אני זוכרת את יום השחרור שלי מהצבא: הגעתי לבקו"ם מלאת התרגשות, הזדכיתי על ציוד שקיבלתי כמעט שנתיים קודם לכן ולא עשיתי בו שימוש מאז, חייכתי לכל החיילים מסביב, מסרתי את החוגר שלי ביציאה... ולהפתעתי הרבה אמרו לי שצריכים לצלם אותי שוב לתעודת מילואים. עדיין בשוק, הצטלמתי ב"פוטו-רצח" צבאי וקיבלתי תעודת מילואים חומה. יחד איתה מסרו לי טפסים נוספים, איתם אני צריכה להגיע לבסיס המילואים שלי ולהירשם. אני מילואימניקית!
"את עושה מילואים עד גיל 38 או עד ילד ראשון", הסבירה לי פקידה עייפה. היא גם נתנה לי מעין סיסמה, "שם קוד", באמצעותו יקפיצו אותי למילואים אם יצטרכו. האמת? לא כל כך הקשבתי לה, כי חשבתי "מה הסיכויים שזה יקרה?!" ושאני סתם מילואמניקית על הדף.
אני בהנגאובר, מה צו 8 עכשיו?
עוד באותה השנה, בעודי ישנה אחרי ליל אלכוהול והתהוללות של יום העצמאות, התקשרה אלי מישהי ואמרה את אותו צירוף מילים מוזר. קיבלתי צו 8, בטלפון.
פתאום עליתי על חצי מדי ב', עם מכנסי ב' שמצאתי בארון ממש במקרה וגופיה לבנה שבדרך כלל אמורה להיות מתחת לחולצה (אבל עכשיו לא נורא להסתובב בצורה המרושלת, אני הרי מילואמניקית והכל מותר). מצאתי את עצמי מחכה לאוטובוס עם עוד הרבה חיילים בדרך אל הלא נודע. מיד שמתי משקפי שמש וחזרתי למראה הצבאי שלי - דיסטנס בגרוש של מדריכות-חצי מפקדות. כבר הרגשתי כמעט כמו אז, חיילת בסדיר בדרך לבסיס - אבל החיילים סביבי חקרו אותי במבטיהם, מנסים להבין מה זה היצור כלאיים שמולם, חיילת או מילואימניק. אני לא חושבת שהם חשבו על אופציה אחרת - מילואימניקית.
בבסיס פגשתי מדריכה נוספת ששירתה איתי. לא היינו חברות טובות, רק הכרנו מהמגר"ב (מגורי בנות), אבל בפגישה המחודשת הקשר בינינו התגבש בבת אחת. זה היה מיוחד: אנחנו, ורק אנחנו, מילואימניקיות יחידות בשטח.
ניגשנו לעשות את מה שעשינו בצבא: מדריכות שריון. לקראת העברת שיעור התרעננו על החומר שבקרוב נלמד. דיברנו על כך שיש מדריכות שנותנים להן לעשות במילואים דברים שלא קשורים למה שעשו בסדיר. סיפרתי שחלק מחברותי בסדיר הן מחלקות מסכות אב"כ במילואים, תפקיד שלא מצדיק את יכולות ההדרכה שלהן. לכן, שכשניגשתי לבסיס המילואים שלי וידאתי שלי זה לא יקרה. מסתבר שהיא עשתה את אותו הדבר.
ניגשנו לעבודה - בכל זאת, צו 8. ממש כמו בסדיר, נכנסו לכיתת הלימוד חבורת מילואמניקים שבוזים. ממש כמו בסדיר, כששאלנו אם יש שאלות התמודדנו עם שאלות לא רלוונטיות, כמו אם יש בבסיס בריכה. אלא שהפעם אני בעצמי לא ידעתי, זה לא הבסיס שלי. אני פה ממש כמותם, מילואימניקית, אורחת. כשאחד מהם קרא לעברי "בשביל זה גרמתם לי לבטל את המנגל היום?" עניתי שגם התוכניות שלי התבטלו מאתמול להיום, והוספתי בגאווה שגם אני מילואימניקית.
הצבא עשה לי חשק - אז החלטתי להתנדב
סיימנו יום אימון וכבר שולחים אותנו הביתה. להפתעתי, הרגשתי אכזבה. באותו הרגע רציתי לחזור לצבא, אפילו לחתום קבע לא היה אכפת לי. יום המילואים הזה בא לי בהפתעה אחרי טעימה מהאזרחות, שלמען האמת, לא הייתה מפוארת כפי שציפיתי ממנה להיות. אני מחליטה שיום אחד זה לא מספיק, ומבררת על הצטרפות למילואים בהתנדבות. וזה בדיוק מה שעשיתי.
