בבוקר בו יצאתי לסיור של חמישה ימים ב"תגלית", אימא שלי הייתה נחמדה באופן חשוד. זה התחיל בארוחת הבוקר שהיא הכינה לי – בפעם הראשונה מאז גיל שמונה; המשיך בגיהוץ מדי ה־א' שלי, ונגמר בטרמפ עד לנקודת המפגש עם הקבוצה האמריקאית במגדל השעון ביפו. אני חייב להודות שהתחלתי לחשוד רק במהלך הנסיעה. בהתחלה היא הכחישה שמאחורי טוב הלב שקפץ עליה עומד מניע נסתר, אבל לא עברו שתי דקות עד שכל העניין התברר. "אז מה", היא אומרת כשהיא משפצרת לי את הכומתה בזמן שאנחנו מחכים ברמזור אדום, "שמעתי שב'תגלית' הזאת יש גם בנות שמגיעות מאמריקה".
"כן, צירוף מקרים מטורף", אני אומר בציניות. "מי היה מאמין שגם בארצות הברית יש נשים". משם היא מספרת על הבן של חברה שלה, שהתחתן עם בחורה שפגש ב"תגלית" וזכה לאזרחות אמריקאית. אחר כך היא מציינת בכלליות שאם אחזור בסוף השבוע הביתה נשוי פלוס שניים - זה יהיה ממש בסדר מבחינתה.
אנחנו מגיעים ליפו ואני מוציא את התיק מהרכב. רגע לפני שאנחנו נפרדים לשלום אני עוד מנסה להנמיך את הציפיות שלה בנושא הרומנטי, אבל לצערי היא עסוקה בהזמנת אולם לחתונה.
ביפו אני פוגש את שבעת החיילים הנוספים שיעבירו איתי את השבוע הזה: רויטל, שרון ושירה מחיל האוויר, תומר ורן מחיל הים, נ' קצין המודיעין ואביתר - שמשרת איתי ככתב בעיתון אבל קיבל פטור מהכתבה. יחד אנחנו מחכים לארבעים האמריקאים שאמורים לפגוש אותנו בכל רגע. הציפייה שלי גוברת, ואיתה התקפי חרדה בינוניים. מעבר לאנגלית שלי, שמאופסנת אצלי במוח מאז סיום התיכון ולא ממש ברור מה מצבה, מטריד אותי עד כמה גדול הפער בינינו החיילים לבין האמריקאים, שנמצאים באמצע לימודיהם בקולג'. עם המחשבות האלה והודעת SMS ראשונה מטרידה מאימא שלי, ששואלת אם כבר הכרתי מישהי - אני מתחיל את היום הראשון שלי ב"תגלית".
"מה, יש חיילים לא לוחמים?"
רבע שעה לאחר מכן אוטובוס כחול עוצר ליד מגדל השעון. אנחנו, החיילים, מצטרפים לקבוצה אחרי ארבעה ימים של סיורים בארץ שכללו ביקור ברמת הגולן וצפת. המדריך האמריקאי אוסף את כולם ומודיע שהחיילים הישראלים מצטרפים מעכשיו לקבוצה ושיש לכולנו שעה לאכול ביפו. תוך שניות ספורות אני מוצא את עצמי מול ארבעים צעירים וצעירות מארה"ב, כשבאוויר תחושה של בליינד־דייט מביך והמוני במיוחד. אחרי כמה רגעם של שתיקה נשבר הקרח. אני מציג את עצמי ולוחץ כל כך הרבה ידיים עד שאני מרגיש לרגע כמו מלכת אנגליה. אביתר כבר מארגן משלחת לאבו־חסן. בביטחון עצמי מזויף אני מקבץ חבורת תיירים סביבי, ומתחיל לצעוד ברחובות העיר בלי שמץ של מושג לאן אני הולך. אחרי כמה עשרות מטרים אנחנו עוברים על פני מסעדת ד"ר שקשוקה ומחליטים להתיישב במקום. אני מנסה לשלב בין אנגלית לפנטומימה יצירתית במיוחד במטרה להסביר להם מה זה שקשוקה וקוסקוס, שמופיעים בתפריט. אחרי שכולם מזמינים, אליסון סולק מספרת לי קצת על הקבוצה. היא אומרת שכולם תלמידים בני 18 עד 22 שלומדים בקולג' במישיגן. "אני כבר הייתי עם המשפחה שלי בישראל", היא מספרת, "אבל הרבה מאוד חבר'ה מגיעים לארץ בפעם הראשונה בחיים שלהם". מדי צה"ל מעוררים סקרנות אצל האמריקאים, ומהר מאוד השיחה מגיעה לשירות הצבאי ולשאלה מה התפקיד שלי בכוחותינו. לרגע אני שוקל לנצל את חוסר הידע שלהם ולספר שאני לוחם בסיירת מטכ"ל, כדי לחזק את ההרתעה של צה"ל, אבל בסוף אני בוחר באמת: "אני כתב צבאי בעיתון של צה"ל", אני אומר להם, והפנים שלהם מתעקמות בצורה מוזרה. "מה, יש חיילים לא לוחמים?" שואל מישהו בשולחן, בזמן שאני מתחיל להסביר על העולם המופלא של הג'ובניקים ותומכי הלחימה. אני אומר להם שיש מגוון גדול מאוד של תפקידים שאפשר להגיע אליהם, כמעט בכל תחום, ממחשבים ועד חינוך. "עד שפגשתי אתכם הייתי בטוח שכל החיילים לוחמים", אומר אוסטין ברטשניידר. "זה מגניב לגלות שיש הרבה תפקידים אחרים, ושאנשים יכולים לתרום בכל מיני דרכים".
