בישראל מציינים היום (ש') שבועיים לפרוץ המלחמה מול עזה אחרי שחמאס הצליח להפתיע את צה"ל ולרצוח למעלה מ-1,400 ישראלים. צה"ל תוקף מרחוק ומתכונן לשלב הבא, הכניסה הקרקעית. אבל גם נאלץ להתמודד תוך כדי לחימה עם שאלות קשות.

אחת מהן שמזכירה לא במקרה את המלחמה ב-1973, היא איפה היה חיל האוויר בפרוץ המתקפה. כבר בשלב הזה חשוב לציין שחיל האוויר היה שם בשטח והטייסים נלחמו בגבורה. אבל כמו במקרה של אוגדת עזה, גם הטייסים יודעים שזה פשוט לא הספיק. "מרגישים רע עם זה", הם אומרים בכנות.

נקודת הביקורת העיקרית בהקשר של חיל האוויר, ולמעשה צה"ל כולו, זו הטענה שכבר ביום שישי בלילה שב"כ העביר, לטענת הארגון, שביום שבת צפוי להיות יום קרב. שב"כ טוענים שהמידע אף הועבר ישירות לחיל האוויר כמו גם לגופים נוספים בצה"ל.

אולם טייסי האפאצ'י אומרים מנגד שבשיחה שלהם עם מפקד חיל האוויר, אלוף תומר בר, תוך כדי המלחמה הנוכחית, הנושא עלה והוא אמר להם שלחיל האוויר לא היה מידע עד לשעה 06:30 של שבת בבוקר, אז החלו מטחי הרקטות. יש פה נקודה חשובה שחובה לברר אותה אחרי המלחמה, הפער הזה בין הטענות של שב"כ לתשובת חיל האוויר. יש לזה משמעות בשטח, משום שחיל האוויר לא היה ערוך.

"מפקד החיל אמר לנו שלא שמע על האירוע או על התראה עד שהתחילו הטילים ב-6:30". מכאן שחיל האוויר לא היה ערוך בכלל והחזיק כוננות שגרתית. למעשה, טייסת 190 (אפאצ'י) אף הייתה בהדממה. למרות זאת, כבר בשמונה בבוקר מפקד הטייסת המריא משום שהוא גר בבסיס והגיע מהר. עד לשעה תשע בבוקר כבר המריא זוג מסק"רים (מסוקי קרב) נוסף.

טייסת 113 (לחיל האוויר שתי טייסות אפאצ'י) החזיקה זוג מסק"רים בכוננות שהמריאו מיד ובאזור 07:30 כבר הגיעו לגזרת הלחימה. בשעות הבוקר המוקדמות כבר היו בזירת הלחימה שישה אפאצ'ים חמושים. בשמונה בבוקר כבר הגיעו אנשי המילואים, רבים מהם טייסים שלא טסו חודשים ארוכים בגלל המחאה, שהיו המילואימניקים הראשונים לעלות לאוויר, בהדרגה, ומעדויות עולה שהניסיון שלהם היה קריטי בהבנת המצב והתגובות, ביחס לטייסים הסדירים.

בבוקר שבת היו מכונאים בודדים בבסיס, מה שכמובן משפיע באופן ישיר על השמשת המסוקים והזנקתם. לא סתם נכתב לאורך השנים שאף כלי טיס לא עולה לאוויר בלי האנשים האלה. לקח בין שעה לשעתיים עד שהצליחו לצבור עשרות מכונאים שהגיעו מכל ערי הדרום ולהגביר את הקצב ואחרי זה הגיעו מי שגרים רחוק יותר, מה ששיפר עוד יותר את המצב.

רק בשעה שמונה בבוקר, שעה וחצי אחרי ההתקפה, נפל האסימון מה באמת קורה. וגם זה לא לכולם ובעיקר למי שהיה באוויר. לטייסים היה קשה להבין את תמונת המצב, השולט (מנהל) של חיל האוויר לא היה בתמונה וגם אוגדת עזה לא הגיבה כלל. הטייסים עברו בין התדרים במטרה להשיג את האוגדה, אולם ללא הצלחה, משום שבשלב הזה הבסיס כבר הותקף ורבים נהרגו.

בעיה נוספת, בגלל הזנחה של שנים, אנשי היבשה למעט יחידות מיוחדות לא ידעו להכווין אש מהאוויר. גם לטייסי המסוקים שטסים נמוך קשה מאוד להבין אם מי שהם רואים על הקרקע זה אויב או צה"ל. עוד נקודה חשובה, בשעות האלה הטייסים שאין להם מידע עדיין מסתכלים בעיקר על הגדר, כשהם כלל לא מודעים לזה שיש מחבלים בתוך היישובים. ניסיונות לברר מול פיקוד דרום, כי אין אוגדה, לא סיפקו להם תשובות. גם הפיקוד לא תפקד בכלל.

לאור המצב הזה, שבו אין שולט של חיל האוויר ואין אוגדה, הטייסים התחילו לאלתר ולבנות בעצמם תמונת מצב. כאמור, לאור המגבלות מדובר בפעולה מורכבת אולם אחד היתרונות של טייסי המילואים והניסיון שלהם.

''מסירים איום לאפשר חופש פעולה''. אלוף בר בשטח (צילום: דובר צה"ל)
מפקד חיל האוויר אלוף תומר בר עם שלדג ו-669 בעוטף עזה | צילום: דובר צה"ל

בשעה 11:00 חיל האוויר לוקח עצמאית אחריות על הלחימה, אחרי שהבינו שאין עם מי לדבר על הקרקע וגם במערך השליטה שלהם, שהתקשה להתחבר לתמונה בשטח. עד אז רק המסק"רים והכטב"מים ירו גם בשטח ישראל ומטוסי הקרב תקפו בעזה. אולם בשלב הזה כשהבינו שהתקיפות בעזה מיותרות, הדבר השתנה גם מבחינת מערך מטוסי הקרב.

