שפיצר. גדוד 13. גולני. סביר להניח שלפחות לחלקכם המילים האלו כבר מתגבשות מעצמן לכדי תמונה – זו של בן שפיצר, הפצוע הקשה ביותר של מבצע "עופרת יצוקה", שנפגע אנושות בתקרית ירי דו-צדדי בבניין סמוך לג'בליה בימיו הראשונים של המבצע. הייתה זו אותה תקרית שבה מצאו את מותם שלושה חיילים, ונפצעו גם מג"ד 13 ומפקד החטיבה החומה. אלא שבחודש האחרון קיבלו שלוש המילים הללו משמעות חדשה, והתגבשו לכדי תמונה שונה; מציאות שאפשר רק לייחל שתסתיים בעוד שלוש שנים עם קונוטציות חיוביות יותר.
"ראיתי מה יכול לקרות"
לפני קצת יותר מחודש עלה רותם שפיצר, אחיו הצעיר של בן, על האוטובוס לבא"ח גולני והצטרף לשורת הטירונים של גדוד 13. ההחלטה להתגייס לחטיבה מספר 1 גמלה בלבו רק חודש לפני הגיוס, ועד היום הוא לא ממש יכול להסביר אותה, מתקשה להבין איך ברגע האמת ידו חתמה על ההצהרה המאשרת את יציאתו לשירות קרבי, וויתרה בכך על כל כך הרבה אפשרויות שפויות יותר, בהתחשב באקלים המשפחתי. זה לא שהוא מאמין שהברק לא מכה פעמיים באותו מקום, הוא אפילו די חושש מזה. אבל בינתיים הוא מעדיף לא להעמיס את עצמו בשאלות, ומוסיף להתקדם בדרך המפותלת לעבר סיכת הלוחם.
"עלו לי ספקות בנוגע לגיוס, והם עדיין קיימים. ידעתי שלא משנה לאן אלך – לא אעשה זאת בלב שלם, לא פה ולא בדובר צה"ל וכנראה שגם לא בתפקיד אחר", הוא אומר. "יש לי תוכניות לעתיד. אני חושב לעצמי 'מי ידאג להורים שלי? בבוא היום מישהו יצטרך לטפל בהם ובאחי. אז למה לי ללכת לקרבי?' ומצד שני, למה לי יש פריבילגיה לא להתגייס לקרבי כאשר עבור מישהו אחר היא בכלל לא קיימת?"
אתה לא חושב שמה שקרה לאחיך מעניק לך את הפריבילגיה הזו?
"כן ולא. יש אלף ואחד סיפורים, וכל חייל יכול למצוא את הסיבה שלו. ההבדל היחיד ביני לבין חיילים אחרים הוא שאני ראיתי מה יכול לקרות. הייתי שם, ממש מקרוב, ואני יודע איך זה מרגיש ואיזו צורה זה לובש. אז אולי אני יותר רועד מפחד לקראת ההמשך".
לא דחפנו, לא התנגדנו
קשה לעופר שפיצר, אביהם של השניים, להשוות את הנסיעה שעשה ללשכת הגיוס בבאר שבע לפני כמעט ארבע שנים עם בן, לזו שעשה בתחילת החודש שעבר. בנסיעה האחרונה שקט מעיק עמד בחלל המכונית. כנראה שהפחד שרותם מדבר עליו התחיל לשלוח גרורותיו כבר באותם הרגעים. "אז ליוויתי את בן עם סבא שלו ללשכת הגיוס. הייתה אווירה נחמדה, השתעשענו הרבה בדרך", משחזר האב. "הפעם נסענו אשתי ואני, ולאורך כל הנסיעה היה די שקט. קצת אחרי שירדנו מהמכונית רותם אמר לנו שהוא רוצה להישאר לבד. הבנו אותו. אני קורא את החששות שלו, והם טבעיים".
עבור בן שפיצר, ההשוואה בין שתי התקופות מסובכת אף יותר. את תחילת שירותו הוא זוכר במעורפל, אם בכלל. בשבועות האחרונים, לקראת הגיוס של רותם, הוא הלך ל"ריקושט" וחזר עם שקית מלאה פריטים שימושיים, אבל נראה שבמצבו אין ביכולתו לצרף לה רשימת טיפים לגולנצ'יק המתחיל.
