עינת אוליבייר (צילום: אבירם פלג)
"כשהלב רוצה משהו, הוא ישיג אותו במוקדם או במאוחר". עינת אוליבייר, שוב על מדים | צילום: אבירם פלג

כמה פעמים יצא לכם להגיד – הלוואי והייתי חוזר אחורה, רק עם השכל והניסיון שיש לי היום?  לכמה מכם ניתנה ההזדמנות לנצל הזדמנויות לא ממומשות או לחזור לתקופה שלא מוצתה עד תום? סוג של משהו כזה קרה לי כשהתבשרתי באמצע החיים האזרחיים שלי כשהתקבלתי חזרה לצבא ההגנה לישראל על כל המשתמע מכך: מילואים, מדים ואופציה להשמנה בשק"ם.

"מורעלת", "פראיירית", "משועממת", הם רק מקצת הפנינים שהוטחו בי כאשר בישרתי בהתרגשות למכריי שאשכרה התנדבתי. זה אם לא סופרים את איומי הפיטורים של הבוס, עוויות הפנים מצד חברי חוג השירה ההיפסטרי, צקצוקי השפתיים מצד חוג חובבי הקולנוע הזר וה"למה לך מאמי?" של החיילת השבוזה בכניסה לתא "מוחזרי השירות" ששיגרו אותי בעיני רוחם היישר לאברבנאל, לכל אלה עוד נחזור, אבל קודם כל, חזרה בזמן.

צבא עם טעם של עוד

לפני עשר שנים, הפעם האחרונה בחיי בתוך בסיס. על מדרגות הבקו"ם. הצבא אומר לי יפה תודה ושלום ומשלח אותי לדרכי עם אחלה תעודת הערכה ומדבקה מחייכת של "פטור" ממילואים. אני ושש חברותיי לשירות נפרדות בדמעות, נשבעות שנישאר בקשר, שנזמין אחת את השנייה לכל החתונות, הלידות והגירושין, לא משנה מה, אפילו אם זה יהיה בחו"ל או אם תהיה מלחמה. ואז יוצאות מהמקום שהפגיש בינינו, מחייכות כי כך מצפים מאתנו, נזהרות לא להביט לאחור ויודעות – לעולם לא יורשה לנו לחזור. אחר כך נסענו כל אחת לדרכה עם המחשבות וההרהורים. אוספות לתוך קופסאות ענקיות את המכתבים, הברכות, השלט לחדר, תמונה עם החבר שבגד, עם הידיד שנהרג. הגולל נסתם וקדימה הלאה, צעד!

עינת אוליבייר (צילום: תומר ושחר צלמים)
"החותם נותר בי עד היום". עינת עם החברות מהשירות לפני 10 שנים | צילום: תומר ושחר צלמים

שנה ותשעה חודשים לפני כן, התפלצתי על מגרש המסדרים במחנה 80 עת קיבלתי את השיבוץ. "אני אהיה מורה?!", הרי הייתי ילדה קשוחה וצינית. "מה לי ולחינוך ילדים מופרעים?" קיטרתי. "אבל הלכת למיונים," אמרה לי ברוך המפקדת ותכל'ס, צדקה. ברגע של חולשה, העדפתי לנסות להתקבל לחיל החינוך מאשר לעשות מטבח והשאר, היסטוריה. המעבר לצבא היה בשבילי התפכחות אל הידיעה שלא משנה כמה מחוננת ומצטיינת הייתי בחוץ, כאן אני סתם חיילת פעורה ביותר והכישרונות שלי נספרים אל תוך סטטיסטיקות, מוגבלים ומנותבים לצרכי הצבא בתוך רשת מסועפת של צינורות מקובלים. 

