פעם נהוג היה לומר שחייל איננו מספר אישי, תפקיד, תקן או עובד. כל חייל הוא משפחה – משפחה שדואגת, משפחה שמעורבת ומשפחה שחווה את השירות הצבאי ביחד איתו. לרגל ראש השנה, ערכנו ראיונות חגיגיים עם ההורים של חמישה חיילים שונים בתפקידים שונים בצבא כולו על הגעגועים, על הגאווה, על לילות בלי שינה ועל האמון במערכת הצבאית.
כרמלה בוני – אמא למוריה, לוחמת דתיה מגדוד קרקל ולחנן, מ"פ בגדוד 50 של הנח"ל
כרמלה היא אימא של מוריה וחנן. כשהיתה בכיתה י"ב החליטה מוריה, בצעד מעורר מחלוקת, לוותר על פטור משירות מטעמי דת, ותוך מחלוקת על הוריה ואחיה הציבה לעצמה מטרה להיות חלוצה בבית - ובמושב אשתאול בו גדלה - ולשרת כלוחמת בגדוד קרקל. בכך הלכה אחרי שני אחיה, שהיו לוחמים בנח"ל, אחד מהם משרת עד היום כמפקד פלוגה.
הצעד האמיץ שעשתה מוריה התקבל כהפתעה גדולה, אבל בכל זאת היא מקבלת מהמשפחה הגאה חיבוק גדול והרבה אהבה.
על המשפחה:
"בלי עין הרע, בנוסף אלי ולבעלי שמואל (שמיל), יש לנו שמונה בנות, שני בנים ועוד שנים עשר נכדים שיהיו בריאים – הבוגר ביותר בן 7, והצעיר ביותר בין חמישה וחצי חודשים", מספרת כרמלה בגאווה."בבית אנחנו מנהלים אורח חיים דתי. מוריה היא החיילת השלישית בבית, כאשר כל האחיות שלה עשו שנת שירות, ולפניה החיילים היחידים היו אבי ששירת כלוחם בנח"ל וכיום עוסק בעריכת דין, וחנן שעדיין משרת בקבע כמפקד פלוגה בנח"ל".
מה את עשית בצבא?
"אני הייתי פקידה במרכז גיוס".
איך זה מרגיש כשיש בבית גם לוחמת וגם מ"פ בנח"ל?
"גאווה. עם כל הדאגה והחששות אנחנו מלאים בגאווה בילדים שלנו".
משהו השתנה בבית מאז שנכנסו אליו מדים?
"המדים לא נכנסו לבית עכשיו, אלא כשאבי התגייס לפני יותר מעשר שנים. מאז לא השתנה הרבה, מלבד זה שאלו יחידות קרביות ושהם לוחמים, מה שמביא מטבע הדברים הרבה דאגה. כל יום אתה חי את זה, חושב על זה ודואג, על-אף כל הגאווה והפטריוטיות".
האם יש חששות מזה שמוריה משרתת כלוחמת עם לוחמים בצבא?
"ברור שמלכתחילה לא אהבנו את אופי השירות והמקום שבו היא תשרת, בהתחשב בעובדה שהיא דתיה, וזו לא סביבה שחשבנו שמתאימה לה. היום אני יודעת שהיא מאושרת שם, היא חזקה מאוד וערכית, היא רוצה לתת ורק לתת. התרגלתי".
התרגלת מחוסר ברירה או שהתחלת לאהוב את הרעיון?
"זה לא שאין ברירה. אם כבר לעשות צבא, אז לעשות משהו בעל משמעות. ברוך השם אני שמחה שהיא שם. המפקדים שלה מאוד מעריכים אותה. היא בחורה דעתנית, מבינה עניין, מקובלת. מבחינתי, אם היא בחרה לעשות שירות צבאי למרות שהיא דתיה, אני שמחה שמדובר בשירות כזה".
כמה את מכירה מהיום-יום של מוריה כלוחמת?
"לא הרבה. אני יודעת שהם הרבה בשטח, שהם עושים מארבים. מעבר לזה אני לא יודעת יותר מדי".
