פחות מ-12 שעות חלפו מרגע שרס"ן רועי זבטני (31) ישב עם חבר בביתו שבתל אביב, ניגן בגיטרה, ועד להיתקלות הראשונה שלו בעוטף עזה של שבעה באוקטובר, אז הרג את המחבל הראשון שלו לאותו יום - ולא האחרון. אלא שגם ביחס לסיפורי הקרבות מאיצי הדופק של אותה שבת, זה של רס"ן זבטני לא פחות ממטורף. פגשנו אותו לראשונה כשהיינו עם לוחמי בא"ח צנחנים ברצועת עזה, וכעת החזרנו אותו לזירות הקשות ביום שבו הכל התחיל - וממשיך מאז.
יום קודם, יום שישי 6 באוקטובר, היה רס"ן זבטני בבא"פ אליקים שבצפון, שם הציב מטרות לתרגיל גדודי של גדוד 890 שאותו אמור היה לנהל. בדרך הוא הספיק לעצור לאכול אצל סבתו בעפולה, וסגר את היום לפני הכאוס כשניגן בגיטרה ושתה קפה יחד עם סמח"ט צנחנים, סא"ל גידי אליאסטם. "הלכתי לישון והתעוררתי מהאזעקות מוקדם בבוקר. פתחתי את הטלגרם וראיתי את סירות המחבלים מגיעות לזיקים. מיד הבנתי שיש אירוע רציני", הוא מספר. באופן חריג וכפי שמעולם לא עשה, הוא התקשר לששת אחיו ואחיותיו, ואמר להם לבטל תוכניות ולא לצאת מהבית.
הוא יצר קשר עם מפקדו, מפקד בא"ח צנחנים סא"ל דור מנשאוף, ולפני שבע בבוקר כבר נסע מתל אביב דרומה, כשהוא עם נשק ומחסנית - אבל בלי ציוד לחימה. "זה לא שממש הבנתי מה קורה, למרות שהיה לי ברור שהפעם זה יותר חריג. פשוט בכל אירוע שיש מחבלים בארץ, אני קופץ. אם זה בתל אביב אז עם הקורקינט, מחוץ לתל אביב עם הרכב", הוא אומר.
"מנשאוף התקשר אליי, סיפר שנכנסו מלא מחבלים וקבענו להיפגש בגבעת קובי בשדרות. בשלב הזה עוד לא ידעתי שיש מחבלים בעיר. בדרך התקשר אליי הסמ"פ שלי מהבא"ח, שגר במפלסים, אמר לי 'זבטני, יש לי מחבלים בקיבוץ', אמר שהוא בש"ג. שאלתי אותו כמה מחבלים יש, והוא ענה 'בערך כיתה', שאלתי אותו כמה תחמושת יש לו, אמר 'שתיים וחצי מחסניות'. ביקשתי ממנו שיהיה חזק ואמרתי שאני בדרך אליו. אבל הסיפור הטרגי זה שמעולם לא הגעתי אליו".
"ואז בא שוטר חזק שפשוט זרק אותי לצד השני של החומה"
זמן קצר אחרי אותה שיחה, מגיע רס"ן זבטני לצומת ניר עם ומבחין בצמד שוטרים שנמצא בלחימה, ובגופות של אזרחים. "שם פגשתי את המחבל הראשון לאותו יום, כשבסביבות שמונה בבוקר יש לי את הקרב הראשון עם השוטרים. טכניקה קרבית פשוטה של חיפוי ואיגוף, השוטרים מחפים עליי ואני יוצא באיגוף על המחבל והורג אותו. ואז היה קטע הזוי, כי אני פוגש שם במקרה את יובל גז, שהיה מח"ט צנחנים. אני אומר לו שהרגתי מחבל וגז אומר 'בוא נתקדם, כי יש עוד'".
