ט', בן 40, סמג"ד במילואים בגדוד חי"ר, הפסיק לעשות מילואים באחרונה. הסיבה לכך לא היתה היעדר זמן או מוטיבציה. לאורך 15 שנות היכרותינו נשא ט' בגאווה את הסטטוס של משרת מילואים פעיל. הופתעתי מהחלטתו, ושאלתי לסיבה בגינה פרש, אף שהיה יכול להמשיך בשירות עוד כמה שנים. "לא היה בזה כבר טעם", השיב, "בשנים האחרונות הפסקנו לעשות תעסוקות מבצעיות וגם מספר האימונים פחת. כשאתה פוגש את החבר'ה פעם בשנתיים־שלוש, הקשר נחלש. המדיניות של ביטול התעסוקות במילואים פגעה בלכידות. ביקשתי שיעבירו אותי לתפקיד שבו כמעט אף פעם לא מזמנים אותי".
המקרה של ט' משקף למעשה את התהליך שעבר שירות המילואים בשנים האחרונות, אליו התווספה בשבועות האחרונים הסערה במערכת הביטחונית סביב הדו"ח הסודי שחיבר נציב קבילות החיילים, האלוף (במיל') יצחק בריק, על מוכנות צה"ל למלחמה. בריק הזהיר בדו"ח מפני השלכות הקיצוץ הגדול באנשי קבע ובהמשך שירות החובה. הדו"ח מתייחס לצה"ל כמקשה אחת, ללא התמקדות בחיילי המילואים. מבקר המדינה החל בימים אלה בבחינה משלו של הנושא.
אלא שצבא המילואים הוא החלק הגדול במקשה זאת. סדר הכוחות (הסד"כ) של צה"ל מורכב מארבע קבוצות: חיילים המשרתים בסדיר, בקבע, אזרחים עובדי צה"ל ומשרתי מילואים. בתוך מערך זה, משרתי המילואים מהווים את רוב הסד"כ.
זהו גם המקום שבו צה"ל שינה את פניו באופן מוחלט בעשור האחרון. בין 2004 ל–2017 צנח מספר ימי המילואים שאזרחי ישראל נקראים אליהם ב–83%. מצבת הכוחות של משרתי המילואים — מאגר האזרחים המשתייכים למערך — קוצצה ב–100 אלף בתקופת הרמטכ"ל גדי איזנקוט.
נתונים אלה מגלמים את שיאה של המגמה, שבמהלכה צה"ל נאלץ להתעמת עם העלות התקציבית של ימי המילואים, והחליט שהוא זקוק להרבה פחות מהם מבעבר. הם גם משקפים את העובדה שבחוק המילואים, שנכנס לתוקפו ב–2008, ישראל הציבה לעצמה גבולות מתוך רצון לשמור על מסלול חיים אזרחי תקין לתושביה. מאז נדרשה מערכת הביטחון לזכור מה הן המטרות שעבורן היא מגייסת אזרחים למילואים. ב–2018, אתוס "האומה המשרתת" אינו קיים עוד.
המיליארדים הסודיים של צה"ל
ג' הוא תמונת הראי של ט'. הוא זוכר היטב את השנה שבה נשבר, זמן לא רב לאחר מלחמת לבנון השנייה. הוא גויס מיד בתחילת המלחמה לשירות בגבול הצפון. אחרי חודש הוכרזה הפסקת אש, אך הפלוגה שלו נשארה על מדים במשך שבועיים נוספים. המשבר האמיתי מבחינתו הגיע ארבעה חודשים אחר כך, כשהוא נתלש שוב מהעבודה ומזוגתו לטובת אימון ארוך של שבועיים. ב' החליט שמספיק: בגיל 31, אחרי שלוש שנים בסדיר ועשור של שירות מילואים, הוא ביקש הפניה לקצין בריאות הנפש — והוריד פרופיל על סעיף נפשי.
