז החלטנו לשכור אותה".
למה רציתם לגור דווקא פה, בירושלים?
"בואו נגיד שעבור מישהו מחו"ל הרבה יותר קל לגור בירושלים", אומר ג'וש. "דתיים באים לכאן להעביר שנת גשר בישיבות ובמדרשות לאמריקאים, אנחנו חלק מהתרבות השלטת כאן. עבורנו זה בטח יותר קל לגור פה מאשר בירוחם או בבאר שבע". אפשר לסמוך על מה שג'וש אומר, הוא כבר העביר בכיתה י' שנה בבירת הנגב במסגרת התוכנית נעל"ה (נוער עולה לפני הורים).
אם חשבתם שמצוקת הדיור הפוקדת את מחוזותינו פוסחת על החיילים האמיצים – תחשבו שנית. "אנחנו מקבלים דמי שכירות מהצבא וסכום נוסף למשכורת כי אנחנו חיילים בודדים, אבל זה לא ממש מספיק", ישראל מוחה וכולם מסכימים. בכל חודש כל אחד מחברי התשיעייה צריך להיפרד מיותר מ-1,050 שקלים לתשלומי שכר דירה, חשמל ומים, סכום שמשאיר אותם עם מעט מזומנים לצורכי קניות ופינוקים. אבל אל חשש – הם עוד לא נגררים לסחיבת דני וחלווה מהבסיס. לא מעט אנשים דואגים להשלים להם את החסר, כמו למשל אנשי העמותה ע"ש החייל הבודד מייקל לווין ז"ל, שמזמינים אותם בכל ערב שישי לארוחה מפנקת. ומה בעניין ביקורי בית? מלבד הביקורים הסדירים של מש"קיות הת"ש, זוכים חלק מהחיילים גם לביקורים מזדמנים של יקיריהם מהניכר.
יוני: "המשפחה שלי הגיעה לכאן לטקס ההשבעה".
ישראל: "הם אפילו הביאו לכולנו חולצות תרמיות!"
קרייג: "גם שלי הגיעו להשבעה. זה היה מרגש".
יוני: "בכלל, אני הייתי בישראל בערך 20 פעם לפני שהתגייסתי. ככה שכשמדובר במשפחה שלי – ביקורים בישראל זה עניין שבשגרה".
ידעתם שהם עומדים להגיע?
יוני: "לא, אני ידעתי רק שההורים שלי פה. דיברתי איתם בכותל ואז הלכתי לכיוון המסדר. כשחזרתי אליהם ראיתי שכל המשפחה שלי הגיעה בהפתעה. הרגשתי כאילו אני בחלום".
אליוט: "ההורים שלי חרדים ולא היו כל כך שמחים כשהתגייסתי. אבל להשבעה אמא שלי הגיעה בכל זאת, והיא נהנתה לראות אותי כך. גם אבא שלי הגיע לבקר לפני כמה שבועות".
וכשבני משפחותיהם חוזרים לתפוצות, הם נשארים עם שכנים ירושלמים שדואגים להם לא פחות. "אנחנו מוזמנים פה בכל שבת לארוחת ערב", מגלה יעקב. "אפילו מציעים לעשות בשבילי את הכביסה. עשינו בשכל – התמקמנו בשכונה נחמדה".
ועוד איך נחמדה. שבוע לפני שהעבירו את משכנם מהמכינה לדירה החדשה, חוותה התשיעייה את החום הירושלמי במיטבו: הצעירים תלו שלטים המבשרים על בואם של חיילים בודדים לשכונה, וביקשו סיוע בריהוט הבית. עד מהרה התמלאה הדירה הריקה ברהיטים שכללו מיטות, ספות וארונות. מומחים בעיצוב פנים אולי לא יתלהבו מסגנון התכולה, אבל היא בהחלט מספקת את צורכיהם הבסיסיים של דייריה. "כל מה שאנשים באזור לא היו צריכים הם נתנו לנו", מספר אליוט, "גם מהמרכז של מייקל לווין נתנו לנו ארון, מיטה, ספה ואפילו די-וי-די".
