"רגע אלוהי", כך מגדיר דור יפרח, סגן מפקד פלוגה בצנחנים, את הרגע שבו שב אליו מאור עיניו. זה קרה חודשיים וחצי אחרי שנפצע קשה מאוד מירי RPG במהלך התמרון הקרקעי ברצועת עזה. יפרח איבד את הראייה בשתי עיניו, אושפז בבית החולים לתקופה ממושכת, עבר שישה ניתוחים מסובכים - וחזר לראות.

"הייתי בטוח שאהיה עיוור", הודה יפרח, "אבל אמרתי לעצמי - אתה לא מוותר, מה שחשוב זה הרוח. זה היה רגע מעל המציאות. אתה לא מתכונן אליו, לא יודע איך להכיל אותו. זו שמחה שקשה להסביר במילים. לא יודע אם אחווה בחיי עוד רגע כזה מאושר".

"חודשיים וחצי לא ראיתי. בשבוע הראשון לא ראיתי כלום, הייתי עיוור לגמרי. ראיתי מסך צהוב מול העיניים בגלל החומרים ששמו לי בעיניים. אחרי שבוע ראיתי כמו דרך בריכה נורא מלוכלכת. לא זיהיתי פרצופים, לא הבדלתי בין גברים לנשים. לפעמים גם לא זיהיתי אדם מולי, או האם זה אדם או עמוד או חפץ דומם".

"אחרי חודש וחצי עברתי ניתוח מורכב יותר ואחריו התחלתי לזהות טיפה תווי פנים. אחרי הניתוח והעדשה ששמו לי אני רואה יותר טוב, מזהה פנים ופרצופים, אפילו יכול לעלות על ההגה. עם זאת, יש לי עוד הרבה עבודה קדימה. אני עוד רחוק מאיפה שאני צריך להיות".

זה היה ניתוח דרמטי מאוד.
"הניתוח היה נורא מורכב. כל ניתוח בעיניים נורא עדין. פרופ' אירית בכר ניתחה אותי במיומנות מטורפת. הניתוח מאפשר לעין שלי לקבל את העדשה שיש לי היום בעין. רק עם העדשה הזאת אני רואה. כשאני מוריד את העדשה בערב, אני בליינד לגמרי בעין ימין. שמאל שלי עוד משתפרת, לאט לאט ובתקווה שגם בה יצליחו לשים עדשה בהמשך".

מה זו העדשה הזו?
"זו עדשה ששמים בדרך כלל לאנשים עם מחלת עיניים מלידה. זה לא תמיד מתאים לפגיעות עיניים כמו שלי, בגלל זה היה כל כך נס. שמו לי אותה בגלל שגם הקרנית שלי נפגעה וגם העדשה עצמה בעין ימין. מטרת העדשה זה להחליף את הקרנית ואת העדשה".

איך הרגשת בבדיקה עצמה?
"זו בדיקה שעשיתי 100 פעם בערך בחודשיים וחצי האלה. כל פעם זה ייאוש בלתי נגמר. מגדילים את המספר עוד הפעם ועוד הפעם ואני לא רואה שום דבר. פתאום ראיתי את המספרים. זה רגע מיוחד. ההורים שלי התפרקו. הם חוו את הפציעה לא פחות קשה ממה שאני חוויתי. תמיד כששומעים שעשרה לוחמים נפצעו בעזה ואף אחד לא נהרג, חושבים: איזה כיף. אף אחד לא מבין שיש עשר משפחות שהחיים שלהן נעצרו לגמרי ועוברות לגור עכשיו בבית החולים. אחותי הגדולה גרה איתי בבית חולים. האחים שלי עשו החלפות ביניהם, כל לילה. ההורים שלי ישנו איתי כל לילה. לא ראיתי, לא תפקדתי".

איך הפציעה הזאת שינתה את חייך?
"נפצעתי חודש וחצי לפני השחרור. הייתי אמור להשתחרר, לטייל כמו כולם ולהתחיל ללמוד, כמו החברים שלי. אנשים הפכו אותי לאופטימיסט חסר תקנה, אבל לא הייתי כזה אף פעם. אני כן מנסה לראות את הטוב, לעשות טוב. בבית החולים אתה מגלה את ישראל היפה, רואה אנשים מכל הסוגים. כולם מטפלים אחד בשני, דואגים אחד לשני ותומכים אחד בשני. אחרי שנפצעתי, ראיתי שאנשים מתעסקים המון ברע ולא בטוב. אני מנסה להתעסק בטוב שבתוך הסיטואציה הנוראית הזו שאני חווה, לא לראות את מה שרע במציאות הזו".

יום הזיכרון השנה היה קשה מאוד עבורך. איבדת שלושה חברים בתקרית שבה נפצעת.
"מלבד שלושת החברים שלי שנהרגו באירוע, יש עוד חברים מהיחידה שנהרגו במהלך הדרך. זה יום קשה מאוד. אתה מנסה לחבק את המשפחות של האנשים שאיבדת ולהיות איתם, לבקר בקברים. זה הסיור הכי גרוע שאתה יכול לעשות. צעד שמאלה, והשם שלי היה כתוב על אחת המצבות האלה. אתה מנסה להעריך את החיים, להיות עם החברים שלך. בעיקר דיברנו על כולם, הנצחנו את כולם. דיברנו על איליי, על נתי, על טויטו, כדי שכולם יבינו כמה אנשים טובים הם היו".