מי ששירת במילואים עד תחילת שנות ה–2000 יכול להזדהות עם תחושת השחיקה. מציאות השירות במילואים מגלמת בתוכה אי־שוויון משווע — תמונה מוקצנת של האי־שוויון בנטל המאפיין את השירות הסדיר בצבא. אם בסדיר דובר על מצב שבו רק כמחצית מהישראלים המגיעים לגיל הגיוס הרשמי מתגייסים בפועל, הרי שבמילואים מדובר על אחוזים בודדים ממספר המשוחררים מצה"ל שממשיכים בשירות משמעותי.
אם לא די בכך, עד אמצע העשור הקודם האחוזים הבודדים האלה מצאו עצמם ממשיכים לתרום בכל שנה עד 30 ימי מילואים — כאילו לא מדובר בשנות ה–2000, אלא בישראל של שנות ה–70. הימים האלה גם לא נוצלו ביעילות. החוויה המרכזית של מי שהשתייך למערך המילואים היתה שמהרגע שבו הוא עולה על מדים — לזמן אין ערך. חיילים שזומנו למילואים ב–9:00 ידעו שאין טעם להגיע לבסיס לפני 16:00. היום הראשון הוקדש לרביצה על התיקים מתחת לסככה בהמתנה לאפסנאי או לתחמושתן — כדי שיגיעו לפתוח את האפסנאות או את הנשקייה. ביום השחרור הוקדשו שעות ארוכות להמתנה מייגעת לאישורים — שהגיעו רק אחר הצהריים.
המצב הזה השתנה. אם ב–2004 ביצעו אזרחי ישראל 10 מיליון ימי מילואים, ב–2017 בוצעו 1.9 מיליון ימי מילואים בלבד. מדובר בכסף גדול. העלות לצבא של יום מילואים היא מעט יותר מ–500 שקל — עיקר הסכום נובע מהתשלום שמעביר הביטוח הלאומי למעסיק או לעובד עצמו כתשלום על יום השירות, ועליו מקבל הביטוח הלאומי החזר ממשרד הביטחון.
החיסכון השנתי של צה"ל בעקבות צמצום ימי המילואים גדל עם השנים, עד שב–2017 הוא הצטבר לכ–4 מיליארד שקל, לעומת ההוצאה על כך ב–2004. את המיליארדים האלה שרי הביטחון לדורותיהם לא נהגו להזכיר בבואם לבקש תוספת תקציב — אבל מדובר בכסף שנותר בתוך מערכת הביטחון והופנה לצרכים אחרים של הצבא. למעשה, כפי שמעיד הח"כ עופר שלח (יש עתיד), חבר ועדת החוץ והביטחון העומד מאחורי כמה הצעות חוק שהסדירו את מעמד משרתי המילואים, "הבסיס לקיצוץ זה נוצר לפני יותר מ–30 שנה, בימים שבהם יצחק רבין, כשר ביטחון, הגיע להסכם עם משרד האוצר על כך שכל חיסכון שישיג במערכת הביטחון מקיצוץ במילואים יופנה לטובת הצטיידות טכנולוגית".
תהליך החיסכון הזה מראה מה קורה כשמכריחים את מערכת הביטחון לשלם על משאב שהיא צורכת מהמדינה לצורך אספקת השירותים שלה. הוא גם מציב סימן שאלה נוסף לגבי החזון של ראש הממשלה, שלפיו תקציב הביטחון יוצמד לתל"ג של המדינה — מהלך שיצור עבורו מנגנון צמיחה אוטומטי.
ההיקף המספרי של מערך המילואים נותר סוד צבאי. הוא נקבע על ידי הממשלה על בסיס המלצת הרמטכ"ל. עם זאת, הנבחרת המשרתת שעושה מילואים נותרה מצומצמת. פחות מ–5% מהמשתחררים מסדיר משרתים שירות משמעותי של יותר מ–20 יום בשלוש שנים. גם מעטים אלה הנושאים בנטל עושים פחות מילואים מבעבר.
