שלום שטרית, לוחם בגדוד 13 בגולני, משרת במוצב פגה המרוחק 250 מטרים מגבול רצועת עזה. בשבת השחורה, עשרות מחבלים חדרו לתוך המוצב. בקרב הקשה חטיבת גולני איבדה לא מעט לוחמים. שטרית נפצע באורח קשה ואיבד את רגלו ומאז נמצא בשיקום ממושך ואינטנסיבי בבית החולים שיבא תל השומר.
"התעוררתי לעוד בוקר שגרתי במוצב, בחמש וחצי, לכוננות עם שחר", נזכר שטרית הבוקר, "כבר בשעה 06:00 בבוקר, אולי טיפה לפני, התחיל אלינו מטח רקטות מטורף. רבע שעה של רקטות, זה לא פסק. רצנו מהר מאוד למיגונית, עדיין לא הבנו מה קורה סביבנו. האווירה הייתה מאוד רגועה. עברה דקה, שתיים, האמנו שבכל רגע תיגמר ההתקפה הזאת. בתור מחלקת מרגמות, חיכינו סוף סוף לירי מרגמות. חיכינו לזה כל כך הרבה זמן".
"ההתקפה לא נגמרה. כמויות הטילים היו מטורפות, מעל 200-300 ברבע שעה, אם לא יותר. כשהיינו במיגונית התקשרו לסמל שלי, איתמר בן יהודה זכרונו לברכה, והודיעו לו שיש כניסת מחבלים. לא ידעו כמה, לא היו יותר מדי פרטים. אמרו לנו להיות בכוננות. זה השלב שהוא אמר לכולם לדרוך נשקים, לשים מחסניות בנשקים. כשנגמרו הטילים, עלינו לכלים במטרה לירות מרגמות. כבר התחלנו לקבל פקודות ירי, היינו כבר עם הפגזים בחוץ, אלא שכמה שניות לפני הירי אחד המפקדים זיהה מחבלים מעבר לבטונדות".
מה עשיתם ברגע זה?
"אני, שהייתי הכי קרוב לשם, רצתי קרוב לבטונדה. הגעתי לקצה, הסתובבתי וראיתי שיש מולי שני מחבלים, במרחק מטר, פנים אל פנים. פתחתי באש לעברם, את שניהם הצלחתי להרוג, רק שהשני מביניהם הצליח לירות עליי כמה כדורים ברגל ימין. ככה נפצעתי. חזרתי לעבר הבטון, התיישבתי וקראתי לחברים לעזרה. ראיתי את כולם נלחמים בחירוף נפש. נהרגו לי המון חברים, ראיתי את כולם מקריבים. זה היה מטורף. הם נלחמו בלי סוף. ישבתי וישבתי עד שהבנתי שאף אחד לא יכול להביא לי חוסם עורקים, כי כולם נלחמים. עברה שעה ושמעתי מאחורי הבטון קולות בערבית מתקרבים. הבנתי שאני לא יכול להמשיך לשבת פה, אני פצוע. אם מחבל יבוא מאחוריי הוא יהרוג אותי. הסתכלתי על כל הדם שיצא לי מהרגל, נשכבתי על הדם והעמדתי פני מת. כל הזמן הייתי עם העין בכוונת. אחרי 20 דקות, הגיע מחבל מאחוריי. הוא המשיך לרוץ, עבר אותי וברגע הזה רוקנתי עליו את הכדורים שנשארו לי במחסנית. הוא נפל ומת - ונגמרו לי הכדורים".
לא פחדת שיבואו עוד מחבלים מאחוריך?
"אתה כל הזמן מפחד, אתה נמצא בקרב ומבין שכל שנייה אתה עלול למות. אין לך רגע אחד שאתה לא מפחד בכלל, גם כשאתה כיביכול מרגיש בטוח כי אולי אתה במקום מסתור יותר טוב. אתה במצב דריכות, זה פחד מטורף. הצלחתי להיעמד על רגל שמאל שלא נפגעה וקיפצתי לכיוון הנגמ"שים. כשהגעתי לנגמ"שים ראיתי שני חברים: אחד נהרג, המפקד שלי תומר ברק ז"ל, והשני הציל אותי ממש. רימון הגיח מעל הבטונדות, צמוד אליהם ממש. הכרזתי על הרימון, הרימון התפוצץ אבל הם לא הספיקו לברוח. הם לא היו יכולים לברוח, כי הם היו חושפים את עצמם. מהרימון תומר נהרג. נפלתי על הרצפה, הרמתי את הראש וראיתי את הנגמ"ש. זחלתי מתחתיו. אחרי חצי דקה אותו חבר שניצל, שגיב, זחל גם מתחת לאותו נגמ"ש".
אתה מתחת לנגמ"ש, בלי תחמושת. מה עושים?