זבטני וגז מתקדמים רגלית לכיוון צומת שער הנגב. הרכב שלו נשאר במקום עד שאזרח מצא אותו מונע. כשהם בתנועה, נפתחת לעברם אש מגובה, מפסי הרכבת שלכיוון שדרות, שם שני מחבלים הציבו מארב לכל מי שלמטה ומגיע על הכביש. הם מזהים את שני המחבלים, אזרח פצוע ולמטה גופות של שלושה שוטרים. בנוסף היה שם כוח קטן של שוטרים. זבטני מעיד כי המחבלים היו נראים מצוידים היטב, חמושים בקלאצ' - ושכבו בלי לזוז. "הם נראו יותר מקצועיים מהמחבל הקודם", הוא אומר.
גז, כיום תא"ל ראש חטיבת שילו"ח באג"ת, מנסה לעזור לזבטני לטפס מעל לחומת הביטחון הגבוהה של פסי הרכבת, יחד עם אחד השוטרים. "גז שם לי ברך ולא הצלחתי לעלות בגלל הדוקרנים. ואז בא שוטר חזק שפשוט זרק אותי לצד השני של החומה. השוטרים ירו על המחבלים ואני עולה על פסי הרכבת ומסתער עליהם תוך כדי ירי, עד שהרגתי את שניהם. פחדתי שיירו בי ומיד אחרי חזרתי לאחור", הוא מספר.
שלושה ימים אחרי אותה היתקלות, הוא חזר לאותו מקום עם רס"ן עבדי, מפקד מגמה מקביל בבא"ח. "הייתה לנו בצומת שם עוד היתקלות, ואז המסוק אומר לנו שיש עוד שני מחבלים על פסי הרכבת. עבדי מסתער עליהם ורואה שהם מתים, ואז הוא קורא לי אחרי שמצא שם מחסנית עם ראשי התיבות של השם שלי". רק אז נזכר זבטני, שתוך כדי ההסתערות על המחבלים וחיסולם, היה לו גמר תחמושת והוא החליף מחסניות במקביל.
כשהוא אחרי שני קרבות וחיסול שלושה מחבלים, זבטני פוגש את מפקדי הפלוגות שלו, "שהגיעו מהבית ואחד מהם נפצע בהמשך היום", כפי שהוא מציין, וכן מפקדים נוספים מהמגמה שעליה הוא מפקד בבא"ח. הם ממשיכים משער הנגב לשדרות, כי "בראש שלנו שם נמצא הטבח", לדבריו. בשלב זה, הוא מוסיף, אין להם תמונת מצב. הם רואים המון כוחות בשער הנגב ומעט מדי בשדרות.
המריבה עם מח"ט גבעתי בשדרות ואיך הגעתי לנחל עוז
זבטני חובר בשדרות עם הכוח שלו לאל"מ עמי ביטון, מח"ט צנחנים שמחלק פקודות. הוא מתבקש לחבור למח"ט גבעתי, אל"מ לירון בטיטו, כדי לבצע חלוקת גזרות ולתאם בין שני המח"טים שפעלו אז בעיר. מהעדויות הכוחות בשטח, עולה כי בשדרות התנהל ויכוח קולני על גבול המריבה בין השניים, כשלטענת זבטני יש רצח בעיר וצריך לרוץ מהר, ואילו מח"ט גבעתי, שחשש מירי דו צדדי, רצה להתקדם לאט יותר.
בסופו של דבר זבטני מקבל מסא"ל מנשאוף פקודה ללכת למכללת ספיר כי יש שם מחבלים, ולהרוג אותם. כשהגיעו ראו ישראלי הרוג. לא היו שם מחבלים. בסביבות עשר בבוקר הוא עוזב את הלחימה בשדרות ואז גם מגיע רכב משוריין: "הוא הגיע מאיזו חטיבה מרחבית עם מפקד מחלקה צעיר, ואמרתי לו שהרכב מוחרם וממש זרקתי אותו מהרכב יחד עם החיילים שלו", מספר זבטני בחיוך. "חילקתי מספרי ברזל ואמרתי למפקדים שלי שאני המ"מ, שהמ"פאים יהפכו מפקדי חוליות ושאר הקצינים יתפקדו כלוחמים. ואז התקדמנו לפי מה שראיתי בטלגרם, שהפך למקור מודיעין שלנו. משם הבנתי שיש מחבלים בכפר עזה והחלטנו ללכת לשם", הוא מוסיף.
