סיירת רימון, שנוסדה לפני ארבע שנים כדי לסכל פעולות עוינות בשטח המדבר והנגב, מהווה מקור משיכה חזק למתגייסים המצטרפים לשורות החטיבה הסגולה. יש כאלה שהצטרפות ליחידת העילית מהווה עבורם חלום. אחד מהם הוא אבי, לוחם בסיירת שנולד בבית דתי-לאומי בקריית ארבע.
"כשאתה גדל ביהודה ושומרון, אתה נמצא בחיכוך, באש, במקום שבו קורים הדברים", הוא מספר. כילד, הוא לא התרגש מלשמוע על פיגועים בגזרה, שהפכו לשגרת היום יום: ”זה לא מעורר בך פחד, אלא דווקא רצון לקחת אחראיות על בטחונה של המדינה. אתה רואה אנשים עם רצח בעיניים שגרים בצמוד אליך, ומנגד את העבודה היום יומית של צה"ל ומבין את החשיבות, אתה לא צריך שישכנעו אותך להתגייס, וברור מאליו שאתה הולך לקרבי".
כתלמיד הספיק אבי לעבור בין שבע מסגרות שונות, עד שעזב את בית הספר בכיתה י"א והמשיך במסגרת אקסטרנית. "בתיכון יצאתי מהחממה של היישוב ועברתי לבית הספר בירושלים", הוא מספר, "התחברתי דווקא לחבר'ה הפחות חיובים שערערו את מה שהכרתי. השתמשתי בסמים כמה פעמים, הייתי קונה עם החברים בקבוקי בירה כדי לשתות בפארק ולהתפרק לגמרי והיינו לנו המון חיכוכים עם האוכלוסייה הערבית. כשהרגשנו מאוימים – התגוננו, וזה הוביל אלימות".
כשאבי מדבר על הדברים האלו, הוא חוזר לימים שרחוקים ממנו עכשיו. ובאמת קשה לקשר את הדברים אל הבחור עם הכומתה הסגולה הגאה על הכתף, העיניים הטרוטות אחרי לילה קצר ולפני אימון לילה מפרך ונשק ה“תבור“ התלוי על הכתף. על מעשיו באותה העת נפתחו לו מספר תיקים פליליים במשטרה.
”בחקירה הראשונה שלי שנגעה לסמים התביישתי מאוד מאמא שלי", הוא משחזר, "היא לא הבינה מאיפה זה הגיע פתאום. אני בא ממשפחה דתית בה לא נתקלים בדברים כאלה לעיתים קרובות. בפעם השנייה היא הבינה שיש משהו עמוק יותר, והתחילה לחפש איך לעזור לי. רצו לשלוח אותי למכון גמילה, אבל לשמחתי זה לא הגיע לרמה הזאת".
עם קבלת צו הגיוס לאבי לא היו ספקות שהוא רוצה להתגייס , אבל בצבא דווקא חשבו אחרת. "צה"ל לא אוהב נתונים כמו שלי", הוא מציין בחיוך עצוב. "אחרי שעשיתי את המבחנים הפסיכוטכנים בצו הראשון, קיבלתי הביתה מכתב שפוטר אותי משירות צבאי. בגלל כל התיקים שהיו לי העדיפו שלא להתעסק איתי".
מלחמה בדרך ללחימה
משם החל אבי במלחמה פרטית משלו – המלחמה בדרך לתפקיד הלוחם. "הבנתי שיש לי הזדמנות בצבא לתקן הרבה דברים מהעבר שלי", הוא אומר, "הערכים שגדלתי עליהם חייבו אותי להתגייס". ה“מלחמה“ הזאת כללה שיחות, התייעצויות ושליחת מכתבים רבים שהגיעו עד ללשכת הרמטכ"ל. הייתה זו שנה וחצי של מאבק, במהלכה הצטרף אבי למכינה דתית "נוקדים", שם הוא גם מצא אנשים שעזרו לו במאבק. ”הגעתי לקב“ן, בסופו של תהליך, שהבין שהתבגרתי. רק אז, הוא אישר לי את הגיוס“, הוא מתאר.
משם התגלגל אבי ליחידת גבעתי ועבר את הגיבוש היוקרתי ליחידת רימון. "הצבא נתן לי קודם כל משמעת. משמעת שמכריחה אותך להקשיב, להנמיך את האגו ולעשות מה שאומרים לך; וגם משמעת פנימית. לפעמים אתה מבצע דברים בלי להבין למה, להשקיע בלי לראות סיבה. זה קשה, אבל מתרגלים. הרגשתי שהצבא הרחיב לי את האופקים – הבנתי שלא הכל מצטצמם רק למה שאני חושב, והכרתי המון אנשים מתרבויות שונות, שלא חשבתי שאתחבר איתם".
אבל את עול המשמעת, חשוב לאבי להוסיף, מתקשה לקבל מישהו שלא רגיל בכך. אם אין לך הרגלים משמעתיים, אז הרבה יותר קשה לך. "כשאתה אנטי מערכתי ולא מאמין במסגרות אתה חייב ללמוד לסתום את הפה ולהקשיב למה שאומרים לך", אומר אבי בחיוך, "גם כשהיה לי לא קל, כשניסו לחשל אותנו מנטלית - אני לא נשברתי. גם כשאחרים נשברו לידי אמרתי לעצמי, 'כל החיים עשית את מה שאתה רוצה, וזה העונש שלך. פשוט תעשה את זה'".
תהליך השינוי הדרסטי שעבר אבי אוחיון בצבא זלג גם לחייו מחוץ לו. דבר התבטא באנשים שהוא מסתובב איתם, בבילויים שהוא בוחר לעצמו בסופי השבוע וגם בביתו שלו, "המשפחה מרגישה את השינוי בי ורואה את הבגרות", הוא מספר, "פתאום אני רואה את אחי מתאמן לקראת הגיוס כבר בגיל חמש עשרה, וחותר להגיע רחוק".
אין ייאוש בצבא כלל
את מסלול ההכשרה החל אבי באוגוסט 12 והוכשר כחובש, מפקד חוליית חוד וכפורץ. בעתיד, הוא מהרהר, אולי הוא ייצא לקורס מ"כים, כשבינתיים הוא והחבר'ה מארגנים ציוד לתרגיל יחידה לילי. בנוסף, הוא מדריך בפרויקט "דלתא אתגרים" המיועד לנוער בסיכון. בפרויקט מקנים להם ערכים על ידי אתגרים פיסיים, מנטאליים וקבוצתיים ותוך כדי כך מעודדים את הנערים להתגייס לשירות משמעותי בצה"ל.
"חשוב לי להגיד לכל הנערים האלו שהצבא אמר להם לא, שבאים מרקע כמו שלי – שלא יתייאשו", הוא מסכם, חדור באופטימיות אמיתית, "אני יודע שזו מלחמה קשה – אני הייתי בטוח שאני לא מתגייס באיזשהו שלב – אבל יש להם מקום בכל היחידות שהם חולמים עליהם".