נערים חוטפים חברים (צילום: אורי ברקת, עיתון "במחנה")
לא ארגון טרור. חבר'ה שמתכוננים לצה"ל | צילום: אורי ברקת, עיתון "במחנה"

קול מנוע של טרקטור מפלח את השקט בשדות הירוקים של אזור השרון. הפרחים הצהובים מבצבצים בין השיחים, כאילו מנצלים כל טיפה של שמש. שבילים של חול עוברים בין החממות המכוסות ציליות כהות, בעוד הרכב החקלאי ממשיך להתקרב. הוא עמוס בארבעה עובדים תאילנדים מכוסי פנים. אחד נוהג והשלושה האחרים יושבים מאחור. הטרקטור עוצר, התאילנדים יורדים, ומאחוריהם מתגלה נער שכוב  וקשור שעיניו מכוסות, לבוש גופייה כחולה ומכנסיים קצרים.

“הידיים הארוכות של הצוות מגיעות לכל מקום", נשמע קול מעוות באוזניות המחוברות למחשב שלי. הסרטון שמופיע על המרקע מקבל תפנית חדה המלווה במוסיקת פאנק רועשת. “חשבת שלא נצליח לחטוף אותך? טעית. לא מתעסקים עם הצוות". זו לא הפעם הראשונה שאני רואה את הסרטונים של “הצוות" המפורסמים בדף הפייסבוק שלהם וביוטיוב. מדובר בתופעת רשת מצליחה למדי: מספר צעירים לפני צבא שחוטפים את החברים שלהם (באישורם של החטופים עצמם כמובן), ומעלים לאינטרנט סרטון שמתעד את המבצע המורכב. הם מעולם לא חשפו את שמם או את פניהם, אבל השמועות אומרות שכל חטיפה מתוכננת כמו מבצע צבאי ולמעשה מדובר בהכנה לא שגרתית של אותם חבר'ה לשירות בצה"ל. אחרי מאמץ לא קטן, הצלחתי ליצור איתם קשר, ואפילו לזכות באמונם ולקבל הזמנה ראשונה מסוגה להצטרף למבצע סודי, בתנאי שאני לא אבצע עבירות ב"ם (ביטחון מידע) כמובן.

מפגש בפרדס

יום ראשון, השעה 14:00 ומזג האוויר קודר מהרגיל. אני מתלבשת במירב השכבות האפשריות מתחת למעיל א', מכניסה את המחברת לתיק ומתחילה בדרכי אל הלא נודע. את המפגש עם חברי הצוות קבעתי דרך הפייסבוק, אי שם באזור השרון, במקום אותו לא אוכל לחשוף. אין לי אפילו שם או מספר פלאפון של אף אחד מהם, אבל אני מחליטה לבטוח בגורל, להאמין בתמימות של העולם סביבי ולצאת לדרך. “מה כבר יכול לקרות", אני חושבת לעצמי? במקרה הכי גרוע, יבריזו לי. או יחטפו אותי ויזרקו אותי לתעלה בצד הדרך. לא באמת. אני מזכירה לעצמי מיד שמדובר במספר נערים לפני צבא שרצים בשדות, עושים שכיבות שמיכה ובין השאר גם מתכננים חטיפות מקצועיות לימי הולדת של חבריהם. זה לא כאילו יש סיבה לדאוג.

נערים חוטפים חברים (צילום: אורי ברקת, עיתון "במחנה")
מבצעים את החטיפות כמבצע צבאי לכל דבר | צילום: אורי ברקת, עיתון "במחנה"

בתחנת רכבת בית יהושע אני פוגשת את הצלם שילווה אותי, סמל אורי ברקת (המכונה בורי), בחור גדול וחסון שיוכל להגן עלי בעת צרה. משום מה, אני לא מופתעת לגלות שהוא משקשק מחוסר הידיעה בדיוק כמוני. הטלפון שבכיסי מצלצל ומספר לא מוכר מופיע על הצג. אני עונה בהחלטיות מזויפת ומהצד השני נשמע קול: “שלום יעל, מדבר אחד מחברי הצוות". אני משחקת אותה רגועה ושואלת לשלומו, מנסה גם לברר מה שמו. תחילה הוא מסתייג, ושואל האם אנחנו מתקרבים למקום המפגש. עניתי שכן והתעקשתי לדעת את שמו של הבחור שאני מדברת איתו, לא לציטוט כמובן. בסוף הוא גילה לי. לצרוך הכתבה, אקרא לו על שם תפקידו בצוות, הקמ"ן.

