כבר מיום הקמתו, צה"ל היה שיא תפארתו של המצ'ואיזם הישראלי. העם ששב לארצו נוסד על טהרת "ציונות השרירים", הזרוע הגברית היא זו שנלחמה לעצמאות והקימה את המדינה, בעוד הנשים חיכו בבית עם הקוקו והסרפן – מריעות לגיבורים ששבו מהחזית.
הסטריאוטיפ הגברי מושרש היטב גם בצה"ל של 2013. את חולצת החאקי מימי הפלמ"ח החליפה גופיית סוף המסלול של יחידה קרבית כזו או אחרת על גופם של טובי לוחמינו, הסנדלים התנ"כיים הומרו לסנדלי שורש, ועולם המושגים הישראלי נשאר כשהיה: ככל שאתה יותר קרבי – כך אתה יותר "גבר".
עם זאת, ב־65 שנות קיומו הצבא עבר מתיחת פנים. הוא מקבל יותר, פתוח הרבה יותר, בוודאי ביחס לצבאות אחרים ברחבי העולם – גם זה של ארצות הברית. לצד הסטריאוטיפ הגברי הקלאסי של החייל הלוחם, מצטופפות גם דמויות אחרות, ביניהן חברי הקהילה הגאה – הומואים ולסביות. החיילים האלה לא מתאמצים להתאים את עצמם לסטריאוטיפ הגברי או הנשי שצה"ל יצר לאורך השנים, עושים שירות צבאי מלא וממשיכים גם למילואים.
ככל שהחברה הישראלית לומדת לקבל לחיקה את הקהילה הגאה, הולך וגדל מספר החיילים שבוחרים לצאת מהארון בפני חבריהם לשירות הצבאי. תהליך קבלת הקהילה בישראל אמנם נמצא בשיאו, אך הוא החל רק לפני שנים לא רבות, כך שרבים מאלו שהעבירו את שירותם הסדיר עמוק בארון חוזרים למילואים כלהט"בים גאים. לכבוד שבוע הגאווה הישראלי, חמישה מהם מספרים על השירות בארון ומחוצה לו, על ההתכחשות ועל הגאווה. כל אחד מהם בחר בדרך חיים שונה, בקצב אחר. חלקם סיפרו על נטייתם עוד בתקופת שירותם הסדיר, חלקם רק לאחר שנים, ויש אחרים שעדיין מסתירים. המשותף לכולם הוא הבחירה להמשיך ולשרת את צה"ל במילואים, להמשיך לתרום את חלקם למדינה. על הדרך, הם גם שוברים את הסטריאוטיפ המקובל של הלוחמים, ומסבירים לשריונרים שאין ממה לחשוש: כשהם נדחסים איתם בטנק, הדבר היחידי שהופך לוהט הוא גוף הפלדה של הטנק.
"שיחקתי שתי דמויות" | מתן בן יוסף, מ"פ בחיל השריון
"הרבה פעמים היו אומרים 'גאווה', ואני הייתי שואל – למה צריך להיות גאה? מה עניין הגאווה פה, אפשר להיות הומו גם בלי כל זה", מספר סרן (מיל') מתן בן יוסף, בן 26, תושב בתל אביב. "למה צריך מצעד גאווה? אז אני שוכב עם גברים, ביג פאקינג דיל. בואו נמשיך הלאה עם החיים שלנו ונתעסק במה שחשוב באמת – הפלוגה, האימון, הקו".
אלה היו המחשבות שעברו במוחו של בן יוסף בשבע השנים בהן שירת בשטח: תחילה בשירות חובה כלוחם שריון, לאחר מכן כמפקד מחלקה, סגן מפקד פלוגה ומפקד פלוגה בחטיבה 188. היום הוא מבין שהסלידה מאותה "גאווה" הייתה רק חלק מהדמות שעיצב לעצמו בשנותיו על מדים, דמות של לוחם, מפקד, קצין, שריונר – כל מה שיכול היה להרחיק מעליו את תווית ההומוסקסואל התקבל בברכה באותה תקופה.
בכל מה שקשור לסוגיית המקלחת – אבן דרך לכל הומו שמתגייס – בן יוסף מצא דרכים לעקוף את המכשולים הקשים. "בפועל אתה מגיע, והמציאות פחות נושכת ממה שחשבת", הוא מפטיר. "אני בכלל לא זוכר מה היה במקלחת הראשונה, רק שרציתי לישון כבר. אבל במהלך השירות זה מגיע למצב כזה כשבשבתות מביאים כיסאות למקלחת, פותחים מים חמים ועושים סאונה של שעה. מזה התחמקתי".
איזה תירוצים מוצאים?
