כל לוחם מכיר את הרגע המעצבן הזה. אחד המסעות הראשונים שעושים בטירונות בקרבי, מפקד הכיתה יצעק עלייך את המשפט שאולי יישאר חרוט בזיכרונך יותר מכל אמירה אחרת שתשמע בחייך. הוא יאמר (או יצעק) לך שלוש מילים דווקא ברגע שבו אתה הכי לא מעוניין לשמוע אותן, כי הזיעה כבר יוצאת מכל תא ופינה בגוף, חולצת הב' ספוגה עד שאתה אפילו מפחד לגעת בה כדי לא לחוש כמה חדיר גופך לקור מסביב והרגליים בקושי מצליחות לגרור אותך עוד צעד וצעד. אה, והגב כמובן. הגב כואב, כי במקרה הטוב, יהיה עלייך משקל של שש מחסניות, מימיות מלאות, ואולי עוד כמה בקבוקים כחלק מהפק"ל מים, ובמקרה הפחות נחמד, יהיה על גוף הנער המתבגר שלך לסחוב ארבעים קילו של מקלע כבד שגם לא בדיוק מזווד בצורה הכי טובה וזז מצד לצד, וגורם לך להרגיש כמו פינג פונג.
המשפט הוא "תרים את הראש".
כמה פשוט, ככה קשה לביצוע.
הרי בדיוק ברגעים מורכבים אלו, הרגעים בהם אתה מנסה לספור צעדים, לשיר לעצמך שירים בראש, להיזכר בזיכרונות מהילדות – ה-כ-ל, רק לא לחשוב על הכאב המפרפר הזה בכל הגוף, אותו הכאב שאי אפשר להצביע על המיקום המדויק שבו הוא התחיל, באותם הרגעים, 'להרים את הראש' נחשבת משימה כמעט בלתי אפשרית. כל כך מר לך, וטעם הזיעה שזולגת על כל פנייך גורמת לך לרצות רק להוריד את הגב, להשפיל את הראש, ולנסות לחכות רק שהכאב הזה יגמר. שיגמר כבר, הדבר הזה! כמה קילומטרים עוד נשארו? אתה מסתכל בשעון ומנסה לבדוק אם לפי הספירה שלך, אתם קרובים לסיום. או להעריך כמה זמן נותר עד להפסקה. כל דרך לברוח מהסבל הזה היא כשרה.
אבל הוא בשלו. הוא צועק עלייך, "תרים את הראש!!! תרים את הראש!!!". למה לעזאזל כל כך דחוף לו שאני אעשה את זה?! מה הקטע?! למה להרים את הראש, למי זה עוזר? זה הרי רק מכביד עלייך עוד יותר, וגורם לך לחוש את הכאב אפילו עוד יותר חזק ממה שאפשר. אתה רק רוצה שהוא יעזוב אותך וישחרר לך וייתן לך להיראות כמו צב שעולה על הר, מכופף, רק להרגיש פחות ולקוות שתכף זה נגמר.
אני לא מסכן
אז למה המפקד הזוטר ההוא, שאולי שנה יותר ממך בצבא, ולפעמים אפילו פחות, דורש ממך לעשות את זה? למה כל כך דחוף לו שתיראה טוב, עם ראש מורם, ותלך כאילו לא באמת כואב לך? למה קיימת הדרישה הארורה הזאת שגורמת לך כביכול לשקר על עצמך ולסבול יותר?
אולי כי להרים את הראש זה להגיד, אני לא מסכן. הרי כל כך פשוט להתמלא בתחושה של מסכנות ורחמים עצמיים, כשבאמת ובתמים המרות והקושי הם כה גדולים. יש את כל הסיבות להרגיש מסכן, וחלש, ושעוד רגע אתה מתפרק. אבל האקט הזה של ראש מורם גורם לך לקרוא תיגר על הכאב. ולסבול, אולי אפילו לסבול יותר, אבל לפחות באופן זקוף ועם ראש קדימה. להסתכל לאתגר בעיניים וללכת איתו, ולא נגדו. האם העניין כאן הוא לקדר אותך? יכול להיות. יש מפקדים בצה"ל שלפעמים תעבור בראשם מחשבה זדונית זו. אבל אני מנסה להאמין, ואולי אני בן אדם תמים, שיש כאן איזשהו ערך עמוק ומשמעותי של חינוך.