מי ששורד את הדיסוננס, הוא בגיל צעיר מספיק בשביל שהחוויה הזו תשאיר עליו את חותמה לעולמי עד, לטוב ולרע. כך גם אני – החותם נותר בי עד היום: הקול הקשוח והציני שהיה לי, הפך לרך כמו פוך, הלב התרחב והקצונה שוויתרתי עליה כדי לא לפספס ולו יום אחד של חסד עם הילדים שלי מדימונה. ובדיוק בשיא של כל זה, באותה פתאומיות שבה הכל התחיל, כך גם זה נגמר. כמו הביס האחרון מהארטיק שאתה בטוח שעוד נשאר לך, אבל מזמן נמס והתפוגג. משאיר שובל מעורפל של רצון לעוד.

"כשתשתחרר, תבין"

"את מה?", מצמץ שוב ושוב הקצין בתא מוחזרי שירות כשהבין שעשיתי שירות מלא וסיימתי כדת וכדין. "אני רוצה להתנדב", רעד קולי. הוא קטן ממני בעשור, לבטח חושב שהשתגעתי. "תשמע", אני אומרת לו. "אני יודעת שזה לא קוּל להגיד שאני רוצה לעשות מילואים. אני אמורה לזלזל ולרצות לתרום כמה שפחות, אבל כשתשתחרר תבין".

טיילתי, פרקתי עול. המדינה אפשרה לי לחיות בבועה עם עבודה חלומית ודירה מזעזעת, אבל משהו בחיים האלה היה חסר. הבועתיות שסבבה אותי, הפריעה לי. בתחילה ניסיתי להתעלם מזה, סביבי גברים עשו הכל כדי שלא יקראו להם למילואים אבל לא משנה כמה שבוזים הם נראו, משהו בליבי נצבט מקנאה כל אימת שראיתי חיילים. אולי זה כי זכיתי לשירות מדהים או שזה קשור לקצין ההוא ששחרר אותי מקורס קצינות תוך שאומר "את תצטערי על זה" ואולי בגלל תחושת השייכות האבודה, הרצון לייצג משהו גדול יותר ממך ולעשות כמיטב יכולתך ללא קשר לשכר או לשעות. האפשרות לשוב לחברה שבה ואל תהרגו אותי, זה לא ציני להיות ציוני. 

מסתבר שזה ממש לא קל להתנדב למילואים. על אף נאומי חוצב הלהבות, קיבלתי בדואר מכתב שבישר על כך שלא נמצאה לי יחידה כי הרובאי שלי ברצפה ושכדאי שאמצא לי בעצמי יחידה שתרצה אותי. זה לקח לי בערך עוד ארבע שנים עד שמצאתי אחת כזו בכוחות עצמי, יחידה מסוימת שהזדקקה נואשות לכוח אדם קלטה אותי לשורותיה בחום ובזרועות פתוחות ובהמון הכרת תודה. 

"זה עושה לי טוב להתהלך במדינה ביודעי שכשצריך אותי, יקראו לי"

אז תגידו שהאתוס הציוני עבד גם עליי, שאני נוסטלגית, שאני כבר צריכה לעשות ילדים, שיכולתי להתנדב גם באזרחות. כך או כך, ככל שהתרחקתי מהקולקטיב הישראלי על חובותיו כך הרגשתי רחוקה גם מזכויותיו. זה לא שאני משלה את עצמי שדרכי תהיה סרוגה בשושנים, אבל כשהלב רוצה משהו, הוא ישיג אותו במוקדם או במאוחר. ודרכו של כל אחת אינדיבידואלית היא. לי זה עושה טוב יותר להתהלך במדינה הזו ביודעי שכשצריך אותי, יקראו לי. במקום לראות הכול רק בטלוויזיה, מבחוץ. אולי זו אותה תשוקה שהובילה אותי לבחור בעולם התקשורת. הרצון להיות במקום בו קורים הדברים ולנסות תמיד להשפיע – מבפנים.

אז תגידו מה שבא לכם. ביום ראשון האחרון, אווררתי את מדי הב' ונעלתי סנדלי אצבע. גבעת חלפון, אני כבר כאן.

****

עינת אוליבייר, יועצת תקשורת ואשת יחסי ציבור ודוברות באזרחות, מקיימת היום שירות מילואים פעיל בענף ההסברה של פיקוד העורף.

>> האב בן ה-71 משרת בגדוד של בנו שנהרג בלבנון