הסכסוך הישראלי-פלסטיני מגיע למישיגן
אחרי התרעננות קצרה באכסניה אנחנו חוזרים לתל אביב בחשכה ויוצאים לפלורנטין עם האמריקאים, שבהחלט מתלהבים מחיי הלילה של העיר. בדרך חזרה לאכסניה אוסטין כבר מתוודה שברגע הראשון שהוא ראה אותי במדים הוא קצת נרתע. "הייתי בטוח שתהיו נורא רציניים כל הזמן, אבל מהר מאוד הבנתי שאתם כמונו. אתם רואים את אותן סדרות טלוויזיה ואוהבים את אותה מוזיקה", הוא אומר. אנדי מולנר, בחור נוסף מהקבוצה, אומר שהוא חשב שהביאו שמונה חיילים לאבטח את הקבוצה. עדכנתי אותו שעם הרובאי 02 שלי הוא בהחלט יכול להרגיש בטוח.
את היום השני אנחנו פותחים על החוף בתל אביב. בשלב הזה, מערכת היחסים עם האמריקאים כבר עולה מדרגה - אולם נושאי השיחה ממשיכים להתרכז סביב הצבא והניסיונות הנואשים להסביר מה הטעם של סביח. בסוף היום, אחרי שחרשנו את תל אביב, אנחנו נוסעים לכיוון הנגב. בדרך אני תוהה מה גורם לצעירים האמריקאים לבקר בישראל וגם להזדהות איתה - גם במצבים שזה לא תמיד נוח. "כיהודי, ישראל זה דבר שאני גאה בו", אומר ברק קאופמן, שמלווה את הקבוצה ומחובר למציאות בישראל, ואף עומד בראש ארגון פרו־ישראלי שפועל באוניברסיטה שלו. "אני מרגיש שבמקום מסוים ישראל מגינה לא רק על הישראלים, אלא על כל היהודים בעולם. הידיעה שיש מדינה יהודית שאם אני רוצה אני יכול לבקר בה או לחיות בה בכל רגע שאבחר, זה דבר שאני לא לוקח כמובן מאליו".
ברק מסביר שהסכסוך הישראלי־פלסטיני הגיע אפילו למישיגן, ולצד קבוצות פרו ישראליות קיימות גם קבוצות פרו פלסטיניות, שמופעלות בין השאר גם על ידי סטודנטים שהגיעו מהשטחים. אף ששתי הקבוצות מנסות להימנע מעימותים, אני שואל אותו אם אין פעמים שהוא מעדיף להצניע את הקשר שלו לישראל. "להפך", הוא עונה. "כשישראל עולה לכותרות אצלנו בחדשות, בגלל הסכסוך או איזו פעולה צבאית, אני מרגיש את הצורך לבוא ולהסביר", הוא אומר. "הרבה פעמים אנשים בארה"ב לא מכירים את כל העובדות. חשוב לי שהם יבינו שחייל צה"ל זה בסוף בחור צעיר בדיוק כמוני, לא פושע מלחמה אכזרי חסר לב".
אחר הצהריים אנחנו מגיעים לחוות הנוקדים, סמוך לערד. הגיע הזמן לחוויה אתנית - בכל זאת המזרח התיכון - ואני מוצא את עצמי רוכב על גמל. לגמלים אין מושג שהם עתידים להופיע בתמונת הפרופיל של עשרות אמריקאים בפייסבוק. את היום אנחנו מסיימים מוקדם והולכים לישון, ולפנות בוקר מתעוררים ונוסעים לראות את הזריחה במצדה. משם אנחנו קופצים לטבול בנחל דוד, ולכמה שעות טובות בים המלח. כשאנחנו נכנסים למים האמריקאים מבינים שלא צחקתי לגבי הקטע הזה של לצוף. "זה אדיר שמצד אחד ישראל כל כך קטנה, ומצד שני יש בה כל כך הרבה", אומר ג'ייק קורנפלד, שמבקר בישראל לראשונה בחייו. "הייתי בטוח שרוב ישראל זה מדבר, אבל כל אזור שונה לחלוטין מהשני. למשל, כשעמדנו בהר אביטל בצפון, ראינו את הגבולות עם סוריה ולבנון. זה היה מגניב כי בארצות הברית אין שום מקום שאתה יכול לראות בעיניים שלך גבול עם שתי מדינות. זה גרם לי להבין כמה הכול קרוב אחד לשני וקצת יותר את המציאות המורכבת כאן".