ואני מתנצל, חברים, החינוך הזה הוא אולי צבאי, אבל יותר מכל הוא מתאים לחיים האזרחיים שלנו. בצבא זה עובד טוב מאוד באקטים קשים וכואבים כמו מסעות ותרגילים, כשישנים קצת ועובדים קשה פיזית, אבל כל אלה מהווים הדגמה קיצונית לחיים האמיתיים שהם קיצוניים פחות, הרבה פחות. החינוך הזה נוגע לכל שעה ויום בחיינו, ואם חיילים שמשתחררים משירות קרבי היו יודעים לנצל אותו יותר לטובתם (ויש כאלה שמשכילים לעשות זאת), הם היו כובשים את העולם. הם היו מצליחים לאהוב את עצמם בדיוק כפי שהם, ולהרים את הראש במצבים הקשים.
החיים שאחרי צה"ל
הרי בחיים שאחרי הצבא, המסע רצוף בקשיי היום יום. המסע הוא הפירוק המשפחתי, והניכור, ואולי לפעמים הבדידות. הוא התחושות הקשות שאתה פחות מכובד, שאולי אתה לא הכי טוב במה שאתה עושה ביחס לאחרים. זה המינוס בבנק, זה הפיטורין מהעבודה. זו החברה שלך שנפרדת ממך וגורמת לך להרגיש אפס מאופס, ומורידה לך את החיים לתחתונים. זה אבא שלך שצורח עלייך כי עשית טעות גדולה, אלה ההתמודדויות שלך עם עצמך ועם מי שאתה. אלו כל המצבים בחיים שהם מצבים קשים של היום יום והשגרה. אין כאן מפקד שיצרח עלייך "תרים את הראש!!!", יש במקרה הטוב את אימא שלך שנותנת חיבוק ואומרת כמה מילים טובות, או אולי חברים נחמדים שאכפת להם ממי שאתה. אבל אין כאן פקודות, אף אחד לא יצרח עלייך בפקודה להפסיק לחשוב שאתה מסכן, ולהסתכל לקשיים שלך בעיניים!!! אף אחד לא יחייב אותך לקרוא עליהם תיגר ולהחליט להתמודד עם זה כמו אריה בהערכה עצמית מלאה למי שאתה ובהשלמה מלאה עם הבן אדם שנוצרת, למדת והתחנכת להיות. להסתכל במראה, ולהגיד, אני היום מתמודד עם הדברים ועושה איתם משהו ולמרות שאין כסף בבנק, והדירה קטנה, והיחסים עם אנשים קרובים מסביב, איך לומר, לא משהו. להבין. המציאות שלי היא כזו אבל אני לא מסכן. ההיפך הוא הנכון! אני חזק, אני כאן בשביל להתמודד, וכל אופציה אחרת היא מיותרת.
הצבא, כפי שאני טוען כבר לא מעט זמן, הוא מערכת חינוכית. אנו חייבים לדעת לקחת את הערכים החיוביים האלה מהשירות הקרבי לחיים שלנו ולהשכיל לבנות את המשך קיומנו עם הבנה שכמו במסע, כך גם ביום-יום. הרי בסופו של דבר, אתה תרים את הראש, כי זו פקודה, ואתה תמשיך לצעוד ואני גם חושב שגם אם לא יודעים את זה באותו רגע, אתה תרגיש אחר כך במקלחת, כשהמסע כבר מאחורייך, שהתמודדת עם ראש מורם, כבן אדם חזק וכמנצח, ולא כמסכן שזקוק לרחמים עצמיים. אין מקום לרחמים עצמיים, אין מקום למסכנות, גם אם אנחנו במצב הנוראי ביותר. זהו החינוך הנכון, בואו ניקח אותו לחיינו ולחיי ילדינו וכל אלה שנחנך בעתיד.
בזכות ה"תרים את הראש" הזה אני הולך היום זקוף. תשע עשרה שנה של תחושות מסכנות לא הצליחו לעשות את השינוי כמו משפט אחד ברגע של קושי עצום.
את הטור כתב חייל המשרת כמפקד כיתה באחת מחטיבות החי"ר של צה"ל.
גם אתם כותבים על תובנות מחוויות אופייניות לשירות הצבאי?
שלחו לנו את הטורים האישיים שלכם למייל הירוק של פז"ם: pzm@mako.co.il