כמו כל יתר צבאות העולם, גם לצה"ל יש משימה אחת ויחידה, והיא להיות מוכן למלחמה ולנצח. אבל, בניגוד לצבאות אחרים, צה"ל היה ונשאר חלק לא מבוטל מרעיון כור ההיתוך, גם עבור אלה שגרים במדינות רחוקות.
יחידה צבאית שפועלת לא מעט בתחום הזה היא שר-אל, מהיחידות היותר מרגשות בצה"ל: מדובר ביחידת מתנדבים השייכת לחטיבת הלוגיסטיקה, ובתחום האחריות שלה שילוב מתנדבים מישראל ומחו"ל בפעילות לוגיסטית בבסיסי צה"ל. כ-4,000 מתנדבים מגיעים לפה בממוצע בכל שנה, והופתענו לגלות שביניהם גם אנשים בני 50 ו-60 שמגיעים לשבועיים בישראל רק כדי להתנדב בבסיסים של צה"ל: לגרז כלים ולסדר באפסנאות. בכל רגע נתון, נמצאים כאן כ-600 מתנדבים, וחוץ מציונות במובן הטהור של המילה, יש כאן גם חיסכון כספי עבור צה"ל, שכן כל מתנדב שכזה חוסך לצבא הרבה מאוד ימי מילואים וגם דואג שהימ"חים יהיו מוכנים לשעת פקודה. תרומת המתנדבים לצה"ל (כולל מתנדבים מישראל), נאמדת בעלות עבודה של כ-30 מיליון שקל לשנה.
מבין המדריכות של אותם מתנדבים ישנה רב"ט קלי פלוס בת ה-22, חיילת בודדה שעלתה מצרפת לפני כשנתיים בעקבות אחיה, לוחם בחטיבת בגולני, וכן גם בהשפעה של תקופת ההתנדבות שעשתה ביחידת שר-אל כשהייתה בת 16. "היום אני מדריכת שר-אל", היא מספרת במבטא צרפתי שקשה לפספס. "אני מדריכה של מתנדבים מחו"ל שבאים כדי לעזור בבסיסים. במסגרת התפקיד שלי, אני מקבלת אותם כבר בנתב"ג כשהם באים ממגוון של מדינות כמו ארה"ב, קנדה או צרפת. משם, אני עולה עם קבוצה על אוטובוס שנוסע לאחד מהבסיסים הלוגיסטיים של הצבא", היא מספרת.
המתנדבים נכנסים לשגרה צבאית של ממש שכוללת מסדר דגל, שירת התקווה וכן גם התעדכנות בחדשות מהארץ ומהעולם. "בדרך כלל הם מתעקשים להיות אלה שמרימים את הדגל, זה מאוד חשוב להם. בבוקר אני מחלקת אותם לעבודה בבסיס כשבדרך כלל זה במחסנים לוגיסטיים, שם הם מסדרים ציוד, קיטבגים או חלקים של כלי נשק וחלקים של טנקים", מספרת קלי.
עוזבים את הכל כדי להתנדב
מדובר במראה ייחודי בבסיס צבאי, של צה"ל ובכלל: מאות אנשים פושטים על מחסני הצבא ותחת בליל שפות מסדרים, משמנים ומתחזקים את מחסני החירום שכל כך קריטיים למוכנות הצבא. "הם מכינים את כל הציוד שצריך, ובזכותם המחסנים מוכנים לכל מקרה חירום - רק לקחת ולצאת למלחמה, זה משהו מאוד חשוב. ברור שהלוחמים הם בחזית המלחמה, אבל החלק של הלוגיסטיקה מאוד חשוב כדי שהם יצליחו במשימה, וזה קורה גם בזכות המתנדבים האלה. גם צריך לציין שזה עבודה של מילואימניקים, וזה שהם עושים את זה חוסך הרבה מאוד ימי מילואים".