גם הדרך שבה מנוצלים ימי המילואים השתנתה. אם ב–2008, לפני חקיקת חוק המילואים, 50% מימי המילואים הוקדשו לאימון והכשרה ולהיתר לתעסוקות, כיום מדובר ביותר מ–70% מימי המילואים שמוקדשים לאימונים ולהכשרות. בצבא מציינים נתונים אלה כעדות למוכנות הצבא לקרב. אלא שלאור הצניחה בסך ימי המילואים, לא ניתן להתחמק מכך שמספר ימי האימונים האבסולוטי שלטובתם מגויסים המילואימניקים התכווץ ב–75%. כל הנתונים האלה מעלים את השאלה עד כמה יחידות המילואים מוכנות למלחמה הבאה.
ברמה הדמוגרפית מתאפיין השינוי בפניו של הצבא גם ביחידות המילואים. העלייה בשיעור בני הציונות הדתית המשרתים ביחידות הקרביות משתקפת כאן, כמו גם העלייה בשיעור החרדים המתגייסים. בולטת גם העלייה בשיעור הנשים: 9% ממשרתי המילואים ב–2007 היו נשים — שגדלו עשור לאחר מכן ל–17% מכלל המשרתים.
מי צריך חייל עם קטיושה?
בקיץ 2015 הפיץ איזנקוט את מסמך "אסטרטגיית צה"ל", שלא כלל התייחסות נפרדת למערך המילואים. עם זאת, השינוי במערך המילואים מעלה שתי שאלות חשובות: האם ישראל יכולה להסתמך על כך שלא יהיה לך צורך בעתיד בגיוס מאסיבי של חיילי מילואים? האם לאור השיעור הנמוך מהאוכולוסייה המשרת שירות מילואים משמעותי צריך לחשוב מחדש על מודל המילואים של ישראל?
יש מקום לשאלת המוכנות. המציאות מעידה שחיילי המילואים ממשיכים להיות מגויסים בהמוניהם בשנים האחרונות כשהגזרות מתחממות: במבצע צוק איתן גויסו 70 אלף חיילי מילואים, בעמוד ענן גויסו כ–60 אלף איש ובעופרת יצוקה גויסו יותר מ–10,000. עם זאת, העימות האחרון שבו נעשה שימוש מבצעי משמעותי בחיילי מילואים היה מלחמת לבנון השנייה, שבמהלכה גויסו כ–90 אלף איש.
ההתכווצות בחיל המילואים משקפת שינויים שהתרחשו בעולם הצבאי בשנים האחרונות. "התמורה בצבא נובעת מהשינוי בעולם המלחמה — צריך פחות את החייל הפשוט שיבוא עם הקטיושה", מסביר תת־אלוף (במיל') שוקי בן ענת, שכיהן כקצין מילואים ראשי ב–2008–2013. "כרגע התחומים המובילים בצבא הם עולם הסייבר והלוחמה המדויקת, שבהם יש צורך בפחות חיילי מילואים. בעולמות אלה גם יש קושי בשמירה על כשירות חיילי המילואים. לאיוש תפקידים בתחום הטילאות (פיתוח ובנייה של טילים), לדוגמה, צריך כשירות גבוהה, כמעט כמו של טייסים. לכן, מעט מאוד אנשי מילואים ממלאים תפקידים כאלה. למילואימניקים אין יכולת לספק את מספר הימים הדרוש בשנה לשמירה על כשירות בתחומים אלה".
בעיה נוספת היא העובדה שההכשרה לתחומים אלה נעשית רק בסדיר. "אתה יכול להכשיר מילואימניק לתפקידים מורכבים כאלה לתקופה מסוימת. אבל אחרי חמש שנים בתפקיד — החייל העוסק בהם כבר שייך לתקופה אחרת. מגיעה טכנולוגיה חדשה לתחום, שאינה שדרוג של טכנולוגיה קיימת, אלא מעבר לעולם אחר. ההכשרות לשינויים טכנולוגיים אלה מתרחשות בצבא הסדיר. אלה שתי הסיבות ששמות את מערך המילואים בצד", אומר בן ענת.