לפני כשלושה שבועות, כשהגיע לבקר את אחיו בבא"ח שבו התחיל גם סיפורו שלו בצבא, לא עלו בראשו הרבה זיכרונות. פרצופים מוכרים דווקא כן. הסמ"פ של רותם, כך התברר, היה חבר כיתה שלו לפני "עופרת יצוקה", אותו חבר כיתה שבן התעקש שייצא למ"כים במקומו, כדי שהוא יוכל להגיע לשטח. לרצועת עזה. לבניין בג'בליה.
"ממש לפני 'עופרת יצוקה', המ"מ הזמין אותי לשיחה, ואמר לי שיש קורס מ"כים מוקדם. הוא שאל אותי אם אני רוצה לצאת", מספר בן. "אמרתי לו שאני יודע שהולכים להיכנס לרצועה, ושאני מעדיף להישאר בגדוד ולהיכנס". היום, הוא אומר, ימליץ לאחיו לבצע בחירה שונה משלו, אף על פי שברור לכולם ששום מקום בצבא אינו חסין מפגיעה. "לרותם אני ממליץ ללכת ברגע שמציעים לו. אני לא הלכתי, ותראה מה קרה לי. הוא ישלים את המסלול, את מה שאני לא רציתי בהתחלה, ובסוף לא הספקתי".
אתה גאה בבחירה שלו בגולני?
"אני גאה בו על זה שהוא עשה את הבחירה שלו לבד. הוא לא שאל אף אחד, והוא גם לא צריך לשאול אף אחד. זה מה שהוא החליט, ועם זה הוא הלך".
"אם אני רואה שוב שבחוץ מחכים אנשי קצין העיר – אני לא פותח"
למרות התמיכה המוחלטת מצד אחיו כרגע, הרבה ויכוחים ניטשו בין קירות בית משפחת שפיצר בתקופה האחרונה בנושא עתידו של רותם בצה"ל, חלקם סוערים יותר, חלקם פחות. את השורה התחתונה לכולם סיפק רותם בחודש אוקטובר האחרון, כשהחליט שהוא מוותר על האפשרות להתגייס לחטיבת דובר צה"ל שאליה התמיין, וממשיך את דרכו של אחיו בחטיבה החומה.
"מובן שכהורים אנחנו אינסטינקטיבית דבקנו ב'לא' מוחלט, אבל אני מאלה שנותנים לילדים שלהם לבחור את מה שהם רוצים לעצמם", אומר עופר. "אני בטוח שאם הייתי אומר לו 'לא, אין מצב' ומשתולל, הוא לא היה מרשה לעצמו ללכת. מצד שני, גם לא דחפנו – רק אמרתי לו שהוא יכול, ושאין לי ספק שגם יצליח אם יבחר ללכת. תראה את הסיפור של מרים פרץ – שני הבנים שלה נהרגו, ולא היה לה ספק לגבי המקום שבו היו צריכים לשרת בצבא. אצלנו זה היה לפחות נושא שעלה כמה פעמים לשולחן".
לא בטוח שהוריו של רותם מצליחים למצוא מרגוע בעובדה שהנושא עלה לדיון. מה שבטוח הוא שהמציאות היומיומית של עופר עם בנו הפצוע במושב ניר בנים היא תזכורת מתמדת ומאוד לא פשוטה למה שרוצים שיימנע; למה שפשוט אסור שיקרה שוב.
"אמרתי לרותם: 'אם אני קם שוב בשתיים בלילה מהאזעקה ורואה שבחוץ מחכה מונית עם אנשי קצין העיר – אני פשוט לא פותח'", אומר עופר ברצינות שקשה לעכל. "את התהליך הזה שעברתי עם בן, עד שהוא יצא ממה שקרה לו, וכל מה שאנחנו עוד עוברים איתו היום – אין לי כוח לעבור עוד פעם. מבחינתי, ביום שבו בן נפצע אני את חובותיי למדינת ישראל שילמתי, מהר מדי ויותר מדי. המערבולת שאליה משפחה נכנסת כשהילד חוזר מהצבא כמו שבן חזר, היא לא שפויה. אני רק יכול להגיד שהמוות הוא יותר קל מזה".