"'עזוב, אני עייף' זה תירוץ לכול. הייתי החייל הכי צהוב שיש, אז זה לא היה נראה מוזר. אבל אני חושב שהפרטיות חשובה לא רק להומואים, גם להרבה אחרים. בסופו של דבר, זה פשוט לשחק שתי דמויות שונות לחלוטין".
וזה לא שוחק, בשבע שנים של שירות?
"הפער בין מי שאתה באמת למי שאתה בצבא עצום", מדגיש בן יוסף. "הוא גם מתודלק על ידי הצבא עצמו והסטריאוטיפיות הגברית. אתה לא יכול להיות בחברה שאומרת שהומואים זה רע בלי להפנים את זה. זה נהיה טבוע בך. אתה מתרחק מזה, אתה סטרייט אקטינג, אתה גבר".
כשקיבל את תפקיד המ"פ, בן יוסף שכר דירה בהרצליה ויצא מבית ההורים. "הייתי חוזר אחרי 21 יום בבסיס והייתי חוגג, היו לי מלא סטוצים עם גברים. במוצאי שבת הייתי שוטף את עצמי טוב, ובראשון עולה על מדים – וזהו, חוזר להיות סטרייט".
בן יוסף כאמור השתחרר לפני שנה ויצא מהארון, והיום הוא כבר פעיל בקהילה. בימים הקרובים יתחיל לשרת כמפקד פלוגת שריון במילואים – הפעם כהומו גאה ומוצהר.
לבן יוסף יש מעט חששות משירות המילואים הראשון שלו כמפקד פלוגת מילואים. אם בסדיר צה"ל היה בראש סדר העדיפויות והחיים הפרטיים בסופם – עכשיו זה שונה. "כשאני מגיע לצבא יש את המשימה שצריך לבצע, וחיילים שצריך לדאוג להם כמפקד, אבל יש עוד שיקולים. יש גם אחריות שאני לוקח על עצמי כאזרח ופעיל בקהילה", הוא מסביר. "אני מקווה שאצליח ליצור מצב שבו אני משלב בין שתי הזהויות שלי, להיות הומוסקסואל ומפקד בצבא. אלה לא דברים שהולכים אחד נגד השני, הם הולכים יד ביד, וזה בסדר גמור. הצבא זה לא רק לסטרייטים, גם לנו יש מקום", הוא קובע.
"יש פוליטיקאים שטוענים שההומואים פוגעים בכשירות הצבא, שצבא זה רק לסטרייטים, ושהומואים לא יכולים להוביל", מתרעם בן יוסף. "אז לא. אני הובלתי עשרות חיילים לקרב, הייתי מפקד טנק במלחמת לבנון השנייה, הייתי מ"מ ב'עופרת יצוקה' וכשהמדינה תקרא לי למלחמה הבאה אני אוביל כמ"פ טנקים. יש לי את היכולות ויש לי את המנהיגות ויש לי רצון לבוא ולתרום. זה שאני הומו לא שם אותי במקום אחר".
"טנק זו ממש לא סיטואציה מינית" | ניב סוניס, לוחם בשריון
כמותו, גם סמ"ר (מיל') ניב סוניס העביר את שירות החובה בלי כל כוונה לצאת מהארון. סוניס, בן 28, חיפאי במקור והיום סטודנט להוראה באוניברסיטה העברית בירושלים, משרת כלוחם במילואים. בגיל 18 התגייס לחטיבת השריון 188, ובהמשך עבר לבית־הספר לשריון בשיזפון. "רציתי שירות משמעותי. זה נראה היה העילית של השירות, בטח ובטח בתקופה ההיא של 2004, כשהיו הרבה מאוד פיגועים. רציתי להיות שם". אף על פי שמגיל צעיר הכיר במשיכתו לגברים, סוניס נשאר בארון במהלך השירות – ובחר לגלות את הסוד רק חודשים אחרי השחרור.
לא חששת משירות קרבי בגלל הנטייה המינית?
"לא ייחסתי לזה חשיבות, כי זה בכלל לא היה חלק מהחיים שלי אז", הוא מסביר, ומוסיף שהדבר היחיד שהפחיד אותו היה המקלחות המשותפות. "יום הגיוס הוכיח את עצמו בהקשר הזה", הוא צוחק במבט לאחור. "נשארנו לילה אחד בבקו"ם, והיו מאות חיילים שהצטופפו יחד במקלחת, ללא ספק חוויה לא נעימה", הוא מודה. "אחר כך התרגלתי לזה".
ויותר מאוחר, כשנדחקת בטנק עם הצוות?