פעם ספונג'אי – תמיד ספונג'אי
כל אחד יודע איך נראות ההכנות לקראת שבת בבית שלו – ההורים מבשלים ומנקים, הילדים חולקים ביניהם את מטלות הבית, והאח החייל, שחזר מ-21 יום בבסיס ומנסיעה לא פשוטה ברכבת, מתעפץ מול דב אלבוים בחינוכית. אבל לתשעת הבודדים אין את הפריווילגיה הזו השמורה לחיילים מן השורה – כשהם חוזרים מהבסיס עליהם לשנס מותניים ולעבוד לקראת קבלת השבת.
"בדרך כלל אנחנו חוזרים חמש-שש שעות לפני כניסת השבת, ואנחנו כולנו שומרי שבת", מעיד אליוט. "אם לחייל הישראלי הרגיל יש את ההורים שיעשו לו כביסות ויכינו בשבילו ארוחת שבת, כאן אנחנו מספיקים לעשות הכול בכוחות עצמנו". עומס המטלות מחייב חלוקה בנטל, ובלי הרבה תרשימים וטבלאות החבר'ה מחלקים ביניהם את העבודה.
אליוט: "יש משהו משונה בכך שכשאתה חוזר משבוע שבו שטפת את הרצפה בצבא, אתה בא לשטוף גם בבית".
ישראל: "נכון, אבל אנחנו צ'יק צ'ק משתלטים על זה. אחד מנקה את המטבח, שניים עושים את השירותים וכל שלושה את החדר שלהם".
אם היא לא הייתה שלהם, סביר להניח שהדירה של תשעת החיילים הייתה מאוישת על ידי זוג פלוס שניים. אבל בכל אחד משלושת חדרי השינה של הלוחמים ניצבות לא פחות משלוש מיטות ומערום בגדים וחפצים אחד משולב. אבל אם לרגע נהיה הוגנים, נוכל לתת ציון לשבח לחדר ג' של סם, יעקב וג'וש – שמצליחים לשמור על רמה שפויה של סדר בין כל ערמות הטסטוסטרון.
ואם בטסטוסטרון עסקינן – זה לא סוד שגברים ובישולים לא תמיד הולכים ביחד, על אחת כמה וכמה כשמדובר בחבורת בני 20 עולצת. למזלם של חברי הקומונה, יוני בורך ביכולות לא רעות במטבח, או לפחות ביכולת לדעת מתי צריך לכבות את הטוסטר אובן. "לפני שהגעתי לכאן לא ידעתי בכלל לבשל, אבל יוני באמת מלמד אותי הכול. הוא היועץ שלי", אומר ג'וש ומצביע על הגורו הקולינרי. "זה התחיל כשהייתי בשבוע שדאות. היה לי ממש קשה לבשל לעצמי ושם הבנתי שאני חייב להתחיל ללמוד את זה. לבשל לעצמך זה סימן של חופש, וכשאני מחוץ לצבא זה אחד הדברים שאני הכי אוהב לעשות".
למרות המחמאה, יוני מעדיף להצטנע. "שמים שניצל באובן, וזהו", הוא מתמצת. "לעשות ארוחה של ממש זה די קשה כי אנחנו מבשלים לתשעה חיילים, זה לא מעט".
דיוויד: "האמת שגם לא מעט בחורות מהשכונה מכינות לנו אוכל".
ישראל: "אנחנו גם הולכים הרבה לדודה של אליוט".
אליוט: "כן, בכל שבת יש לפחות שלושה חבר'ה שאוכלים אצלה ארוחה".
כמו בכל משפחה מתפקדת, גם תשעת הלוחמים לא מצליחים להתחמק מהצורך בדמות אב, ומתברר שיוני הוא לא רק הבשלן המשפחתי, אלא גם עונה לדרישות התפקיד. לצדו, בתפקיד האמא, הקבוצה ממקמת את קרייג, ואף על פי שהוא לא ממש מרוצה מהתואר, הוא נאלץ להשלים איתו. ואם השניים ממלאים את תפקיד ההורים המסורים והדאגנים, אז במשבצת הדוד שקופץ לביקור משתלב חבר ישן מהמכינה, שמשרת כיום בגדוד "נצח יהודה".