אלא שבטרם הגיעו לכפר עזה, הם הבחינו במחבלים רבים באנדרטת חץ שחור. "היו מלא כוחות בחץ שחור, אז אמרתי שנפתח זווית חדשה למחבלים, אבל אז המחבלים תפרו אותנו. התכוונו להיכנס, אלא שאז הגיע קצין, שאמר שחיל האוויר יסגור שם את האירוע. המשכנו לכפר עזה".
התיאור של זבטני כמו לקוח מסרט מלחמה שמשלב בין אקשן הוליוודי לטירוף ואי הסדר של מלחמת יום כיפור. אבל החלק הלא פחות ממדהים עוד נמצא לפניו, במוצב נחל עוז; כשהכוח שלו הגיע לכפר עזה, הוא פגש בכניסה לקיבוץ את מג"ד 890, סא"ל יוני הכהן, "והוא אמר לי 'סע למוצב נחל עוז', כי תומר גרינברג ז"ל, מג"ד 13, אמר לו ששוחטים לו שם את כל האנשים. שמחבלים נכנסו לשם והשתלטו לו על המוצב. שאלתי את יוני אם הוא בטוח שהוא לא צריך אותי, והוא אמר 'סע לנחל עוז'".
בדרך הוא מצליח ליצור קשר עם סגן א', קמב"צית גדוד 13 של גולני, שהצליחה לחלץ את עצמה עם קצינים וחיילים נוספים מחמ"ל נחל עוז. סגן א' מספרת לו שהם נשרפים ולכודים על ידי המחבלים, סוג של אירוע בני ערובה, וזבטני והכוח שלו דוהרים לשם על הכלי הממוגן, מקווים להגיע לפני שהמחבלים יהרגו את כולם.
"הקצינה שם מתקשרת אליי ואומרת 'איפה אתם, אנחנו נשרפים"
"אני מתכתב עם הקצינה א' בווטסאפ", מספר זבטני. "אני מבין שיש שם עוד חבר'ה ודוהר לשם. בדרך, בצומת סעד, ראיתי ג'יפ שוכב בצד הדרך עם חיילים הרוגים, זה היה של סגן מפקד מגלן. ראיתי שיש שם עוד חיילים חיים וירדתי לעזור להם. ואז נפתחה אש ואני רואה שלושה מחבלים שהיו מאוד מקצועיים, לוחמים טובים. אנחנו מנהלים אש ואז יש לי פצוע ראשון בכוח, מ"פ שחוטף כדור לבטן. משום מקום מגיע אלוף נועם תיבון שאמר לי, 'אתה נלחם במחבלים ואני מחלץ את הפצועים'. וככה זה היה. אנחנו יורים על המחבלים והם מתחילים לברוח, הרגנו את אחד מהם והמשכנו לרדוף אחרי השניים האחרים. ואז נועם תיבון וישראל זיו לחצו עליי שנלך לקיבוץ נחל עוז. השתכנעתי כי הם היו רחוקים, והמשכתי למוצב נחל עוז".
רס"ן זבטני מספר שכבר בכניסה למוצב הבחין בגופות של לוחמי גולני. "אני מבין שיש מארב על המוצב, ושצריך להגיע לאויב מהממד הצר. יצאתי לשטח הפתוח עם הקצינים שלי, כולם לוחמים טובים, והגעתי למוצב דרך משטח הטנקים. אני נצמד לגדר ומטווח של 70 מטרים, אני רואה חמישה מחבלים בצומת של המוצב, הולכים אליו בחופשיות גמורה. אני עושה לכוח שלי סימון ידיים של סכנה, מספר מחבלים וכיוון, וסימוני ידיים של עיבוי חוד - וכאן הייתה לי דילמה", הוא אומר.