אם כך, איזה שיחות צבא יש בבית?
"לא הרבה, היא לא מספרת לי וגם לא חנן. הצבא לא נכנס כל כך הביתה".
תוכלי לספר על רגע מרגש מתוך השירות של מוריה?
"בטקס ההשבעה של מוריה בקבר בן-גוריון. זה היה השלב שבו הכרתי את המפקדים שלה, שמעתי רק דברים טובים, וראיתי כמה שהיא שמחה ומאושרת בצבא. בטקס מסע כומתה, המפקדת של מוריה הביעה את ההערכה שלה כלפיה כשהעניקה לה את סיכת הכומתה שלה".
מה דעתך על בנות בשירות קרבי באופן כללי?
"ראיתי את הכתבה בשבוע שעבר בערוץ 2 על מה שהן עושות. זה קצת מדאיג, אבל זו בחירה שלהן והן לוקחות עליה אחריות. זה קצת מפחיד לראות שהן עובדות בשעות-לא-שעות. דיברו על זה שיש עכשיו סכנת חטיפות ובנות אומרות שגם הן חשות פחד".
מה את מאחלת למוריה לשנה החדשה?
"שתהיה בריאה שתצליח. שאלוהים ישמור אותה באשר תהיה. שיהיה לה רק טוב, שיהיה לנו שלום אמיתי ושלא נידרש לא ללוחמות ולא ללוחמים".
אורי – אבא של רון, לוחם ביהל"ם שמתעתד לקורס קצינים
אורי מראשון לציון הוא אב גרוש לארבעה בנים: שניים שסיימו את שירותם בצבא, אחד שממלא את חובתו האזרחית כיום, והצעיר ביותר שכבר חולם על היום בו יגיע תורו. בשל ההשקה בין תקופות השירות של הבנים, ממלא אורי כבר שנים את תפקיד האבא לחייל.
קצת על המשפחה?
"יש לי ארבעה בנים, החייל שעכשיו בצבא הוא רון, הבן השלישי. ניצן, הבן הבכור היה בתותחנים, היום הוא בקנדה עובד כמהנדס קול. הבן השני שלי, אביעד, היה מכונאי מסוקים בחיל האוויר, עכשיו הוא עובד אצלי במפעל ליצור ציוד למאפיות. בעוד שבוע הוא טס להודו ובשנה הבאה מתחיל ללמוד. רון כבר שנה וחצי בצבא, הוא היה בקורס טיס כמה חודשים, נפל מהקורס והצטרף ליהל"ם, יחידת העלית של חיל ההנדסה הקרבית. הוא סיים את המסלול לפני חודש וחצי. אני מקווה שימשיך בהנדסה קרבית, ייצא לקורס קצינים ויעשה קריירה צבאית".
מה אתה עשית בצבא?
"שירתתי בחיל הים כטכנאי נשק. הייתי חייל מקצועי, אבל בסט"יל זה נחשב למקצועי-קרבי. חצי שנה לאחר השחרור זומנתי לקורס חיילות חי"ר, עברתי הכשרה, וסופחתי ליחידת שריון במשך 22 שנות מילואים. עשיתי הרבה קורסים, הייתי בלבנון, בכל הערים הפלסטיניות, עבודות גדר, רמת הגולן, אבטחת ישובים, מארבים, כל מה שעושה חייל קרבי. אני מעודד את הבנים שלי לעשות שירות משמעותי ותורם כמה שיותר, ומצד שני, כאבא חושש ודואג להם. אני בעד שירות משמעותי בסדיר ובמילואים, על אף שאני יודע שהסביבה היא לא כזו – רוב החברים שלי היו ביחידות עורפיות ולא עשו מילואים. אני לא מרגיש רע לגבי זה, אבל יש בזה משהו מטריד".
איך זה מרגיש כשיש בבית חייל ביחידה מובחרת?
