לפני שנציג את עצמנו, נספר לכם מה עובר עלינו כרגע. בנקודה הזו בחיים שלנו, אנחנו אחרי אחד השבועות היותר אינטנסיביים והמרגשים שחווינו אי פעם. מסוג הדברים שרק הצבא יכול לזרוק אותך אליהם ועוד לפני גיל 20.
אבל בכל זאת, נתחיל מההתחלה. אנחנו שניים - אלי פרידריך, בן 20, יש לי אח ואחות קטנים ועליתי לארץ בשנת 2000 ביחד עם כל המשפחה משוודיה ואופק שכטר, בן 19, יש לי שתי אחיות גדולות ואח גדול, נולדתי וגדלתי בארץ. אנחנו מכירים מקיבוץ ברקאי שבו גדלנו ומכיתה א', אנחנו החברים הכי טובים ויצא איכשהו שאנחנו לא נפרדים אף פעם: למדנו באותו בית הספר, שיחקנו כדורעף באותה הקבוצה ואנחנו אפילו גרים באותו בניין דירות. חשבנו שאחרי שאלי יצא לשנת שירות, ניפרד סוף סוף, אבל זה לא להאמין – זה קרה לנו גם בצה"ל. שנינו תמיד חלמנו להתגייס לגדס"ר נח"ל, אבל מי חשב שנהיה יחד באותה הכיתה ובאותו צוות? למרות שיש בינינו שנה הפרש, הגורל רצה והתגייסנו יחד לחטיבה הירוקה בנובמבר 2012. לאחר גיבוש אינטנסיבי, מצאנו את עצמנו שנינו באותו המקום. קטע.
מסלול ההכשרה שלנו ובתוכו הטירונות, האימון המתקדם וההכשרה הייעודית לגדס"ר בביה"ס של גדס"ר נח"ל בבית ליד היה מסלול מאוד מאתגר, אבל מגבש כצוות וכפלוגה. השבועות המפרכים כללו בין היתר שבועות ניווטים, שבועות התמקצעות על המיקרו תבור שמשמש את היחידה וכמובן, מכיוון שאנחנו בצוות שייעודו להגיע לפלוגת ה"עורב" עברנו קורס הכשרה בביסל"ח.
למרות שהשבועות האלו נועדו להכשרה שלנו כלוחמים, האירוע שאנחנו לא יכולים לשכוח היה בסופת שלג שהייתה בדצמבר. הוקפצנו להגיע לבסיס על מנת לצאת לירושלים עם נגמ"שים כדי לפתוח את הצירים בדרך לירושלים ולסייע למגן דוד אדום להגיע לתושבים במצוקה שהיו מבוצרים בבית או במכונית בעקבות הסופה. אמנם לא נלחמנו במחבלים, אלא במזג האוויר, אבל זו היתה חוויה משמעותית מאוד.
לאחר שנה ושלושה חודשים במסלול, הגיע השבוע מסכם מסלול. במהלך השבוע תרגלנו את כל סוגי הלחימה שלמדנו ויישמנו ואת כל הידע שרכשנו במסלול. היה שבוע מאוד מאתגר פיזית ומנטלית. הלכנו המון קילומטרים כשכל אחד מאיתנו סוחב משאות במשקל השווה ל-55 אחוז ממשקל גופו. השבוע כלל בתוכו תרגיל צוות שבו כמובן היינו ביחד, כמו תמיד ותרגילי פלוגה מטורפים שבהם פגשנו את לוחמי 669 שתרגלנו איתם שיתוף פעולה.
הרגשנו שהשבוע הזה לקח כל אחד מאתנו לקצה היכולת שלו. במהלך שבוע כזה, כמו בכל ההכשרה, הצוות נמדד גם ביכולת שלו לעזור אחד לשני ברגעים קשים. מבחינתנו הרגע שהכי אתגר אותנו היה העלייה להר היחידה. זה ההר שכולנו שואפים להגיע לפסגתו לאורך כל המסלול הארוך. אופק הוא המאגיסט מבנינו ולקראת הסוף, כשכבר לא הרגשנו את הרגליים ובטח שלא את הכתפיים, היו לו כמה רגעים שהוא הרגיש שמאוד קשה לו. היה לשנינו ברור שאם סיימנו את הלמודים באותו בית הספר, שיחקנו כדורעף ביחד, הברזנו מבית הספר ביחד ובסופו של דבר הגענו לאותה היחידה, אל הפסגה לא היה לנו ספק שאין דרך אחרת להגיע, אלא ביחד. אז סחבנו יחד את המאג בלי להסתכל לאחור והבטנו רק אל המטרה! וככה באמת הגענו יחד, כמו מההתחלה ככה גם בסוף.
בפסגת ההר חיכו לנו הלוחמים הוותיקים של הגדס״ר ובטקס קרבי, המפקדים העניקו לנו את סיכות הלוחם שכל כך חיכינו להם. זה ללא ספק היה אחד הרגעים המספקים והמרגשים, אם לא הכי מרגשים שנחווה בשירות וכמובן שזה יותר מרגש לדעת שאנחנו שם האחד בשביל השני!
עכשיו אנחנו לא יכולים לחכות לרגע שבו נחזור לקיבוץ, יחד, כמו תמיד, רק הפעם מלאי גאווה עם הכומתה הירוקה והסיכה הנוצצת על החזה.