על רקע הסכנה הממשית, המחבלים גם יודעים איפה הקצינים הלכודים, שממשיכים באותה עת לשלוח הודעות שהם נשרפים, ושיבואו להצילם. "זאת הייתה דילמה ממש קשה. כי אנחנו כבר בחלוקת גבולות גזרה וקנים, מוכנים לפתוח באש, והקצינה שם מתקשרת אליי ואומרת 'איפה אתם, אנחנו נשרפים, אנחנו מתים'. אתה לא יודע מה קורה שם. ואני אחרי סדרה של קרבות ומבין שזה לא ייקח שלוש דקות, שאם אני נכנס לקרב עם המחבלים זה לפחות 40 דקות. וזה שמן שהם ישרפו, ולא יהיה את מי להציל".
קונפליקט נוראי, ביתר שאת בסיטואציה שרק לוחמי היחידות המיוחדות מוכשרים להתמודד איתה - גם זה בקושי עקב הכאוס באזור. מצד אחד המחבלים יודעים איפה הקצינים שחילצו את עצמם מהחמ"ל וצרים עליהם, עוד רגע מחסלים אותם, מצד שני יש מול זבטני חמישה מחבלים בדרך למוצב ועוד מספר לא ידוע שכבר בפנים. אבל לקח לו פחות מ-30 שניות להחליט.
"אני מקבל החלטה להמתין ולתת למחבלים להיכנס למוצב. ואז אנחנו מתגנבים לשם דרך השער האחורי במשטח טנקים. אני משמיט שם חוליה של לוחמים שלי ואומר להם 'אתם מבודדים לצומת, וכל מה שנכנס לשם מת', כי כל החיילים נצורים. ועם החוליה שלי, ארבעה לוחמים, אנחנו מתגנבים עד לחמ"ל. אנחנו מוצאים אותם באיזה כוך צמוד לחמ"ל. אחד הקצינים של גולני התעלף ואנחנו מרימים אותו על הכתפיים, אחת הקצינות מתחילה לצעוק. יש חשש ואני נע מהר יחד איתם, מעיף אותם מהמוצב. מחוץ למוצב אני מוסר אותם ופוגש את יוני, מג"ד 890. הוא נותן לי עוד צוות, אבל אני מעדיף להתגנב חזרה רק עם החוליה שלי", מספר זבטני על אותם רגעים דרמטיים.
הכוח שלו מתגנב חזרה למוצב נחל עוז, ואחרי המיגונית של התצפיתניות שני מחבלים מתקילים אותם, פוצעים שני קצינים מהכוח שלו. אז הם מבינים "שבאחת המיגוניות יש עוד לכודים, ואלה אומרים לי שחוץ מהמחבלים שהתקילו אותנו, יש עוד מחבלים בשירותים", אומר זבטני. תוך כדי הלחימה, הוא והכוח לוקחים ציוד ותחמושת מהגופות של לוחמי גולני, ולוחם של זבטני יורה עם נגב לשירותים והורג מחבל. את המחבל השני מחליט זבטני להרוג לבד, "כי זה היה תא מאוד קטן של שירותים", הוא אומר.
"אני נכנס ורואה רק את הנעליים של המחבל. אני פותח זיג (זווית לירי) וכשאני מגיע ל-90 מעלות, המחבל פותח באש ואני לוקח אחורה. אז אני לוקח רימון מהמחבל שמת, זורק פנימה, אבל זה לא מתפוצץ. אנחנו אוספים רימונים מהמחבלים המתים ואני זורק את זה פנימה לשירותים, וככה אנחנו הורגים את המחבל עם הרימונים שלהם".