"בכל סוף שבוע אנחנו מתשדלים לפנק בכל מה שאפשר. אני מאפשר לו כל מה שהוא רוצה – השתוללויות, חברים, מסיבות. כשאני הייתי חייל, אבא שלי די הגביל אותי, לא קיבלתי את החופש שחשבתי שאני צריך. זאת הסיבה שאני נותן לבן שלי הרבה מרחב. כמעט בכל סוף שבוע ישן אצלנו חבר אחד לפחות מהיחידה, ובאופן כללי אנחנו מארחים הרבה חברים שלו".
דאגות בבית?
"דאגתי מאד במשך הקורס שלו שהיה ארוך מאוד. מדובר בהכשרה קשה, גם פיזית וגם מנטלית. הוא היה מגיע רצוץ הביתה. כשההכשרה הסתיימה רווח לי, אבל ירד האסימון שלא רק שהוא חייל קרבי, הוא חייל קרבי-מבצעי, הם מתאמנים כל הזמן. הדאגות שלי גדלו, אני חושש לו".
ממה אתה חושש?
"החששות שלי לגבי רון הן די ברורות. אני רוצה שהוא יחזור הביתה שלום. לא משהו מעבר לזה. חיילים קרביים. תמיד יש את החשש הזה".
משהו השתנה בבית מאז שנכנסו אליו המדים?
"הבנים שלי משרתים בצבא כמעט ברצף, ניצן השתחרר כמה חודשים לפני שאביעד התגייס. רון התגייס עוד לפני שאביעד השתחרר. יש לנו רצף של חיילות בבית. התרגלנו לכביסות ולרוץ להביא את החייל מתחנה מרכזית, וכל הסידורים שמסביב. יש שגרה של חיילים בבית".
כמה אתה יודע על מה שרון שלך עושה בצבא ביום-יום?
"אנחנו ממש לא יודעים מה הם עושים ואני לא ממש שואל. אני יודע שהפעילויות ברובן המכריע מסווגות. הוא לא מדבר. אם יש אימון מיוחד, הוא מספר רק אם זה משהו פיקנטי. אבל מה הם עושים בדיוק –אין לי מושג".
כשהבן משרת ביחידה שהפעילות שלה כל כך סודית, איזה שיחות צבא יש בבית?
"אנחנו עדיין בעניין של פרק ההכשרה. הוא מספר על האימונים, בעיקר על אימוני הכושר. הוא דואג כל הזמן לשמור על כושר – כל הריצות שהוא עושה במסגרת היחידה, וגם מה שהוא עושה בבית".
מה עם האח הקטן?
"יובל בן 12. רון הוא האליל שלו".
הוא שואל הרבה שאלות?
"כן בטח. כל הזמן מתעניין. הוא בן הזקונים שלנו. גם הוא יתגייס בבא העת".
עד כמה אתם סומכים על הצבא?
"אני סומך על הצבא במאה אחוז כי אני מכיר את החברים של רון. הספקתי להכיר אותם בביקורים בשבתות, וכשהם ביקרו אצלנו בסופי שבוע. אני מכיר את המפקד הישיר שלו. החומר האנושי שיש שם – ברוך השם, יש לי על מי לסמוך שידאגו לבן שלי כמו שהוא ידאג לחברים שלו".
מה אתה מאחל לרון?
"אני מאחל לו, לכל החברים שלו ולכל היחידה בהצלחה ושנה טובה. שיצליח הוא מאוד רוצה להצליח, מאוד מקובל מבחינה חברתית ואני רוצה שזה ימשיך ככה. אני מאחל לו שימשיכו להיות לו חברים כאלה, שיתחיל ויסיים את קורס הקצינים שהוא מתעתד ללכת אליו בשלום, ושיחזור אלינו בריא ושלם".
ארנה – אמא של ד', טייס קרב
עד שד' סיים את קורס הטיס, הבית של ארנה היה בית של שריונרים. בעלה, ז"ל, היה שריונר וגם שני הבנים הראשונים. ד', שגדל בכפר ורדים, סיים לפני כשנתיים את קורס הטיס בצוותא עם עוד שני בני מחזור שגדלו איתו בכפר. כך שהגאווה האישית של ארנה היא חלק מגאווה של כפר שלם. "יש לי שלושה בנים: רשף, הבן הגדול היה בקורס טיס, הודח מהקורס והיה קצין בשריון, היום עושה את הדוקטורט שלו בבינה מלאכותית ועובד במיקרוסופט, נשוי ואב לשתיים. דולב, הבן השני, גם כן היה שריונר. היום הוא לומד חינוך בבאר שבע ועובד כמדריך בפנימייה. ד', בן הזקונים, הוא טייס קרב בחיל האוויר בבסיס תל נוף".