"כשאיזנקוט קיצץ במרבית מאנשיו על רקע יתירות מערך המילואים, הוא לקח אנשים שלא עושים הרבה מילואים והוריד אותם מהסד"כ", הוא מוסיף. "אם יחידות המילואים עבדו עד אז על סד"כ שהיווה 140%–150% מהצורך האמיתי שלהן — אמרו להן 'תרדו ל–120%'. רק שסד"כ כזה לא מספיק לקיום טקטי של יחידת מילואים. בעולם המילואים אנו יודעים שאשתו של אחד נמצאת בהריון והשני חייב להיות בעסק. עודף של 20% לא מספיק כדי לקיים יחידת מילואים".
לדבריו, "עובדתית, כיום כמעט כל מערך הבט"ש (ביטחון שוטף) מורכב מחיילים בסדיר. הכוחות בעזה כמעט כולם סדירים. ביהודה ושומרון, ממניעים מסוימים, לא רוצים להציב הרבה אנשי מילואים. הציבו אותם שם בעיקר בצוק איתן כתחליף לכוח הסדיר. כשדובר על החזרת קו ברמת הגולן ובגבול לבנון, באו מפקדים בכירים ואמרו 'אני לא מסתדר עם החזקת הקו באמצעות יחידות מילואים שבאו לשירות של שלושה שבועות'. כל התהליכים האלה מייתרים את המערך. המילואים נשמרים כיום בעיקר ללחימה מהסוג הישן. הרבה אנשי מילואים גויסו בצוק איתן למה שהיה אמור להיות הגל השני של התקיפה — מצב לחימה נגד חיזבאללה או עימות טוטאלי עם חמאס".
בן ענת מדגיש כי "תפישות הלחימה והאויב שלנו משתנות כל הזמן. עד לפני כמה שבועות היה אויב לא מדינתי בסוריה — ועכשיו יש נגדנו אויב מדינתי. מול השינויים האלה, מה שמנצח בשדה הקרב הוא לא הכוח, אלא העוצמה. ובאופן מסורתי, המילואימניקים הם אלה שהביאו את העוצמה לזירה. אני רק יכול לקוות שלא יבוא היום שבו נצטער על התהליכים הנוכחיים, כי אז יהיה רע מאוד".
ימי המילואים פחתו — אך העומס גדל
לגריעתו של מערך המילואים מהתעסוקה המבצעית יש השלכה על הדרך שבה הצבא מבצע את משימותיו. הבגרות והאחריות של לובש מדים בן 30 אינה דומה לזו של נער בן 18. גם ההתמודדות של מילואימניק עם אוכלוסייה אזרחית אחרת מזו של חייל סדיר. מערך המילואים נחשב לאורך השנים לזה שבולם את הדרג המדיני מיציאה להרפתקאות צבאיות.
בשנות ה–80 המילואימניקים הם שהחלו את גל המחאה נגד מלחמת לבנון הראשונה. במלחמת לבנון השנייה עיכבו ראש הממשלה והרמטכ"ל ככל האפשר את הכנסת חיילי המילואים למעגל הלחימה. ח"כ עמר בר־לב (המחנה ציוני), חבר בוועדת החוץ והביטחון ולשעבר מפקד סיירת מטכ"ל, אומר כי "בכל מה שקשור לתעסוקה צבאית ביהודה ושומרון, למשל, חיילי המילואים מציבים בעיות אחרות. אני זוכר אמירות של אנשי מילואים, שטענו במקרים כאלו 'למה מזמינים אותנו ללוות ילדים לבתי ספר?'".
