גל רוזן פרמדיק (צילום: דובר צה"ל)
"כל הגדוד וכל הקצינים הבכירים סומכים עלייך בעיניים עצומות כי כתוב לך 'פראמדיק' על הכתפים" | צילום: דובר צה"ל

התעוררתי בבוקר, התלבשתי, אבל זה לא היה כמו כל בוקר.

ביקשו שאבוא עם חולצה לבנה, הגעתי לשער ראשון של מחנה צריפין, נפרדתי מאבא בשער ונכנסתי. לא היו שם חברים ששרים, מצטלמים איתך ושופכים עליך מים כשאתה עולה לאוטובוס או דודות שזורקות עלייך סוכריות, פשוט ככה הלכתי ברגל - כולנו צעירים ביום הראשון בצבא.

אני זוכר שעל האוטובוס עלו שבעה חבר׳ה נוספים. שניים מהם לבשו בגדים אזרחיים והחמישה הנוספים היו עם מדים מלאים עם סיכות גדולות וחלקם אפילו עם דרגות על הכתפיים. לאחר שיחה קצרה איתם הבנו שהם גם חניכים בקורס ושהם יצאו מתוך היחידות השונות.

הביאו לנו מדים, נעליים וכומתה. לא קיבלנו חוגר או דיסקיות.

לא עברה דקה והתחילו להריץ אותנו בתוך הבקו״ם ואתנו רצים גם הלוחמים הוותיקים, כאילו חזרו מספר שנים אחורה – לטירונות.

קורס פרמדיקים של חיל הרפואה (צילום: דובר צה"ל)
לומדים להציל חיים בכל מצב ובכל תנאי | צילום: דובר צה"ל

הקורס הקדם צבאי - חזרה לבית הספר

לימודים רצופים מהשעה 8:00 בבוקר עד השעה 17:00 אחרי הצהריים.

חשבנו שזה נגמר, אבל כמעט בכל ימות השבוע למדנו גם אחרי זה בכוחות עצמנו או בקבוצות קטנות עד שעות הערב (לפעמים גם המאוחרות שביניהן). המדס״ים לא היו קלים – החבר'ה שהגיעו לקורס מיחידת קרביות היו אחראים עליהם, הם לא ויתרו לנו לרגע, כאילו היינו לוחמים בעצמנו. כולם ידעו שבאימון הם המדריכים ולא חברים שלנו, למרות שרגע אחרי כולנו ישנו ביחד באותם החדרים.

באימוני הקרב מגע הם היו צועקים לנו ״אתם חושבים שזה צבא אמיתי? לשבת וללמוד כל היום? עוד לא ראיתם כלום!״ ואז שוב לזחול ושוב ספרינטים ואסור לזוז, אסור להוריד ידיים ולפעמים אתה נזכר שאתה עוד בקורס קדם צבאי והפז״ם עוד לא דופק.

אתה מנסה לחשוב שוב למה אתה עושה את זה. כשאתה עובר עוד מבחן ועוד מבחן אתה ממשיך ומתקדם ופתאום זה נגמר ועוד שבוע מתחילים טירונות. אחרי ארבעה וחצי חודשים בצבא, היו לך סמלים, מפקדים ומפקד פלוגה, אתה מגיע לטירונות עם מפקדים שחלקם התגייסו ביום שאתה בכלל התחלת את הקד״צ.

התקופה עוברת מהר מאוד ולפני ששמים לב כבר חוזרים ללימודים.

"מה אתה עומד שם ומסתכל? בוא לפה ותעזור לי!"

אחרי טירונות של חודשיים וחצי מצאתי את עצמי במיון באיכילוב ולא כמטופל. אני לבוש בבגדי חדרי ניתוח כחולים ועונד סטטוסקופ על הצוואר ולפני ששמתי לב קראו לי מהצד השני של המיון - ״גל בוא מהר! מגיע עוד רגע חולה לאחר החייאה!״ ואז ממש כמו בסרטים הכריזה של חדר המיון קוראת ״צוות לחדר החייאה! צוות לחדר החייאה!״ – עמדתי בצד יחד עם עוד כמה סטודנטיות לסיעוד. כשמד״א נכנסו, הרופאה קראה לי ״היי פראמדיק! מה אתה עומד שם ומסתכל? בוא לפה תעזור לי!״ פתאום נופל האסימון שאתה לא סתם עוד אחד שעובד שם ומזיז מיטות, באמת זקוקים לך. המעבר במחלקות השונות בבית החולים היה חוויה בלתי נשכחת. קודם במיון ובטיפול נמרץ אחר כך במיון ילדים, חדרי ניתוח, טיפול נמרץ לב, חדרי לידה... בכל מקום צברתי ניסיון ולמדתי בלי סוף.

אבל שום דבר לא הכין אותי למד"א...