"שכבנו שם, עצמתי עיניים, כשאני פצוע ובלי כדורים. מדי פעם כשהרמתי את הראש ראיתי מחבל או שניים מסתובבים בעמדה וחשבתי: אוקיי, הם יגיעו לפה. די, זה נגמר. נתתי לזמן לעשות את שלו, חיכיתי שזה ייגמר. פתאום הרגשתי יריות מצד שמאל שלי. האבק עף לי על כל הגוף. הייתי בטוח שיורים עלינו ומוודאים הריגה. אחרי שעברו עשר דקות של שקט, הרמתי את הראש והסתכלתי על שגיב. ראיתי מלא דם עליו. קלטתי שהוא נושם, נתתי לו כמה טפיחות על הכתף. שאלתי אותו אם הוא נפצע, הוא אמר שלא. הסתבר שמי שירה את הכדורים אלה לא היו המחבלים, אלא שגיב. ככה הוא הרג את שני המחבלים האחרונים שהיו שם. אחר כך יצאנו מתחת לנגמ"ש וטיפלנו בעצמנו עם חוסמי עורקים. הייתה תושייה מצד כולם".
מאילו פציעות אתה סובל?
"אני קטוע רגל ימין, קטיעה מאוד גבוהה. אני ממשיך לעשות את מה שהייתי עושה לפני: הולך למכון, מתאמן, נכנס לבריכה. מן הסתם שום דבר לא דומה למה שהיה לפני, אבל גם לא עוצר אותי מלהמשיך לחיות את החיים שלי בצורה נורמטיבית ורגילה. קשה לי שאני לא יכול כרגע לרוץ, כי הייתי עושה הרבה מאוד ריצות לפני".
מה הכי קשה לך?
"יש כאבי פנטום בקטיעות איברים, תחושה שאתה עדיין מרגיש את האיבר שנקטע. לפעמים אני ממש מדמיין את הרגל, את תחושת הרגל על האדמה, כי אני מרגיש שיש רגל. זה נשמע הזוי, אבל זה דבר שקיים. אני מספיק חזק כדי שהדברים האלה לא יישברו אותי. יש היום טכנולוגיה מאוד חזקה ומתקדמת. אני יודע שלא זה מה שיעצור לי את החיים. יש לי עוד הרבה מה לעשות, הרבה מה להספיק. גם בפן הנפשי, מההתחלה הייתי מאוד אופטימי. ראיתי כבר את הגרוע מכל. התחושות באותו היום, זה משהו שלא אשכח. אם היום ישימו אותי במצב קיצון, לא חושב שאוכל להרגיש אותן שוב. אלה היו חרדות איומות באותו יום. למרות כל מה שעברתי, למרות שראיתי את המוות מול העיניים כל כך הרבה זמן, אני חי היום. אני שמח ומכיר תודה על זה".
אתה מרגיש שהחוויה הזו חישלה אותך?
"אין שאלה בכלל. כל מי שהיה נוכח באותו היום ראה הרבה מאוד דברים שאף אחד לא מדמיין שאפשר לראות. בתקופה האחרונה יצא לי להיפגש עם משפחות שכולות ומשפחות חטופים. פגשתי גם חטופה שחזרה מהשבי, בת 17. לא ציפיתי שאי פעם אדבר עם אנשים שיחות כאלה. זה יוצר בגרות מסוימת, פרופורציות לחיים. מבינים טיפה יותר מה חשוב ועל מה צריכים לשים את הז'יטונים בחיים האלה. אני דווקא די אוהב את זה שבאיזשהו מקום התבגרתי. לצערי יש עדיין לא מעט אבידות וחטופים בשבי, אנחנו במלחמה מאוד קשה. אני ממש מקווה שהמלחמה הזו תיפסק ונוכל לחזור לחיים שקטים ורגועים. מצד שני, אני גם ממש מקווה שנשמיד את האויב. אנחנו מתמודדים מול אויב אכזר, ראינו מה הוא עושה וכמה הוא גאה בזוועות האלה. צריכים להסיר את האיום הזה מעלינו".
מה החלום שלך לשנה הקרובה?
"יש לי מקום מאוד גדול בלב לחברים שנהרגו. אני רוצה לעשות בשבילם הכל. הקמתי מיזם שקוראים לו 'קמים מחדש', מטרות המיזם זה לעזור לחיילים בחזית, לדאוג להם לציוד נדרש. בעתיד השאיפה להפוך את זה לעמותה ולעזור למשפחות השכולות. אני רוצה גם להתחיל ללמוד, להקים קריירה ולעשות ערבי הנצחה למען החברים שלי. שב-7 באוקטובר 2024 יהיה טורניר כדורגל לזכרם של חיילי מחלקה 7 בגדוד 13 בגולני. כל אחד מהנופלים היה שרוף על כדורגל, המטרה לעשות משהו קבוע לזכרם, כל שנה. אני רוצה להילחם על האחדות בעם. הנחמה הכי גדולה שלי זה לראות את העם מאוחד. מקווה שזה יישאר ככה, שלא נשכח, שנבין שאנשים חירפו את נפשם, נהרגו וממשיכים להיהרג בכל יום, כדי שאנחנו נוכל להמשיך להתקיים. זה בזכות אלה שעומדים בחזית. אנחנו צריכים להכיר תודה על זה ולשמור על האחדות בעם, אם לא למעננו אז למענם".