לעומת הדאגה של בן ענת — הן שלח והן בר לב מגבים את ההפחתה הדרסטית בשירות המילואים. "סוג הלחימה השתנה בימינו. אנו כבר לא מתמודדים עם חמש ארמיות סוריות. המדינות שמולנו צימצמו את סדר הכוחות של הטנקים והחטיבות שלהן. המלחמה של היום נעשית מתוחכמת יותר. אני לא חושב שהתהליך הזה פוגע במוכנות. להיפך — אני עדיין חושב שצה"ל מתבסס יותר מדי על כמות ומסה. לחמאס הרי יש לכל היותר 15–20 אלף חיילי חי"ר, שגם הם נמנעים מקרב חזיתי אתנו. מעבר לכך, סדר הכוחות הסדירים גדל כל הזמן בגלל הגידול בשנתוני הילודה", אומר בר־לב.
לדברי שלח, המהלך מבורך — אך נופל על כתפיהם של בודדים. "מדובר על מהלך חיובי לגמרי במשמעות המשקית שלו, כמו גם מהצד המבצעי. הוא כן בעייתי בהקשר של מושג צבא העם. זאת כי מספר ימי המילואים קטנה. אבל לאנשי היחידות שכן מבצעים מילואים הוא לא קטן בהרבה. את המספר הקטן של ימי מילואים מבצע מספר עוד יותר קטן של אנשים", הוא אומר.
שלח הוסיף כי "כבר לפני שלוש שנים אמרתי שהגיע הזמן לשינוי דרמטי במודל המילואים. המילואימניקים מתייצבים, אבל הנטל שמוטל עליהם כבד. לכך חובר חוסר הרצון של הדרג המדיני והצבאי להשתמש במילואים באופן מבצעי. ואז המילואימניק אומר לעצמו: 'גם כך לא ישתמשו בי בסוף'. הרי בסוף היום אין פיצוי כספי מספק לאיש מילואים על הנזק שנגרם לו ועל הסיכון לחייו. מה שפיצה על אלה תמיד היה המשמעות של השירות, והידיעה שאנשי המילואים בשורה התחתונה ניצחו את המלחמות והצילו את עם ישראל ביום כיפור. ברגע שאתה אומר 'לא ישתמשו בי, אז למה לי לבוא' — נוצר משבר מתמשך".
לדבריו, "בוויתור על המילואים אנו מפסידים יכולות של בגרות. השינוי צריך להיות רדיקלי. נכון, בתנאים מסוימים נצטרך למצות מעצמנו כוח שיקר להחזיק כצבא באופן קבוע. לכן ההצעה שלי היא קיום צבא מילואים כמו בצבא היבשה הבריטי — שם מחזיקים צבא של 112 אלף איש: 82 אלף איש בסדיר ו–30 אלף במילואים. המילואים הם חלק מהיחידות הסדירות. הדבר דומה לנוהל בחיל אוויר שבו הטייסת מורכבת משלד סדיר, וסביבו 'בשר' של מילואימניקים. אם נגיע למודל כזה גם העלויות שלו יהיו סדירות".
"יש צורך למעשה להפוך את המילואים ל'צבא קבע חלקי' משמע להגיע למצב שבו אלה המשרתים במילואים זוכים לתנאיהם הכלכליים של אנשי הקבע, בין אם מדובר בתנאים פנסיוניים, ביטוחיים, או כל דבר אחר, באופן יחסי למספר הימים בשנה שהם משרתים", אומר שלח.
דבריו של שלח מאירים זרקור על הבעיה המרכזית במצב הנוכחי. צה"ל ביצע מהלך דרסטי במערך המילואים שלו — מבלי שבחן מחדש את כלל המודל של שירות המילואים. המילואימניקים נותרו, אם כך, לא כאן ולא שם. מיעוט משרתי המילואים עושים זאת על בסיס המודל שאימצה המדינה עם הקמתה, והם נהפכו לחלק זניח מהאוכלוסייה. כתוצאה מכך, במלחמה הבאה ישראל עשויה לגלות שגבעת חלפון באמת אינה עונה.
הכתבה פורסמה במקור באתר TheMarker
כתבות נוספות:
בעקבות הלגליזציה: מחסור במריחואנה בקנדה וקשיים בהשגת רשיונות מכירה