"אין שום דבר שגורם לי לחשוב פחות על סיטואציה מינית מאשר טנק, שזו בעצם מכונת ברזל מיוזעת ומלוכלכת", הוא מצהיר בהחלטיות. "אתה לא רוצה לחשוב על שום דבר כזה, בטח שלא לגעת במישהו. זה אולי נראה טוב בסרטים, וגם זה רק אולי".
"חשוב שכל הומו דתי יידע שהוא לא לבד בעולם " | אבנר רנד, הרבנות הצבאית
המדים היו תחפושת גם עבור רס"ל (מיל') אבנר רנד (38), רק שאליהם התווספה גם כיפה על הראש, אותה הוא עדיין חובש. "אני מאוד תל אביבי, בכל רמ"ח איבריי. נולדתי פה, וכנער הייתי מסתובב כל הזמן בשינקין, נורא רוצה לטעום מהעולם החילוני והמתירני", הוא משחזר. "לא טעמתי ממנו, אבל נשמתי אותו, עברתי ליד העולם הזה כשהייתי מסתובב שם".
רנד התגייס לרבנות הצבאית, כיאה לילד טוב, שם שירת ביפו כמש"ק כוח אדם. גם בזמן השירות, כשעדיין נשאר בעיר הגדולה, הוא לא העז לנפץ את הבועה הדתית. רק אחרי שהשתחרר משירות החובה, רנד החל להיפתח לעולם הגאה. בתחילת ימי האינטרנט הוא הכיר גברים דרך הצ'אטים שהיו נפוצים אז, ובמקביל החל ללמוד צילום. כשסיים את לימודיו כעבור ארבע שנים החליט לצאת מהארון. היום הוא חבר בוועד "חברותא" – ארגון הומואים דתיים ודתיים לשעבר, בוגרי הציונות הדתית – ובאגודת הלהט"בים ובמקביל ממשיך לשרת במילואים ברבנות הצבאית. "מעולם לא סיפרתי לאנשים ברבנות שאני הומו", הוא מבהיר. "אני גם ככה בא לשבועיים והולך. אני מאמין שהחכמים שביניהם מבינים. כשהם רואים אדם כמוני, שבא ושותק, ואין לו אישה והוא גם נראה טיפה צבעוני, אולי זה מדליק להם נורה אדומה".
זה לא קשה, לעשות נסיגה בצבא? לחזור לארון?
"יש מחסום כלשהו, כשאני במילואים אני לא באמת אני. אנחנו יושבים בחדר יחד עם רבני חילות, רבנים צבאיים, אני ועוד מש"קים נוספים שהם כולם בעלי משפחות, בני"שים קלאסיים. מדברים כל הזמן על משפחות וילדים, ואני לא קשור לשם. פשוט לא קשור לשם", הוא מתאר. "אבל אלה שיחות סרק אז אני לא משתתף. אנחנו בכלל לא באותו מקום בחיים. אני צריך להתחפש, לעלות על מדים. ואני באמת לובש תחפושת. אני לא מחזיק מדים בבית מתוך עיקרון", אומר רנד. "כל פעם אני הולך לאפסנאות ולוקח. אני לא רוצה שום קשר לזה. יש שם דעות מאוד פרימיטיביות".
יצא לך לשמוע דעות כאלה נאמרות בפומבי במילואים?
"הנושא עלה פעם או פעמיים", הוא עונה. "שמעתי דברים מאוד קשים ושתקתי. רק פעם אחת הערתי שזה מאוד לא במקום. אבל לא בשם עצמי אלא בשם הצדק והשוויון".
ולמה לספר על זה עכשיו, מעל דפי העיתון, אחרי שנים של הסתרה?
"כדי שכל הומו דתי שמשרת עכשיו באחד מבסיסי צה"ל יידע שהוא לא לבד בעולם", הוא חורץ. "אומרים שצה"ל הוא מיקרו־קוסמוס של החברה הישראלית", הוא מסביר, "ובערך עשרה אחוזים מהחברה הם מהקהילה הגאה – אז ככה גם ביחידות צה"ל. אפילו ברבנות הצבאית".
"לא מסתובבת ביחידה עם שלט" | עדי שריקי, חיל האוויר
כמו רנד, גם סמל (מיל') עדי שריקי (26) לא מיהרה להניף את דגל הגאווה ביחידת המילואים בה היא משרתת. את שירות החובה העבירה כמפענחת תצלומי אוויר, ועד היום הספיקה לצבור לא מעט ימי מילואים. לחברותיה הקרובות מהסדיר אמנם כבר סיפרה שהיא לסבית, אבל עד היום, כמילואימניקית, היא בחרה לא לפתוח את הנושא עם אנשים ביחידה. "אני לא מסתובבת ביחידה עם שלט", היא מסבירה, "אני לא זורקת את הנושא הזה לכל אחד, אני קצת מצניעה את זה. רק החברות שמכירות אותי יודעות".
