לפני שבועיים, עם סיום הפסקת האש וחידוש הלחימה, לוחמי סיירת הנח"ל השתלטו על רב-קומות בג'באליה. סמל רועי וצוותו ספגו פגיעה מטיל RPG ונפצעו. רועי פונה לבית החולים במצב קשה, כשהוא סובל מפגיעת גפיים חמורה. מאז, נמצא בשיקום.

"ביום הפציעה הגענו לפאתי ג'באליה וכבשנו רב-קומות. היינו בעמדה, בקומה השלישית, כשהיחידה יצאה להתקפה. זיהינו מהעמדה מחבל במרחק 100-150 מטר, בצומת חשוב. חיסלנו אותו. היו עוד כמה היתקלויות שזיהינו וירינו, אבל לא היינו בטוחים אם הורדנו או לא כי הם ברחו. הפתיעו אותנו עם RPG מכיוון אחר".

"אתה לא רואה ולא שומע כלום, פתאום יש בום. התאפסתי על עצמי וקלטתי שנותנים עלינו מכת אש חזקה עם קלצ'ים. היינו שלושה בעמדה. באותו הרגע התחלתי לצעוק פקודות: 'יש פצועים, חלץ-טפל'. התחלתי לזחול חזרה לכיוון הבית, איפה שנמצא מתחם השהייה. שם היו החברים שלא נפצעו. אחד אחרי השני זחלנו פנימה. בפנים זיהיתי מלא דם. זו הייתה הפעם הראשונה שהסתכלתי על הידיים וקלטתי שהן די גמורות".

"באותו הרגע קלטתי שאני יכול להיעמד, ונעמדתי. הלכתי לגרם המדרגות, שזה מקום יותר בטוח. ביקשתי מהחברים שישימו לי ח"ע בשתי הידיים, כי לא יכולתי לתפעל בעצמי. שמו לי ח"ע והלכנו לפינוי פצועים. אמרתי שאני לא צריך אלונקה, שאני יכול ללכת. נתמכתי בחבר. תמיד אומרים שאר"ן זה בלגן נורא והרבה צעקות, אבל ברוך השם כולם ידעו מה לעשות, כולם היו נורא רגועים. היו עוד כמה לוחמים שנפצעו קשה".

תסביר מאיפה הרוגע שלך ושלהם באותם רגעים.
"קור רוח. יש חבר'ה שקצת איבדו את ההכרה בהתחלה, אבל כשצעקתי את הפקודות הם התעוררו מזה ויצאו קצת מהשוק. כשהגענו לנקודת פינוי פצועים פגשנו את התאג"ד שלנו. תוך שבע דקות מרגע הפיצוץ הייתי אצל רופא בידיים. אמרתי לרופא שאני סומך עליו, הסברתי לו את הפציעות שלי. באותו הרגע הייתה לי החלטה בראש שאני בוחר בחיים, שאני נלחם על זה עכשיו, לא משנה מה. קלטתי שאני יכול לשרוד ואמרתי שאני הולך לחיות. זו הייתה נקודת תפנית יפה. פינו את כולנו, אף אחד לא נהרג. אנחנו פצועים אבל משתקמים ממש, משתפרים מיום ליום. אנחנו פה בבילינסון, זה נחמד לנו שאנחנו פוגשים אחד את השני".

חשבת על הבית ברגעים האלה?
"בדקתי איפה נפצעתי, קלטתי שהידיים שלי גמורות, אבל שיש ח"ע ושאני אצל רופא בידיים. הרגשתי שאין לי שום איבר חיוני שנפגע. חשבתי על הבית ואמרתי שאני בוחר בחיים, שאני הולך להילחם על זה. לא היה לי מה לעשות באותם רגעים אז התרכזתי בנשימות, בלהרגיע את הגוף, זה מה שעשיתי. בכל פעם שהרופאים היו צריכים עזרה ישר ניסיתי לעזור במה שהיה אפשר, אפילו שלא כזה הייתי במצב".

איך המשפחה הגיבה כשפגשו אותך?
"אני זוכר את היום הראשון בטיפול נמרץ. הייתי על הרבה סמים שם. המשפחה הגיעה וסיפרתי להם את הסיפור, כשהעובדת הסוציאלית לידי. זה היה רגע קשה. מה-7 באוקטובר נלחמתי, הייתי חזק מנטלית, זה לא הפריע לי. פתאום, הייתה הרגשה קטנה של חוסר אונים בראש. כשהתחלתי לספר את הסיפור היה לי קצת קשה, גם המשפחה לקחה את זה קשה, אבל בכל יום שעבר הייתי יותר חזק - וגם הם. הם עוזרים לי כל הזמן".

איך אתה מרגיש? מה הרופאים אומרים על הידיים?
"אני מרגיש יותר טוב. בכל יום שעובר מרגישים שיפור ומתחזקים. ביד ימין האצבע השלישית קצת נכרתה. יד שמאל ממש התפרקה מהפיצוץ עצמו. הרופאים אומרים שבסופו של דבר, היד תפעל. יש שיקום נורא ארוך, יכול להיות שיהיו סיבוכים, עוד ניתוחים, פחות ניתוחים, אבל צופים שהיא תעבוד. אני מבסוט על זה שאני חי. היה לנו נס גדול. כל העמדה שהיינו בה מפורקת לגמרי, אבל אנחנו עומדים כאן חיים. זה נס".

מה שלום החברים שנפצעו?
"יש עוד אחד כמוני שנפצע פגיעת גפיים קשה ביד, עוד כמה שנפצעו מרסיסים. זה טיל שהיו לו שני פיצוצים. הפיצוץ הראשון ממש עלינו בעמדה, הפיצוץ השני מאחורינו, לתוך הבית, אז עפו הרבה רסיסים. יש כמה נפצעו באזור הצוואר. יש חבר שהרסיס פגע לו מילימטר מעמוד השדרה. ברוך השם הוא בשיקום ומשתקם".