במשך חודש התנדבתי למילואים במחסומים ובסיורים בקו התפר ביחידה שנקראת "יחידת התקו"ה". ההרגשה הייתה טובה: אני שוב עוזרת באופן פעיל למאמץ המלחמתי על הארץ שלי. כשסיימתי את שירות המילואים ומכיוון שהאזרחות עדיין לא הייתה זוהרת, ניסיתי לחזור לצבא. שלחתי מכתבים, פניתי לבסיס שלי בסדיר ולבסיס שלי במילואים, אך ללא הועיל. כנראה כבר היה מאוחר מכדי לחזור.
"מזל שאני מילואימניקית", חשבתי לעצמי. ככה אני יודעת ומאוד מקווה שאם באמת יצטרכו אותי, יקראו לי. וכשיקראו, אני אתייצב בשמחה.
"תורידי את החיוך מהפנים, את אמורה לסבול פה"
אספתי לשיחה ארבע מילואימניקיות כדי לשמוע גם על התחושות שלהן.
"קצת מביך להודות", אומרת עדי, בת 25 מירושלים, עוזרת קמב"ץ בגדוד לוחם של גולני במילואים, ומחזקת את דבריי. "למרות שאני סטודנטית עסוקה לרפואת שיניים, אני מאד נהנית במילואים. האנשים בגדוד שלי מקסימים, המפקדים הם אנשים איכותיים, וכולם באים מתוך אידאלים ומרצון טוב. המג"ד שלי אומר לי לפעמים 'תורידי את החיוך מהפנים, פה זה מילואים ואמורים לסבול'. אז כן, אני נהנית. קצת פחות נהנית מלהשלים אחר כך את החומר באוניברסיטה".
"לקראת המילואים אני תמיד חושבת 'למה אני צריכה את זה עכשיו?!'", מוסיפה אלכס, בת 25 מתל אביב. "מילואים כרוכים בהתנתקות מהשגרה, החזרה לשגרה שאחריהם קשה גם היא, צריך לנסוע לבסיס המרוחק, להיות ג'יפה - בקיצור, לחזור אחורה בזמן לצבא. אבל כשאני כבר שם עם הצוות שלי שאני מאוד אוהבת, אני נזכרת כמה כיף זה".
"אני המילואמניקית הכי גאה בארץ!" מכריזה שרה, בת 26 מראשון לציון. "אני נהנית מאוד וגם סובלת משירות המילואים בו זמנית, אבל לא הייתי מוותרת על הזכות הזו בעד שום הון שבעולם".
"היה לי ממש כיף בסדיר", מספרת עינת, בת 24 מתל אביב, שמשרתת במילואים כסמב"צית חי"ר, "ואם אקבל צו מילואים ברור שאגיע, אבל אין מה לעשות, החיים ממשיכים ויש שגרה שקשה לפעמים לעצור". כשאני שואלת אותה אם זה אומר שלא ממש מתאים לה עכשיו מילואים, עינת צוחקת ועונה "למי כן?".
בתור בנות-מילואמניקיות, אתן מרגישות שונות?
"אני משרתת בגדוד צנחנים לוחם וכרגע אני האישה היחידה בגדוד", עונה שרה. "מן הסתם אני גם היחידה שלא עברה מסלול לוחמים בשירות הסדיר. אז מובן שאני מרגישה שונה מן הסובבים אותי, אבל בזכות האווירה המשפחתית המדהימה שיש בגדוד, אני עדיין מרגישה שייכת".
"יש מעט מילואימניקיות נוספות אצלנו בגדוד", מספרת עדי. "אני לא מכירה אף אחד במילואים מהסדיר. החיילים בגדוד ברובם מכירים אחד את השני וזה נחמד כי זה יוצר אווירה מאד טובה. אני הכרתי את כולם רק לא מזמן. אבל אני לא מרגישה שונה מהמילואימניקים הגברים. אמנם אני בין הבנות היחידות בגדוד, אבל לא מתייחסים אלינו אחרת, למרות שכשמחלקים חולצות, הייתי שמחה אם היו מביאים גם סמול ולא רק אקסטרא לארג'. אנחנו עובדות קשה כמו הקצינים האחרים, ורק ישנות בחדר או באוהל נפרד".
הופתעתן כשגיליתן שאתן צריכות לעשות מילואים?
"לא הופתעתי", משתפת שרה. "ביקשתי להצטרף לגדוד שלי עוד כשהייתי בסדיר, וידעתי שמושכים אותי לשם, כמו שידעתי שמדובר בגדוד שעושה הרבה מילואים. מה שכן, קיבלתי צו 8 פחות מחצי שנה לאחר השחרור".