זבטני והכוח שלו מוצאים עוד 20 חיילי מפקדה ומוציאים אותם מחוץ למוצב. "ואני רואה שאחד מהם מבוגר עם בגדים קצרים, ואני שואל אותו אם הוא יודע לנהוג בנמ"ר. הוא אומר שכן, ואמרתי לעצמי שאני אמשיך את החילוץ עם הנמ"ר, כי גם היה לנו שם אירוע מטען וזה יהיה בטוח יותר. הבנתי שבכל מקום יש מחבלים. נכנסנו פנימה עם הנמ"ר וכנראה זה מה שגרם למחבלים לעזוב את המוצב".
בינתיים, החושך כבר יורד והמראה במוצב קשה מנשוא, בלתי נתפס. "אחרי שחילצנו את כל הלכודים, בערך 30, אני עושה מעבר אחרון ואז מתקשר לחטמ"ר, ואומר להם, 'אני תופס את מוצב נחל עוז ויש לי פה מלא גופות'. שישימו אייקון עם השם שלי כמי שמחזיק את המוצב. הם מקצים לנו זיק. בהמשך הלילה אותם מחבלים שברחו מנסים לחזור למוצב. צלפים של 890 מורידים ארבעה מהם וזיק שאני נמצא איתו בקשר מוריד אותם עם שלושה טילים", מוסיף זבטני. זמן קצר לאחר שהכל הסתיים, הגיע אליו אחד מסמלי המחלקות, שמאז יצא לקורס קצינים, במה שהפך לעוד רגע מצמרר בין כל התרחישים הכאוטיים האחרים. "הוא שאל אותי, 'זבטני, היית בחמ"ל בנחל עוז?' ואני ישר מבין שיש כאן סיטואציה ואני אומר לו, 'למה אתה שואל?' והוא ענה שבת הזוג שלו הייתה קצינה בחמ"ל. היא נשרפה שם, ולך תגיד לו איך המקום נראה כשראית אותו".
רק למחרת הם משוחררים, "כשתומר גרינברג מגיע עם הרבה מילואימניקים להחליף אותנו", אומר זבטני. את נחל עוז הם עוזבים אחרי שאספו את כל הגופות של חיילי צה"ל שנהרגו במקום. המראות היו קשים והאירוע נצרב במוחם, אולם זו לא משימת איסוף הגופות היחידה שהכוח השתתף בה, והלחימה של זבטני לא נעצרה שם. מנחל עוז הוא ממשיך לשדרות ומשם לקרבות נוספים, שנמשכו כמעט שבועיים. בהמשך, בא"ח צנחנים יהפוך לצוות קרב גדודי והם גם יילחמו בח'אן יונס.
עם אשתו שהייתה אז בדרום קוריאה, שם אביה משמש כשגריר, זבטני הצליח לדבר רק בערב של יום ראשון, "והיא הייתה בטוחה שאני מת בשלב הזה", הוא אומר. "צריך להבין שהייתי בסיטואציה קרבית מתמשכת ובאמת שלא הייתה לי אפשרות לדבר איתה".
רס"ן זבטני, שהחל את השירות שלו כלוחם וקצין בסיירת צנחנים, עם המשך מסלול מעט חריג, אחרי שעשה תפקיד של שנתיים במודיעין ואז היה קצין בגדוד 101, ובבא"ח צנחנים, מסכם: "אף אחד לא רוצה להיות בסיטואציה כזאת, שזה אסון גדול למדינת ישראל. אולי לא התכוננתי ל-3,000 מחבלים, אבל בסוף 12 שנים אני מתאמן בטכניקות קרביות ותרגולות. את אותו המחזור לקחתי אחר כך לחודש בעזה ויש לי הרבה מאוד תובנות מהיום הזה. המרכזית היא שמה שאנחנו מלמדים בבא"ח צנחנים טוב, ההכשרה טובה והטכניקה היא טובה. כל פעם כשפגשתי מחבלים עם האנשים שלי, הדברים שלמדנו בבא"ח זה מה שהביא אותנו להצלחה. זה פשוט מדהים", הוא אומר.