הבנתי שזו מלחמה
שלוש שנים אחרי, בן שפיצר ממשיך לעבור תהליך שיקום מהפציעה שקטעה את ידו הימנית וגרמה לשיתוק חלקי של ידו השמאלית. שלוש שנים אחרי, ואולי באופן די מתבקש – סמלי הפלוגה ששירת בה עוד מעטרים את חדרו ואת החולצה איתה הוא מסתובב. שלוש שנים אחרי, ובני המשפחה עדיין לא יודעים את זהותם של השריונרים שירו את הפגז לעבר הבניין שבו שהה בן יחד עם שאר הכוחות.
לא פשוט לאף אחד מהשפיצרים להיזכר ביום הפציעה של בן. לא פשוט, אבל עם זאת כמעט בלתי נמנע לנוכח התזכורת המתמדת המונחת ממש מחוץ לבית, בדמות יחידת הדיור המיוחדת שהוקמה שם בשנים האחרונות עבור בן, שמיום פציעתו חייב להתגורר צמוד להוריו. התקופה הראשונה שלאחר הפציעה די מעורפלת בזיכרונו של רותם, אבל את תגובתו לידיעה שבן נפגע מאש כוחותינו הוא דווקא זוכר במדויק. "זה בעיקר הרגיש לי טיפשי, אידיוטי", הוא מצהיר. "לא כעסתי, כי כבר אז הבנתי שזו מלחמה ובמלחמה קורים דברים. נכון, אם הוא היה נפגע מאש מחבלים היה בזה משהו יותר הירואי, אבל זה לא שהוא הגיע לבניין הזה ברצועה בלי סיבה. היה מבצע, הוא לחם שלושה ימים, כך שהוא לא נפצע לשווא. ממש לא".
משפחת שפיצר לא ויתרה על הצורך לדעת את פרטי המקרה, ונקלעה לאחר הפציעה למאבק מול הפרקליטות הצבאית במטרה לקבל לידיה את תחקיר האירוע, אשר ניתן על פי רוב רק למשפחות שכולות. "אחרי הרבה מאוד מאבקים קיבלנו בערך שישה דפים, שלא היה כתוב בהם אפילו את מה שאנחנו יודעים", אומר עופר. "זרקו כמה דפים שכביכול קשורים לבן. זה מוזר, כי כל התחקיר קשור לבן – בדיוק כמו שהוא קשור לכל אדם אחר שנכח שם ויצא משם אחרת".
ובכל זאת, התחקיר העלה מספר עובדות מעניינות. "גילינו שאם לא היה עובר טנק מאחורי הבית שעליו הם ירו ומבקש מהם לחדול אש, הם היו יורים עוד שני פגזים", חושף עופר. "הדקה וחצי שבהן הוא עבר נתנה להם זמן להתעשת ולהבין שהם ירו על הכוח שלנו. היו יכולים להיות שם גם 30 הרוגים".
אבל גם אחרי שעיינו בתחקיר והבינו עוד מספר פרטים על התאונה ששינתה את חייהם, עדיין לא ידועה לבני המשפחה זהותם של החיילים שירו באותו ערב את הפגז לעבר הבניין הסמוך למחנה הפליטים ג'בליה. לדבריהם, גם אם היו מצליחים להגיע לאותם אנשים – זה היה רק כדי להפחית את ייסורי המצפון שהם סבורים שמלווים אותם.
“בשבילי אני לא צריך את זה, אבל אם היו אומרים לי שזה יתרום לאותם אנשים, לא הייתה לי בעיה לבוא ולעשות את זה", אומר בן. “אני לא מאשים אותם, אני לא הייתי עושה אחרת במקומם. אבל שלא יבלבלו את המוח, אילו הייתי מתראה איתם אז לא היינו מחבקים אחד את השני ולא נעליים".