גם כאשר מערך מסוקי הקרב צבר סד"כ משמעותי מול עזה, הדבר לא הספיק לאור כמות המחבלים שנכנסו לישראל. נקודה נוספת, באזור השעה 10:30, ארבע שעות מפרוץ המתקפה, רוב כוחות הנוח'בה מגל הפלישה המקורי כבר עזבו את השטח לעזה. מי שנשארו ונכנסו הם מחבלים זוטרים ובוזזים, שרבים מהם הרימו כלי נשק של מחבלים מתים והמשיכו במסע הרצח. כלומר כשחיל האוויר צבר סד"כ, עיקר הכוח הזה כבר לא היה שם.

ועדיין, חשוב לומר שבלא מעט מקומות, כולל בבסיס האוגדה עצמו, מסוקי האפאצ'י סייעו לכוחות על הקרקע להכריע את הלחימה. כבר עכשיו ידוע על למעלה מעשרה מקרים בהם המסק"רים הצילו כוחות ואף הצליחו לשחרר חטופים, מבלי שהטייסים היו מודעים לזה.

טייסי האפאצ'י מעידים שהם ירו כמות אדירה של חימושים, רוקנו את "בטן המסוק" בתוך דקות, טסו להתחמש מחדש וחזרו לאוויר, כך שוב ושוב. אבל זה לא עזר והם מבינים את זה. הם סיפרו על טילים שירו והרגו מחבלים, אבל מי שהיה ליד אותם מחבלים המשיך קדימה לישראל במין טרוף רצחני.

הם נלחמו באוויר גם כשספגו ירי מחבלים משטחנו, אולם בדומה ללוחמים שנלחמו בגבורה על הקרקע, הם מבינים שבסוף יש את מבחן התוצאה וזה למעלה מ-1,400 נרצחים. לכן הם "מרגישים עם זה רע מאוד. כל הזמן", כפי שהעידו.

מסוקי חיל האוויר בפעולה (צילום: JACK GUEZ/AFP)
מסוקי קרב של צה"ל, אילוסטרציה | צילום: JACK GUEZ/AFP

בשיחות איתם הטייסים מעידים על עוד נקודה מטרידה. אם חמאס היה תוקף עוד כחצי שנה-שנה, ארגון הטרור הרצחני היה נתקל בהרבה פחות אש מהאוויר. כאמור, לחיל האוויר יש כיום רק שתי טייסות מסוקי קרב, אחרי שהמערך קוצץ בחצי עם סגירת טייסות הקוברה.

טייסת 190 עתידה הייתה להיסגר ב-2024 כאשר המחשבות היו לסגור את כל מערך המסק"ר. הגישה הייתה שטייסות כלי הטיס הבלתי מאוישים (כטב"מ) יוכלו לבצע את המשימות.

אבל כמו במקרה של התצפיות ואמצעים טכנולוגיים אחרים, גם כאן הוכח שהטכנולוגיה לא יכולה לעמוד לבדה. כטב"מים משלימים את הכוח, בחלק מהמקומות משדרגים אותו, אבל הוכח שהם לא יכולים להחליף את כל המסוקים. אפשר רק לדמיין מה היה קורה עוד שנה בלי המסוקים האלה. חוליות היו עלולות להגיע גם עד באר שבע.

הטייסים מספרים על מקרים של גבורה, של הצלת חיים כשההערכה היא שחלק מהחוליות שחוסלו על ידם, היו אמורות להגיע לקיבוצים, ובגלל שלא הגיעו האבדות שם היה פחותות ממקומות אחרים. אבל הם אומרים בפה מלא שהצבא נכשל במשימתו להגן. "אין אף אחד שטוען אחרת". הם מוסיפים שזה "מאוד מתסכל לראות מאות אנשים צועדים או רוכבים כשיש לך רק מספר טילים בודדים על המסוק. אתה מבין שלא תוכל לעצור הכל".

אם נסכם את המרכיב האווירי בלחימה, טייסת אחת הייתה בכוננות, אחת בהדממה כשאין התראה. שתי הטייסות הגיבו מהר ככל שהיו יכולות ובצורה איכותית. אבל האמת היא שגם אם כל הטייסות היו מתכוננות לזה וכל הסד"כ היה באוויר - כשאלפים פרצו גדר אין יותר מידי מה לעשות. אי אפשר לסייע באפקטיביות ליישוב כבוש. בטח לא ל-20. לטילים נזק מוגבל בשטח פתוח וכך גם לתותח המסוק.

המדהים הוא שמסוקי הקרב בתפקידם המקורי נועדו בדיוק לדבר הזה, להתמודד עם שיטפון של האויב כשהמספרים שלו גדולים יותר ממה שיש לך. אומנם במקור זה נועד לשיטפון של טנקים סובייטים, אולם מאוד מהר דובר גם על חיילים.

הבעיה היא שבישראל המערך הזה קוצץ למספרים כל כך קטנים, שהיתרון הזה התבטל. חיל האוויר, כמו לאורך כל ההיסטוריה, נתן את הדגש רק למערך מטוסי הקרב ו"התאהב" בכטב"מים, כשאת מערך המסק"ר די הזניחו. וגם זה חלק ממה שהוביל לתוצאה האיומה.

המערך בפעולה (צילום: דובר צה''ל)
מערך הכטב"מ חיל האוויר | צילום: דובר צה''ל