יש אמהות שחולמות על בן טייס ויש כאלה שחולמות על רופא, אבל סביר להניח שאמא של רס"ן ליאור, היום כבר בן 38 ואב לשלושה ילדים משלו, מעולם לא חלמה שתקבל את שניהם.
בין התורנויות הארוכות כמתמחה במחלקת לב-חזה בבית החולים סורוקה ובין בילויים עם משפחתו, מקפיד רס"ן ליאור לפנות זמן גם לטייסת שלו, טייסת "העטלף". בכל שבוע הוא עוזב את חלוק המנתחים, עולה על סרבל טיסה וממריא במטוס הסופה (F-16I) למגוון אימונים ומשימות. לאף אחד לא ברור איך, אבל איכשהו הוא מצליח לצבור כמעט 60 ימי מילואים בשנה.
"אני לא רואה שום סיבה להפסיק לטוס"
עתה, יקבל רס"ן ליאור מהרמטכ"ל את אות ההצטיינות במילואים, במסגרת שבוע ההוקרה לחיילי מערך המילואים. רגע לפני כן, ניסינו להבין איך מצליחים לעשות כל כך הרבה כשביממה יש רק 24 שעות.
אז איך משלבים בין קריירה תובענית לשירות מילואים?
"לשלב את הקריירה והמילואים דורש הרבה השקעה בשני המקומות", משיב רס"ן ליאור. "זה דורש גם רעיה שתומכת בך לחלוטין, כי בסופו של דבר המשפחה משלמת את המחיר. למזלי, אשתי נותנת לי גיבוי מלא.
"כמובן שיש גם תמיכה של מקום העבודה שלי בסורוקה. הם באים לקראתי ומקבלים את זה בהבנה, למרות שאין אף אחד שעושה מילואים כמוני. למשל, כשמסדרים את לוח התורנויות, דואגים שיהיה יום בו אני אוכל לטוס בלי להיות תורן בלילה לפני. הם תורמים ליכולת שלי לעמוד במחויבויות שלי, וזה בהחלט דורש עוד קצת תשומת לב והתחשבות בחיים העמוסים גם ככה במחלקה בבית חולים".
איך מתייחסים אליך כאיש מילואים בטייסת?
"כשאני בטייסת אני אחד מכולם. חלק מהחיילים בכלל לא יודעים מי איש מילואים ומי לא. זה אולי לא מקום העבודה הקבוע שלי, אבל אתה חי את התפקיד כל הזמן, גם כשאתה לא שם. זו מחויבות תמידית. בכל יום יש שיחות טלפון ודיונים שצריך להשתתף בהם: אתה עדיין חלק בלתי נפרד מהטייסת. הם עוזרים לי ומתחשבים בעובדה שיש לי תורנויות. בסופו של דבר, גם הם מרוויחים מזה שאני הרופא של הטייסת", מחייך רס"ן ליאור. "כשהילד חולה, הם יודעים שאפשר להתקשר אלי גם באחת בלילה ולהתייעץ, ואני תמיד זמין לכולם".
למה חשוב לך להמשיך לבוא ולטוס?
"יכולתי להפסיק או להפחית בטיסות, כמו רבים מבני המחזור שלי, אבל חשוב לי מאוד להמשיך לתרום. מעבר לתרומה, אני גם מקבל המון, נהנה מסביבת העבודה המיוחדת של חיל האוויר. כרגע, אני לא רואה שום סיבה להפסיק לטוס – אני עושה את זה כבר 20 שנה, ובשלב הזה הטיסה היא כבר חלק ממחזור הדם שלי".
איך המשפחה מתמודדת עם כל זה?
"כמובן שבלי העזרה של אשתי, נועה, לא הייתי מצליח לעשות את הכל, אבל מבחינת הילדים זה טבעי. הם רגילים שאני נמצא בצבא לפעמים, כמו שהם רגילים לתורנויות שלי בבית החולים. הם דווקא מתלהבים מזה – לפעמים הבן הקטן שלי הולך לישון עם ספר הטייסת, כדי להסתכל בתמונות".
וחייבים לשאול... מה אמא שלך חושבת?
"ההורים שלי מאוד גאים בי, אבל בכל פעם שמשדרים בחדשות כתבה על חיל האוויר והמשימות שלו, הגאווה הופכת לדאגה. בטח יש גיל שבו כבר אמורים להפסיק לדאוג שיקרה משהו לילדים שלך בצבא, אבל אין מה לעשות. בסך הכל, אני טייס ומנתח לב, ואשתי עורכת דין, אז אפשר לומר שזו ממש התגשמות החלום של האם הפולנייה".