מה את עשית בצבא?
"הייתי מפקדת פלוגת טירוניות בבה"ד 12"
במה השירות שלך דומה לשירות של הבנים שלך?
"השירות לא דומה, לא היו קווים משיקים בין שירות של בנים ובנות. לי היה חשוב לעשות שירות משמעותי במושגים של אז, כשהאפשרויות היו מוגבלות. לכל אחד מהבנים שלי היה ברור שהוא עומד לעשות שירות משמעותי", מסבירה ארנה, "השירות של אבא שלהם כשריונר בחטיבה 188 דחף את רשף, הבן הגדול, להגיע לשם גם כן, ולאחר מכן גם את דולב, הבן הצעיר. שכנעו אותו ללכת לחטיבה אחרת עם דגם חדש של טנק מרכבה. משהו בהוויה של השריון הגיע הביתה".
"ההתייחסות שלי לצבא היא בשני רבדים: רובד אחד כי אתה צריך וזה חלק מלהיות אזרח במדינת ישראל, רובד שני נוגע לשינוי שהצבא עושה לאישיות שלך ולפיתוח תכונות ויכולות שבאות לידי ביטוי במסגרת הזאת - מנהיגות, הובלה, חיים בתוך קבוצה ובתוך צוות".
איך זה מרגיש כשיש בבית טייס?
"בבית הוא הילד שלנו והאח הקטן. הגדולים צוחקים עליו מדי פעם ואומרים לו: "אתה יודע שאתה חי את החלום הרטוב שלי מאז גיל 16". במהלך הקורס יש את המתח הזה שבכל יום זה יכול להסתיים. אני מוכרחה להגיד שהחלק המטריד הוא העובדה שהבן הוא בשירות פעיל – זה אותו הדבר אם הוא בחי"ר או בשריון, חששות של כל אימא שיש לה בן בצבא."
משהו השתנה בבית מאז שנכנסו אליו מדים?
"בוודאי. כשבן מתגייס קודם כל יש את הקטע של לחכות רק לשבתות כשהוא בא הביתה, ארוחות, כביסות, המרחקים שצריך לנסוע כדי לבקר בבסיס. זה היה יותר דומיננטי כשהם היו בקורס טיס. היו הרבה ביקורים. יש את הדאגה ההורית שהבן שלנו בצבא. גם החרדות של איך הוא מסתדר, איך מתנהגים אליו, מה קורה עם חיילים אחרים. החלקים האלו שהילד ישן במקום אחר, שמישהו אחר דואג שהוא אוכל ואם קר לו - זה חלק של להיות הורים בכלל, ולהיות אימהות בפרט." לארנה חשוב מאוד לספר על הפרק שקדם לשירותו הצבאי של ד', "vut עשה שנת שירות בכפר הנוער קדמה יחד עם א' שהיה יחד איתו בקורס. את שלושת הטייסים אצלנו מהכפר ראיין יאיר לפיד ב"אולפן שישי". הם היו מאוכזבים כי הוא לא שאל אותם על שנת השירות כי מבחינתם זה היה משמעותי יותר מלסיים את הקורס – לעשות משהו בשביל אנשים אחרי".
ד' משרת באחד מהמקצועות הכי מסוכנים בעולם. מה החששות סביב זה?