"ידעתי שאני אצטרך לעשות מילואים", נזכרת גם עדי. "לא הייתה לי בעיה עם זה כי תמיד רציתי לתרום, ובסדיר תמיד עשיתי את התפקידים בהם חשבתי שאוכל לתרום הכי הרבה. חששתי בהתחלה, כי חשבתי שהמילואים יפריעו לי בלימודים. זה באמת קצת מפריע, אבל אני מאמינה בחשיבות של המילואים, ולכן זה גורם לי להגיע גם בתקופות הכי עמוסות".
אתן מקבלות הטבות כלשהן מהמדינה מתוקף היותכן מילואימנקיות?
"בוודאי, אני מילואימניקית לכל דבר!" אומרת שרה בחיוך. "בדיוק בשבוע שעבר גיליתי שקיבלתי אוטומטית הנחה באגרה לחידוש רישיון רכב".
"אין פה חשיבות למין בשום צורה", מוסיפה עדי. "צה"ל מאד השתפר בתחום התגמולים שמגיעים לאנשים המילואים. צריך לזכור שחלק מהאנשים הם עצמאיים ומפסידים מכל שירות מילואים הרבה כסף, ובהחלט צריך לפצות אותם בצורה כלשהי על זה".
השנה עדי עשתה שלושה שבועות קו בקלקיליה ובקרוב היא יוצאת למילואים לאימון. מדי פעם נוספים לכך גם ימי הכנה לקציני הגדוד ומשימות אחרות. שרה עושה מילואים פעם-פעמיים בשנה, ובסך הכול כ-24 ימי מילואים. שרה הייתה מצטיינת רמטכ"ל, אות שקיבלה במהלך שירות המילואים על היותה האישה היחידה בעזה במבצע "עופרת יצוקה".ככל שאני מדברת איתן יותר אני מעריכה את תרומתן ואת חלקן האינטגרלי במערך המילואים, ובהחלט מרגישה שמגיעה להן כל הטבה אפשרית.
במה שונה שירות המילואים שאתן עושות מהשירות הסדיר שעשיתן?
"סדיר זה שונה ממילואים", עדי מספרת מניסיונה. "הראש אחר. באים לפרק זמן מוגבל ובזמן הזה מנסים לעשות עבודה כמה שיותר טובה, עם הרבה 'כוח' - אנחנו הרי לא חיילים עייפים ושחוקים. איכשהו, נראה לי שלמרות שאומרים שאין היגיון בצבא - נראה לי שדווקא יש היגיון, הוא רק משרת במילואים. יש משהו במילואימניקים שהוא הרבה יותר בוגר, הרבה יותר מבדיל בין עיקר לטפל. הם חושבים אחרת. לדעתי המילואימניקים עושים טוב לצבא וצורת החשיבה שלהם מרעננת את הצורה המיושנת שרווחת לעיתים בצבא הסדיר".
"זה עולם אחר לגמרי", מוסיפה שרה. "זו הרגשה שונה להיות מוקפת באנשים בוגרים יותר, שראו עולם אחר מלבד צה"ל, אנשים עם קריירות ומשפחות וחיים שלמים שאותם הם עוזבים בשביל לעלות על מדים פעמיים בשנה, ולהיות שוב חיילים. לי אישית גם יש תחושה יותר בטוחה בידי מפקדים מילואימניקים, שלמרות ה'חלודה' ולמרות שהם לא חיים בצה"ל יום-יום, הם עדיין ותיקים יותר. אין ספק שלמג"ד במילואים, בן 45 בממוצע, יהיה יותר ניסיון צבאי ממג"ד בסדיר בן 32, ושהוא ראה וחווה יותר דברים".
במה לדעתכן יכול הצבא לשנות בהתייחסותו כלפי המילואמניקות?
"הצבא צריך להשקיע יותר מחשבה בשיבוץ נשים במילואים", אומרת שרה. "אם לא הייתי דואגת שימשכו אותי לגדוד, אני לא יודעת היכן היו מציבים אותי במילואים, אם בכלל, וזה בזבוז של משאב אנושי בעל ידע מקצועי ומוטיבציה". לדבריה, קיים גם חוסר מוכנות לוגיסטי לקלוט נשים בגדודי מילואים. "אני מרגישה שאני מתמודדת כל תעסוקה מחדש עם בעיות של חדרים, מקלחות, שירותים וכו'".
עדי מוסיפה את דעתה: "הצבא צריך לחייב יותר נשים לעשות מילואים. היחס לאלה שכבר עושות הוא טוב, ואין לי שום תלונות לגביו. אבל אחוז הנשים שעושה מילואים הוא כל כך קטן, ואין לזה שום הצדקה. אפשר להשתמש בכישורים של הרבה חיילות משוחררות".
אני נפרדת מהבנות ומאווירת הצבא עם צביטה קטנה בלב - המילואימניקיות עשו לי חשק לחזור למילואים. בינתיים אני רק מקווה שבצה"ל לא יחכו יותר מדי לפני שיקראו לי שוב.