קורס פרמדיקים צה"לי (צילום: דובר צה"ל)
"אתה שם בשבילם ותעשה הכל כדי שהם יחזרו בסופ״ש הבא למשפחותיהם בשלום, בריאים ושלמים" | צילום: דובר צה"ל

מד"א - לומדים על האמבולנסים

כולם תמיד מדברים על זה, "השלב הלחוץ ביותר והקשה ביותר". אמנם לא היו לי מדים או רס"ר שיעמוד לי על הראש במשך שלב בתי החולים או בשלב של מד״א, אבל עדיין פחדתי כל כך להתחיל. השיחה עם אחראי מד״א הייתה קצרה ונמשכה עשר דקות בהן הוא דיבר בעיקר על כמה שעלינו להשקיע.

>> נושמים צבא? לסיפורים הכי מעניינים, הצטרפו לפייסבוק של פז"ם

שש משמרות בשבוע על ניידות טיפול נמרץ. כל משמרת היא מבחן. הפראמדיק הוותיק או הרופא בניידת בוחן אותך על כל דבר אפשרי. ב-15 המשמרות הראשונות אתה רק צופה מהצד ועושה את כל הפרוצדורות מסביב ואז מגיע הרגע שבוא אתה אמור להתחיל לעשות משהו ופתאום הכל על הכתפיים שלך: הצוות שאתה מנהל והחולה או הפצוע שעלול למות. באותו הרגע אתה מתנתק מהסביבה, כמו רובוט שתוכנת להציל חיים ואתה עדיין לא מושלם ויש לך הרבה מאוד מה ללמוד.

אתה רוב הזמן בשוק ולא יודע מה לומר ואיך, אתה עומד קפוא בצד ומחכה שמישהו יעיר אותך מהחלום.

עד משמרת שלושים אתה מתפקד בקושי ומתחיל לתפוס את העניין. אז מגיע פראמדיק שלא מעניין אותו איזה משמרת אתה, מבחינתו כבר סיימת את הקורס מזמן, בלי התראה מוקדמת הוא זורק אותך למים. פה זה לא משחק - מדובר בחיי אדם. כך מצאתי את עצמי במשמרת שלושים ושמונה מדבר עם גבר כבן 36 שכרגע עובר אוטם בשריר הלב (״התקף לב״), בניגוד למה שכולם חושבים הוא בהכרה מלאה, מדבר איתך, לחוץ, מזיע, חיוור ומרגיש שהוא עומד למות כשקשה לנשום ויש בחילות.

קורס פרמדיקים (צילום: דובר צה"ל)
הכשרה גם של לוחמים. השירותלא דומה למד"א | צילום: דובר צה"ל

כל הסימפטומים הללו היו לאותו בן 36, ממש כאילו קרא את הספר. לפתע, בלי שום בעיה התחלתי לתת הוראות לצוות שהיה איתי - לפראמדיק הוותיק, לנהג ואפילו לעוזרת שלו. תוך שנייה קיבל המטופל את כל התרופות וחובר לכל המכשירים.

התחלנו נסיעה לבי״ח ואז זה קרה – עיניו התגלגלו, המכשיר הראה שהלב לא מתפקד. צעקתי לפראמדיק ״תתחיל עיסויים!״ ובמקביל נתתי למטופל שוק חשמלי. כמה שניות לאחר מכן פקח את עיניו בבהלה, נושם נשימות עמוקות כמו אדם שכמעט טבע והצליח להרים את ראשו מעל המים.

יום למחרת הלכתי למחלקה לבקר אותו, הוא התרגש כל כך לראותי וסיפר לאשתו שזה המלאך שהציל את חייו. היא חיבקה אותי בדמעות ואמרה לי תודה. באותו רגע הבנתי מה הסיבה שבגללה בחרתי להיות פרמדיק וראיתי את השעות של ההשקעה והלימודים באים לידי ביטוי בשטח.

המבחנים המסכמים עוברים -  חוזרים לצבא אמיתי. 

השלמה צבאית

 אם לסכם בכמה מילים? עוברת מהר מדי.

לא הספקת להתרגש בטקס ואתה מוצא את עצמך בגדוד ובשטח כשעל כתפייך משימה חשובה - הצלת חיים. ההשלמה הצבאית זה התכל'ס. זה מה שתעשה כשתגיע לתפקיד, עם מה תתמודד. כי הטיפול במד"א ובצבא שונה מאוד. אתה נדרש להתמודד עם סיטואציות ומתארים שונים לחלוטין. במשך חודשיים וחצי אתה מתרגל, לומד ובעיקר מכין את עצמך לתפקיד.

סיכת פרמדיק (צילום: דובר צה"ל)
סיכת פרמדיק הנכספת בסופו של הקורס | צילום: דובר צה"ל

כשאתה מגיע לשטח, הלוחמים יודעים שלא משנה מה יהיה, אתה שם בשבילם ותעשה הכל כדי שהם יחזרו בסופ״ש הבא למשפחותיהם בשלום, בריאים ושלמים.

 אתה לא קצין, אתה לא מפקד, אתה בסך הכל שנה וחודשיים בצבא ואתה רק בן 19 כל הגדוד וכל הקצינים הבכירים סומכים עלייך בעיניים עצומות כי כתוב לך ״פראמדיק״ על הכתפיים.

****

הכותב הוא בוגר קורס הפראמדיקים של צה"ל. כיום הוא משרת כפרמדיק בגדוד 202 של הצנחנים.

>> מסלול העתודה - עד כמה הוא באמת משתלם?