"מדחיקים את החשש הזה כי אחרת אי אפשר לחיות. זו הופכת לחרדה בלתי נסבלת. אני מנסה להגיד לעצמי בצורה מאוד קרה ורציונלית: "אנחנו חיים במדינה שבה חיילים נפגעים בחי"ר ובשריון וביחידות אחרות". יש משהו מפחיד בזה שילד נמצא במטוס ושאין תחתיו קרקע מוצקה. אני מודה שאני מנסה לא לחשוב. ככה זה היה גם כשהבנים שלי היו בשריון וכשהבעל שלי היה בלבנון. לנסות לא לחשוב מה יהיה ולקוות שהם יודעים לשמור על עצמם. אחרת, אתה לוקח את הילדים ועובר לגור למקום אחר".
כמה את יודעת מתוך מה שד' עושה ביום-יום?
"תשמע, אני מניחה שיש דברים שאני לא יודעת. אני אספר לך קוריוז: ביום שבמקרה הייתי בבית, קיבלתי מד' הודעה: '09:04 אני מעל הכפר'. בשעה 09:04 דקות אני יוצאת החוצה, מביטה למעלה, רואה מטוס קרב עובר בשמיים ויודעת שהבן שלי בתוך הדבר הזה".
"לפעמים הוא מספר על חוויות, תרגילים שיש – על זה אנחנו יודעים. למדנו כבר לא לשאול שאלות כי נקבל בחזרה מבט מצועף שאומר "עד כאן". הוא כן מספר חוויות מהאימונים והתרגולים. האחים שלו נהנים לשמוע כל מיני טיסות אימונים שעושים".
עד כמה אתם סומכים על הצבא?
"היום זה פחות מלחיץ, הוא בקבע וכבר לא במקום שהצבא צריך לדאוג לו. הדאגה היותר גדולה הייתה שכשהוא היה בקורס, וכשרשף ודולב היו בקורס מפקדי טנקים. בעיקרון שלושתם לא נקלעו לסיטואציות שיכולתי להגיד "מה הצבא עשה להם" או "לא טיפלו בהם כמו שצריך", לא היה אירוע שדרש טיפול. שומעים מדי פעם סיפורים על אנשים שלא הרגישו טוב ולא טיפלו בהם. המפקדים שהילדים שלי נפגשו בהם, היו ממש מפקדים טובים".
מה את מאחלת לד'?
"אחד הדברים שהכי חשובים לו הוא לדאוג שלאנשים אחרים יהיה טוב, ובגלל זה הוא היה בשנת שירות. באחד מתפקידי הקצונה שלו הוא היה אחראי על החלק ההתנדבותי והפעילות הקהילתית של הטייסת. אני מאחלת לו שבכל פעם שיחזור מהטייסת הוא ירגיש שעשה משהו משמעותי. שלא יצטרך להתמודד עם דילמות מורכבות, שכל הטיסות יהיו טיסות אימונים, ושהסיפורים מחיל האוויר יהיו בדיחות חווייתיות בלבד".
נילי – אמא של י' – קצין בתפקיד מסווג בחיל המודיעין
נילי (שם בדוי), עלתה לארץ לפני 28 שנה מלוס אנג'לס וחיה כיום בארץ עם בעלה, יליד הארץ, ושני בניה - קצינים בתפקידים מסווגים בחיל המודיעין, י', הצעיר מביניהם, עדיין בשירות. נילי חוותה בשנים האחרונות חוויה ייחודית משתי סיבות: האחת היא ששני הבנים שירתו בצבא יחד בתקופת חפיפה של שנתיים. השנייה, נילי לא גדלה בארץ ולכן גם לא שירתה בצבא, כך שכל סיפור האמהות לחיילים חדש לה לחלוטין.
"אני לא שירתתי בצבא כי הגעתי לארץ בגיל 30, לא הציעו לי את האופציה", היא מספרת, "אומרים 'חור בהשכלה', אצלי זה לא חור בהשכלה, אלא חור בחוויה הישראלית. מכיוון שהצבא הוא חלק כל כך משמעותי מהחיים פה בארץ ומכיוון שאני לא חוויתי את זה בעצמי קשה לי להבין את זה לעומק. אני מאוד מעריכה את הצבא והחיילים, אבל יש איזה משהו שאם לא חווית אותו, אתה לא באמת יכול להבין".