יעקב: "הוא כל הזמן נמצא כאן בשבתות וקורא למי שרוצה להתפלל. הוא כמו הרב שלנו".
ישראל: "למרות שגם הוא חייל בודד ונמצא במצב שלנו, הוא כל הזמן בודק שלכולנו יש מספיק אוכל ולא חסר לנו כלום".
ג'וש: "הוא גם מחפש עכשיו דירה".
נו, שיצטרף אליכם.
כולם: "כן, היינו שמחים, אבל אין מקום".
"יש לי משפחה צבאית"
אחרי שסיימו את הלימודים במכינת "אש מח"ל" התגייסו כל דיירי הבית לקורס עברי במחו"ה אלון. שניים מהם נשארו שם עד לימים אלו כדי לשפר את העברית, והשבעה האחרים התקדמו עם עברית מצוחצחת לתפקידים אליהם יועדו. כרגע הם בבסיסי האימון החטיבתיים, עוברים את מסלול ההכשרה לקראת הכנפ"ץ או הוואסח של גולני, במקרה של דיוויד.
הרוב המוחץ של הדיירים משתייך לחטיבת הצנחנים, אבל גם בתוך הקטגוריה הזו הם נחלקים לקטגוריות משנה. ג'וש, יוני, קרייג, יעקב ואליוט משרתים ביחד בגדוד 101 (קרייג וג'וש אפילו התקמבנו על אותה מחלקה), וישראל משרת ב-890. דיוויד, כאמור, שובץ לגדוד 51 של גולני, וטובין וסם מחכים לגיוס מארס הקרוב כדי לפרוש כנפיים ממחו"ה אלון ולהצטרף לצנחנים.
לפחות עבור שניים מהם, הצבא אינו דבר חדש ולא מוכר. אבא של דיוויד הספיק לפקוד את שורות צה"ל לפני שירד מהארץ בתחילת שנות ה-80. גם אביו של יעקב משרת בחיל האוויר בדרגת רס"ן, אבל דווקא בזה האמריקאי. "יש לי משפחה צבאית, אין ספק", מצהיר יעקב. "בגלל שאבא שלי קצין בחיל האוויר האמריקאי, לא ממש הפתיע אנשים שבחרתי לשרת בצה"ל. לא רציתי לעשות צבא שם, כמוהו כי אני אידיאליסט, אז הגעתי לפה".
גם אם הדירה משרה אווירה משפחתית, אחרי שהם חוזרים משבועות ארוכים של תיזוזים בשטח, לחדרים הירושלמים יש אווירה צבאית רועשת לא פחות. אם הם מצליחים איכשהו לשמור על שפיות, זה לא מעט בזכות היותם קשובים לצרכים ולבעיות של בני הבית, ומתנהלים באופן שהיה יכול ללמד הרבה מאוד קומונות יומרניות ברחבי ארצנו. "אנחנו מתנהלים בדירה בדיוק כמו שמתנהלת כיתה בצבא", מסביר יעקב. "אנחנו יושבים ומציפים את כל הבעיות, ולרוב יוני – שכבר אמרנו שהוא סוג של אבא בשבילנו – עוזר לנו לסכם דברים ולהגיע לפתרונות".
החבר'ה בדירה עוד לא ממש יודעים אם יעבירו את המשך חייהם בישראל. בינתיים הם נהנים משישי בבית-הכנסת, מפלאפל מזדמן וגם, כמובן, מהמפגש עם בנות ישראל. יש להם שנתיים וחצי (ואפילו יותר) עד שיגזרו את החוגרים, אבל בקצב שבו הם נטמעים כולם ביחד בהוויה הישראלית, יכול מאוד להיות שדווקא הדרכון האמריקאי הוא זה שייגזר ונמצא את כולם כאן בארץ – גם אם לא בדירה משותפת.