>> מכורים לפז"ם? הירשמו לפייסבוק שלנו
המתנדבים שמגיעים לישראל באים בדרך כלל לתקופה מחזורית של שלושה שבועות. יש מספר תכניות, אבל בדרך כלל מדובר באנשים מבוגרים בני 40, 50 וגם 60 ומעלה שבאים במיוחד כדי להתנדב פה במשך שלושה שבועות ולהכין את מחסני החירום. חלק מהם פנסיונרים במדינתם, אחרים לוקחים חופש מהעבודה במיוחד עבור ההתנדבות הזו. "הם עוזבים הכל, כולל את המשפחה, במיוחד כדי להתנדב", מספרת רב"ט קלי. "הם יכולים להישאר פה עוד אם הם רוצים, אבל בדרך כלל הם באים לפה רק כדי להתנדב בשר אל ואז חוזרים למדינה שלהם".
וזה גם סיפורה של המדריכה, שבעצמה החלה פה כמתנדבת. "אחי הגיע לפה ראשון והתגייס לגולני כשאני הייתי בת 12 והגעתי לפה כדי להיות איתו. גרתי בתל אביב, אבל הרגשתי שזה עדיין לא זה, לא למדתי את השפה, הרגשתי שפשוט עברתי מדינה ולא יותר מזה. לכן ביקשתי להתגייס, ואחרי טירונות בבסיס מחווה אלון ביקשתי להגיע לשר אל, כבר אז היה לי ברור שזה המקום שלי, הכרתי את זה והבנתי מה המשמעות של זה, כמה זה חשוב". רב"ט קלי החלה להדריך, וכפי שסיפרה, להוביל פעם אחר פעם קבוצות של מתנדבים ממדינות שונות. "אני עוד מעט משתחררת, וברור לי שזה תפקיד משמעותי וחשוב. ברור לי שזה אחד מהתפקידים הכי חשובים בצה"ל, וחבל לי שאנשים לא מכירים את התפקיד הזה".
בעוד שרבות מהקבוצות אותן הדריכה היו של מתנדבים מבוגרים מכל העולם, הקבוצה אותה הדריכה השבוע הייתה שונה: מדובר בנערים בני 15 עד 17 מצרפת שמתגוררים כיום בפנימייה דתית בכפר מימון. "לא היינו המדריכות שלהם, איתן היינו מפקדות, דיסטנס של ממש, כמו בטירונות. הסברנו להם על הצבא ועל תפקידים שיש. הם כבר עושים את התיכון שלהם פה והולכים להתגייס, וממש הכנו אותם לצבא".
קלי מספרת שיום עבודה שלהם דומה לזה של המתנדבים המבוגרים: מסדר בוקר, תרגילי סדר וכמובן, עבודה במחסנים, "אבל עם הרבה יותר הקפצות ודיסטנס", היא מדגישה. החבר'ה האלה אגב לא מתכוונים לחזור לצרפת, ובעוד כשנה-שנתיים הם כבר יעלו על מדים.
איתן טדגי ויחיאל יפרח הם שניים מאותם מתנדבים שהגיעו לארץ במטרה להתגייס. העברית עדיין קשה להם, אבל את הרעל קשה לפספס. "הגעתי לפה ישר מפריז", מספר איתן. "הגעתי לפה לבד, אבל יש לי אח שגר בארץ. באתי לפה בגלל הציונות, וישראל זה הבית שלי", ואת החוויה שלו בבסיס הצבאי הוא הגדיר "יוצאת דופן". כששאלתי אותו אם הוא כבר יודע לאן הוא רוצה ללכת בצבא, ענה בביטחון: "לחיל האוויר". יחיאל חברו מוסיף: "גם אני הגעתי לפה מפריז לישראל לבד, אבל יש לי פה קרובים, ככה שאני לא באמת לבד". על המפגש עם הצבא הוא הוסיף, "רציתי לעשות בבסיס עוד שבוע, כי מה שהיה לא הספיק לי. זו היכרות ראשונה, וזה היה ממש טוב". גם הוא רוצה להיות קרבי, וכמו חברו רוצה להגיע לחיל האוויר וספציפית, להיות טייס.