כשאת מצדך לא יודעת הרבה מחוויית השירות בצבא, איך זה מרגיש כשיש בבית שני חיילים שלא יכולים לספר על חוויית השירות שלהם?
"אני כל כך מכבדת את זה. אני מבינה את זה ואף פעם לא שואלת. בהתחלה לא היה לי ברור מה אפשר לשאול ומה אי אפשר, אבל הבנתי מהר מאוד", מסבירה נילי בהחלטיות. "אני זוכרת שאחרי שהבן הגדול התגייס היינו באיזה מפגש משפחתי. הדודים שלו התחילו לשאול שאלות ולא כל כך כיבדו את זה שהוא לא יכול לענות. זה הפריע לי. ככה זה צריך להיות וצריך לכבד את זה, אני הייתי מאוד מעורבת בבית הספר. פה היה ברור מה הגבול וזה לא המקום שלי להיכנס לזה".
על מה כן מדברים מחוויית הצבא בבית?
"על אינטרקציות בין אנשים. דברים יותר ברמה של חוויות עם חבר'ה, לטוב או לרע. זה מעניין כי מדוברבחוויה שאני לא חוויתי. לא ספציפית על העבודה שהם עושים אלא יותר על האינטרקציות".
משהו השתנה בבית מאז שנכנסו אליו מדים?
"קודם כל הם לא מגיעים הביתה כל יום, זה היה שינוי. בעיקרון היינו רואים אותם רק בסוף השבוע, אפילו פחות כשהיו בקורס קצינים. הזמן שלנו כמשפחה הצטמצם. אני בתור אמא מרגישה את זה, אבל מבינה את השינוי".
בעבור נילי, שמכירה את המציאות ממקום שבו רוב בני הנוער לא הולכים לשרת בצבא, יש נקודת מבט נוספת, שונה מזו של ההורה הישראלי: "זה תהליך מאוד טבעי. בארצות הברית הילדים היו יוצאים בגיל הזה לאוניברסיטה. פה זו אותה ההרגשה, אבל הבית פתאום ריק".
תוכלי לספר על הרגעים המרגשים שחוויתם מאז שהילדים התגייסו לצבא?
"ביום שהם הגיוס, כשהם עלו על האוטובוס בתל השומר, זה הרגיש לי כמו נקודת ציון בחיים. כמובן שהדברים האלה מרגשים לכל הורה. אני התרגשתי מאוד כעולה חדשה. חלק גדול מהסיבה שאני פה זאת ציונות. כשהילדים שלי נכנסו לצבא או כשסיימו קורס קצינים, כל הורה מתרגש מזה. בשבילי הייתה לזה עוד משמעות כי באתי כעולה חדשה, הייתה עוד רמה של התרגשות מבחינה ציונית".
האם יש חששות או דאגות כשהילד בצבא?
"כשהם עשו משימות אבטחת ישובים והיו בכל מיני מקומות נידחים למשך שבוע, דאגתי. אני כל הזמן חושבת על הורים שהילדים שלהם ביחידה קרבית, זה לא דבר פשוט בכלל. לא ברור איך הם עוברים את זה".
עד כמה את סומכת על הצבא?
"מאוד. אני סומכת עליהם להבין מה המקום המתאים לכל חייל לטובת הצבא. אני מאמינה שהצבא דואג לחיילים, גם אם מפעם לפעם יש פשלות. אני לא מאמינה שזה בא מחוסר אכפתיות או חוסר רצון לדאוג לחיילים, הצבא הוא גוף גדול ואי אפשר לצפות שכל המפקדים יהיו טובים".
מה את מאחלת לחייל שלך לשנה החדשה?
אני מאחלת לו שבאמת יהיה לו שירות שבו הוא יכול לתרום ולהרגיש סיפוק שהוא תורם. אני מאחלת לו זיעריכו את התרומה שלו, ושתינתן לו האפשרות להתפתח בכל דרך".