“בתקשורת ניסו למשוך ממני הצהרה כזאת, קצת מתייפייפת, על איחוד מרגש עם היורים", מגלה האב. “אמרתי להם כבר אז: ‘הם לא חברים שלי, ולא יהיו אף פעם. אני שלחתי אף-16 לצבא וקיבלתי עפיפון. אין שום סיבה שאחבק אותם. אבל כמו שבן אומר – אם זה יעזור להם, ואני יכול לתרום טיפה לנשמה שלהם, אני מסכים להיפגש איתם איפה ומתי שהם ירצו".
העדפתי שילך לגולני
על פניו, נראה שהיחסים בין רותם לבן לא דומים ליחסים האמיצים שהייתם מצפים להם בין אח בכור לאחיו הצעיר שבחר ללכת בדרכו. למען האמת, הם לא כוללים הרבה תקשורת. אפילו מפגש בין השניים קשה לארגן, גם לנוכח היציאות הדחוקות של רותם מהצבא. באופן אירוני, דווקא אחרי הגיוס, כשרותם כמעט לא נמצא בבית, תפס השיח בין השניים מעט יותר נפח מהרגיל על רקע חוויות מהשירות הזהה.
"אנחנו מדברים על הבא"ח, מריצים בדיחות על הרס"ר", אומר רותם. "לפני שלושה שבועות חזרתי הביתה והוא שאל אותי איך הולך לי. דיברנו על זה בארוחת שישי, כי זה היה נושא הערב. אנחנו מדברים יותר לאחרונה כי עכשיו יש משהו לדבר עליו, משהו שאפשר להעמיס עליו קצת יותר מילים".
גם כשהפחדים עושים סיבוב קצר בשולחן האוכל, נראה שהשניים מוצאים בהומור ובציניות כלי יעיל כדי למסגר אותם. "כבר התרגלנו לבדיחות השחורות שלהם בימי שישי", מספר עופר. "הם יכולים להגיד לי: 'נו, אבא, מה אתה דואג שיקרה משהו? כבר יש לך את הטלפונים של כולם בחטיבה', או 'בנית בגינה כבר בית קטן לבן, אתה ואמא תקנו לכם וילה מפנקת ואנחנו נגור בשני הבתים'. כנראה שזו הדרך שלהם להוציא את העוקץ ואת הפחד מהדברים".
אז למה דווקא גולני, דווקא גדוד 13? לא אמרת לעצמך משנה מקום משנה מזל? אם כבר קרבי, אז אולי עדיף לנסות בצנחנים או בנח"ל?
"בגלל שבן שירת בגולני היה לי יותר קל להגיד 'או-קיי, זו חטיבה שמוכרת לי ברמה מסוימת ואני מעדיף לשרת בה ולא בחטיבה אחרת'. אם משהו אמור לקרות לי הוא יקרה לי בכל מקום, אז אין לחטיבה משמעות. מפחיד גם לעלות על ההגה, ובכל זאת עושים את זה".
אך מלבד ההסברים האלו יש גם הסבר אחר – והוא ההיכרות של ההורים עם המערכת של החטיבה. "מרגע שהבנו שהוא הולך אמרתי שאני מעדיף שילך לגולני", מגלה עופר. "לי באופן אישי יותר קל עם הבחירה הזו. קצינת הנפגעים של גולני דאגה מראש שביום הגיוס יהיה לי את מספרי הטלפון של כולם, אם חס וחלילה קורה משהו".
בני משפחת שפיצר לא תמימים. הם יודעים שהמשפט 'אם חס וחלילה קורה משהו' הזה עשוי להפוך בתוך חודשים ספורים למבצע נוסף בעומק הרצועה. “אני חושש שיקרה לי משהו, שלא אחזור הביתה, אבל אני חושב שאני חושש יותר בגלל ההורים מאשר בגלל עצמי. ברגע שאתה מת אתה מת. זה לא מפחיד אותי".
איך ההורים יגיבו אם תיכנס לרצועה?
"בשורה התחתונה סביר להניח שכמו כל זוג הורים אחר. רק שלהם יש כבר תמונות והם יודעים איך זה מרגיש ואיך זה נראה. אמא שלי ממש מפחדת. בינתיים אני מנסה להרגיע אותה בעובדה שאני בטירונות, ושהדבר הכי מבצעי שאני עושה הוא לירות במטווחים. בעוד עשרה חודשים כשתהיה סיבה לדאגה", הוא משתהה, "נדבר".