למרות שבמילואים שריקי נוטה להצניע את נטייתה המינית, מחוץ לבסיס הדברים נראים אחרת, ובשנה האחרונה היא לוקחת חלק פעיל בקהילה. "מאז שהייתי חניכה ב'איגי' (ארגון נוער גאה – א"ש) רציתי לתרום לאחרים את מה שאני קיבלתי שם", היא מעידה על פעילותה בחוש"ן, מרכז החינוך של הקהילה הפועל בבתי־ספר. "היום אני מעבירה סדנאות והרצאות לתיכוניסטים בנושא קבלת הקהילה. הגעתי גם לחוג הגאה במפלגת העבודה, שלפני זמן לא רב נבחרתי לעמוד בראשו".
בקרוב אמורה שריקי להגיע שוב למילואים, אולם כעת, כשנטייתה המינית גם כרוכה בפעילות הקהילתית שלה, היא לא בטוחה איך ייראה העתיד. "אני מאמינה שהפעילות שלי בשנה האחרונה תשנה את הגישה שלי שם. אולי אחליט כן לדבר על זה יותר. בעבר הייתי אומרת משפטים מגוחכים כמו 'אני לא רושמת על כרטיס הביקור שלי שאני לסבית', או 'אף אחד לא צריך להיכנס לי למיטה'. היום אני מבינה שהזהות הלסבית שלי היא זהות פוליטית. אני מחצינה אותה הרבה יותר".
יכול להיות שהצבא סייע לך לדחוק את הנושא?
"אני מאמינה שהמסגרת הזו פחות מאפשרת לדבר על זה ולהרגיש בנוח".
"פשוט סיפרתי – ועברנו הלאה" | אדיר חרמון, קצין בגולני
עבור סרן (מיל') אדיר חרמון (32), נושא המקלחות לא היווה בעיה כלשהי כשהתגייס. הוא הגיע מאילת אחרי לימודים בפנימייה, ובלי לחשוב פעמיים התגייס להיות לוחם בגולני. בחטיבה החומה הוא סיפר לכמה מחבריו הטובים על נטייתו המינית, ובהמשך יצא לקצונה וחזר לחטיבה כמ"מ. בשנת 2003, בשיאה של האינתיפאדה השנייה, עבר לשרת בגדוד "ארז" – אז גדוד חי"ר קל שפעל בגזרה הצפונית של רצועת עזה. חבריו לסגל כבר ידעו על נטייתו, כמו גם המשפחה. "מעולם לא נתקלתי בתגובה שלילית", הוא נזכר. כיום חרמון משרת כמפקד מחלקה בחטיבת חי"ר במילואים, כיוון שגדוד "ארז" ממנו הגיע הוסב לגדוד מעברים בעת ההתנתקות בשנת 2005. "גם במילואים פשוט סיפרתי והמשכנו הלאה. זה היה חלק מההווי, אפילו הריצו על זה דאחקות. יושבים ומדברים, נפתחים, וכל אחד מספר על עצמו. לומדים להכיר אחד את השני, גם כבן־אדם ולא רק כמ"מ. אני לא פותח ב'שלום, קוראים לי אדיר ואני גיי'. זה חלק מהחיים, לא היה לי שום מקרה לא נעים בהקשר הזה".
בכל זאת, יש הווי מאוד הטרוסקסואלי ביחידה לוחמת. זה לא מפריע לפעמים?
"בסדיר היו מדברים על סקס ועל בנות, נכון", מודה אדיר. "כשמתבגרים אלה פחות נושאי השיחה, מדברים יותר על משפחה, על הילדים. אבל האם אני מרגיש לא נעים כשמדברים לידי על סקס ונשים, שיחות מצ'ואיסטיות כאלה? לא", הוא מצהיר, "אני מרגיש בנוח, לא אכפת לי ולא מפריע לי. אני פשוט לא לוקח חלק בשיחות האלה. זו טעות לחשוב שזה דבר שיגרום לי להרגיש לא בנוח".
כמפקד הומו, אתה יכול לצעוק 'אחריי' בלי לחשוש שמישהו יזלזל בך?
"אנחנו מקבלים משימות ומבצעים אותן", הוא קובע בפשטות. "אם חייל יחליט שהוא יוצא למשימה או לא, זה בגלל שהוא מעריך אותי, זה לא קשור לנטייה המינית שלי. זה לא אחד מהשיקולים הרלוונטיים. מה שרלוונטי זה אם הוא חושב שאני מקצועי ואם אני מפעיל שיקול דעת, כי כל מה שמעניין אותו זה לחזור לאישה ולילדים. זה לא דבר שעלה עד היום בכלל".