רחל הלגוע – אמא של שחר, לוחם בעורב גבעתי
משפחת הלגוע מעמק יזרעאל מחזיקה במסורת שירות ענפה: האם שירתה בחיל האוויר, האב שירת 27 שנים בבסיס רמת דוד של חיל האוויר, והאחות הגדולה שירתה גם היא בחיל האוויר. לא היה ספק שגם שחר ישרת בחיל האוויר. אלא שהוא הפתיע והחליט ללכת לאחת מיחידות החי"ר הכי מובחרות שיש. "זו הפעם הראשונה שראיתי שהוא נלחם על מה שהוא רוצה. הוא כתב מכתב והביא המלצות ממדריך הכושר הקרבי של הישוב. בסוף הוא שובץ לגבעתי ואחרי הגיוס נשלח לעורב. הוא מאושר שם. זה עשה לנו טוב בלב", מספרת האם, שתמכה בשחר לאורך כל הדרך.
רחל מתארת בגאווה גדולה את המסלול הארוך והמפרך שעבר שחר בהצטיינות, תוך עמידה באתגרים שאף אחד לא הציב בפניו בעבר, "אני חושבת שזה המקום היחיד שידע להוציא את המנהיגות השקטה שלו".
איך זה מרגיש כשיש בבית לוחם?
"כל החיים משתנים. עברתי תקופת מעבר למציאות הזו מבחינה רגשית. זה גם משא וגם מסע, הרבה דאגה והרבה לילות ללא שינה, הרבה געגועים", מספרת רחל על הקשיים הכרוכים בהיותה אם ללוחם, "מזל שיש לנו שגרה שמיצבת אותנו ושומרת עלינו. אני עושה עם עצמי הרבה דיבור פנימי של לקחת את המחשבות לכיוונים חיוביים ומצמיחים, ולא למקומות קשים שחוצים את המחשבות. עם זאת, זו גאווה גדולה – אנחנו משפחה גאה. בכל פעם שאני רואה חייל ירוק הלב מתכווץ. כשגייסתי את הבת הגדולה הייתי בטוחה שזה גג העולם. עכשיו זו סאגה אחרת לגמרי. לגייס בן ולהיות אימא ללוחם".
כמה את יודעת מהיומיום שלו?
"אני לא יודעת מה הוא עושה ואיפה הוא נמצא, ועדיף כך. אין ברירה. אם רוצים לעבור את המסע הזה בשלום ולהיות משענת בעבורו, זו הדרך".
תוכלי לספר על חוויה מרגשת מהשירות של שחר?
"כששחר היה במסלול ידענו שבשלב מסוים הם יגיעו לניווטים פה באזור. ביקשנו מהמפקד שלו שיודיעו לנו, רצינו לפנק אותם. זה היה בחורף, הם ניווטו בגשם ובבוץ, וישנו איפה שרק אפשר. אצלנו זה ידוע שכשמארחים פה חיילים באזור, כולם מתגייסים ומכינים את הדברים הכי טובים שהם יודעים, הגענו אליהם עמוסים לשטח, עם גזיות וסירים של מרק אפונה ושקדי מרק, ועשינו פריסה. זו היתה חוויה כל כך מרגשת לראות את כל החברים של שחר, החברים האלו שהם כמו משפחה אחת. החמימות מהבית שהצלחנו להביא להם לשטח מאד ריגשה אותי".
עד כמה אתם סומכים על הצבא?
"הייתה לנו חוויה מאוד טובה עם המפקדים לאורך המסלול. שבועיים אחרי שהוא היה בצבא, המ"כ שלו בא לביקור בית יחד עם הקצין שלו. מאוד התרגשנו. היו לנו הרבה ימי הורים שמאוד חיברו אותנו למשפחת גבעתי. הם חשפו בפנינו את מספרי הטלפון שלהם, אני בסך הכל יכולה להגיד שאני חווה רק דברים טובים".
מה את מאחלת לשחר?
"קודם כל הרבה ברכות, שייצא בשלום, שיחזור בשלום, שימשיך לעשות שירות משמעותי כמו שהוא איחל לעצמו. שיהיה לנו שקט ושנה של שלום וביטחון. שימשיך לצמוח מבחינה אישית ומבחינה חברתית, ושיזכור שיש לו משפחה שדואגת לו ושאוהבת אותו".