ניצחון היסטורי בשש־בש
ביום הלפני האחרון שלנו ב"תגלית" אני חוזר למדים - יחד עם שאר החיילים בקבוצה - וכולנו נוסעים לביקור בהר הרצל וב"יד ושם", יום שמעורר סקרנות גדולה בקרב האמריקאים. בדרך לחלקה הצבאית, אליסון שואלת אותי אם ההרגשה שונה לבוא לכאן במדים, ואני עונה לה שכן, למרות שאני לא מצליח להסביר למה. דיוויד קיי, המדריך הבריטי שמלווה את הקבוצה, עלה לארץ לפני חמש שנים וכבר סיים שירות צבאי. הוא מציג את סיפוריהם של מספר חיילים שנפלו וקבורים בהר הרצל, ביניהם תיאור גבורתו של רועי קליין. הוא שואל אם אנחנו רוצים לספר על חייל שאנחנו מכירים שנפל. סמל שירה צ'רנינסקי בוחרת לספר את סיפורה של סגן הילה בצלאלי ז"ל, שלמדה איתה בבית־הספר ונהרגה בשנה שעברה, בחזרות לטקס העצמאות בהר הרצל. האמריקאים לא נותרים אדישים, חלקם מוחים דמעה.
למרות נקודות הדמיון הרבות שנמצאו בימים האחרונים בין האמריקאים ובינינו, הר הרצל הוא מקום שבכל זאת מחדד את ההבדלים. "אני חושבת שהצבא פה מעצב אתכם כאנשים וכחברה", אומרת שרה אטקן. "יש תחושה שבזכות הצבא החברה יותר מלוכדת. יש פה תחושה שזה יותר עמוק, שאנשים חיים בשביל משהו יותר גדול מעצמם".
אנחנו מגיעים למוזאון "יד ושם" ומתרשמים באטיות. בשלב מסוים קיילה אורליך מתחילה לבכות. על אחד הקירות היא קוראת על היהודים שהושמדו באזור ליטא, שם נרצחה סבתא רבתא שלה. המקום נמצא באזור העיירה ממנה הגיע סבא שלי, שמלבד אחיו כל משפחתו נספתה בשואה. באותו רגע הבנתי שיש זווית נוספת שמחברת בינינו, דווקא ממקום לא צפוי - ליטא.
בסיומו של יום טעון אנחנו חוזרים אל המלון בירושלים ללילה האחרון של החיילים ב"תגלית". הערב מנוצל היטב לטורניר שש־בש בין הישראלים לאמריקאים (אני בחרתי שלא להשתתף עקב אשכנזיות יתר), שמסתיים באופן מפתיע בתיקו. מדובר באחד מההישגים הגדולים ביותר בתולדות הספורט האמריקאי.
ביום האחרון אני אורז את התיק ועולה על האוטובוס. רק אחרי שמונה שעות, כשאגיע הביתה, אגלה ששכחתי את הנעליים במלון. רגע לפני הפיזור אנחנו מגיעים לתצפית על ירושלים מארמון הנציב. במבט לאחור, החוויה של "תגלית" הייתה הרבה יותר משמעותית עבורי משציפיתי. אני מצייד את האמריקאים ברשימה של חומוסיות מומלצות להמשך השהות שלהם בארץ, נפרד מהם וגם מהישראלים, ומתחיל את הדרך חזרה הביתה. אמא שלי נאלצת לקבל מסרון מאכזב, שעליה לבטל את האולם לחתונה, וחמש דקות מאוחר יותר אני כבר נדחף ונמחץ עם עוד מאות חיילים, מבוגרים וילדים ברכבת הקלה של ירושלים ביום שישי בצהריים. ריח הזיעה הכללית של חיילים על מדי א', והקרבה המטרידה מדי לאוסף אנשים שאני לא מכיר מחזירים אותי ברגע אחד לצה"ל ולמציאות הישראלית היום־יומית הלחוצה. ברגעים כאלה אתה מבין שאנחנו באמת יותר מלוכדים מהאמריקאים. טוב, אולי טיפה יותר מדי מלוכדים.