הוא אומר לנו להגיע לתחנה אחרונה של אחד מקווי האוטובוס שיוצאים מתחנת הרכבת בית יהושע ומוסיף, “משם כבר נאסוף אתכם". לאחר בלבול קל בדרכים ואוטובוס מרדן שסרב להגיע, אנחנו מוצאים את עצמנו בשעת אחר הצהריים בנקודת האיסוף, מתנ"ס שכונתי שנמצא אי שם. ביררתי מול הקמ"ן באיזה סוג רכב אמורים לאסוף אותנו ואחרי שאמר לי מה הצבע והסוג, הבנתי שאין לי (או לבורי הצלם) ממש מה לעשות עם המידע הזה עקב הבורות שלי בדגמי מכוניות. עוברות כמה דקות, ומאחת המכוניות בחניון יוצא בחור צעיר לבוש גופייה ומכנסיים קצרים. הוא מסמן לנו להתקדם לעברו. אני מציגה את עצמי ואת אורי. את שמו לא נוכל לחשוף ונאלץ גם כאן להסתפק בתפקידו בכוח – המסתערב. שתיקה כבדה שוררת במהלך הנסיעה. אני מנסה לשבור את הקרח באמצעות שאלות פשוטות כמו: “כבר יודע איפה אתה הולך לשרת?".  “כן", הוא עונה. “איפה?", אני שואלת בעניין. “מקום טוב", הוא משיב בחצי חיוך ומסרב להוסיף. לפתע הוא עושה פנייה חדה לדרך עפר בין פרדסים. הוא עושה עוד פנייה לתוך שביל בוצי ואחרי כמה עשרות מטרים הוא עוצר. “הגענו", הוא אומר ואני יוצאת מהאוטו. האור שהפיצה המכונית נכבה וסביבי אני מזהה עשרות ילדים רצים, מתנשפים בכבדות.

מדובר בחוג כושר קרבי בו מפקדים שניים מחברי הצוות על כ־30 נערים שמתאמנים לקראת הגיוס לצבא. מתוך הקבוצה מגיחים שלושת חברי הצוות הנוספים: הקמ"ן ששוחח איתי בטלפון, הרס"פ, והזקנה (אתם עוד תבינו בהמשך למה). כמו מבצע צבאי, ארבעת הנערים העומדים מולי, כולם בוגרי החוג לכושר קרבי שמועבר על ידי בוגר סיירת מטכ"ל. הם עומדים להתגייס במרץ, חלקם כבר יודעים לאן וחלקם עוד לא, אבל יחידות כמו שייטת 13, אגוז, מגלן, דובדבן ועוד רבות אחרות עומדות על הפרק. השאיפה היא להכי מובחר שאפשר, חד משמעית.

הם הנערים הכי מורעלים שתכירו, גדלו על צבא, חלמו על צבא והתחנכו על הערכים האלה מבטן ומלידה. “אני בקטע של צבא עוד מלפני שנולדתי", מסביר המסתערב. “זה בא מהמשפחה, מההורים והאחים, מהבית. גם האזור שגדלנו בו זו סביבה עם אחוז גיוס לקרבי מאוד גבוה".  אנחנו מתיישבים מתחת לאחד העצים בפרדס החשוך, תפאורה שמזכירה את פתיחת סרטון החטיפה של התאילנדים. הילדים סביבנו שעונים לקריאות ה"הקשב" ויורדים לשכיבות שמיכה, בהחלט מבססים את הטענה של המסתערב על נתוני הגיוס הגבוהים. כמוהם, לא חסרים נערים בארץ שמתאמנים לפני הצבא – רצים ומשפרים את הכושר הגופני, אבל נדמה כי במקרה של “הצוות", מדובר בארבעה חברים שמיצו את הדרכים הרגילות, והחליטו להכין את עצמם לשירות בצורה קצת אחרת.

“אנחנו כן מהחבר'ה שרצים בשדות ומבצעים שכיבות שמיכה, אבל אנחנו עושים גם מעבר לזה", מתאר הקמ"ן. “חלקינו מדריכים ועובדים על מנהיגות, וכולנו לומדים על ערכי צה"ל ומורשת קרב, ועוברים אימונים מיוחדים כמו הסתוות והתגנבות שיכינו אותנו לקראת הצבא", הוא אומר. “על הדרך, גם פיתחנו תחביב של חטיפה מקצועית לכבוד ימי הולדת של חברים. המטרה של החטיפות היא לא אימון לצבא, אבל יש חלקים בחטיפה שאנחנו עושים כסוג של הכנה לצה"ל. למשל, אנחנו משקיעים בהכנה של המבצע לפרטי פרטים, ועומדים בלוחות זמנים עצמאיים והופכים את התרגול לכמה שיותר מקצועי, בדומה למה שיידרש מאיתנו בהמשך בצבא".

מודיעין לפני מבצע

אני ממהרת להבין מחברי “הצוות" איך הגיעו לתחביב המוזר שלהם. “החטיפה הרצינית הראשונה הייתה באפריל 2012", משחזר הקמ"ן. “היה חבר אחד שאמר שאין סיכוי שנצליח לחטוף אותו, ושם הכול התחיל. החלטנו לתכנן מבצע חטיפה שאין סיכוי שייכשל, והוא באמת לא נכשל. צילמתי וערכתי את זה, והעליתי לפייסבוק. תוך זמן קצר כבר התחלנו לקבל סרטונים של אנשים שרוצים שנחטוף אותם".

זקנה: “חשוב להדגיש שיש לנו כמה כללי ברזל. אנחנו חוטפים רק חברים טובים שידעו לקחת את זה בדרך הנכונה. חוטפים רק אנשים ששלחו לנו סרטון שאומר שלא נצליח לחטוף אותם, והם לא מתחרטים שהם שלחו את הסרטון. אנחנו לא חוטפים חיילים ולא אנשים שאנחנו לא מכירים. חשוב לנו להקפיד שאף אחד לא ייפגע".

ואיך בדיוק אתם מתכננים מבצע חטיפה, מה הם השלבים?
רס"פ: “אחרי שאנחנו בוחרים את הבן אדם שאנחנו הולכים לחטוף, אנחנו קובעים פגישה, בחוץ או אצל אחד החברים. אנחנו לא חושפים סודות בטלפון, רק פנים אל פנים. אנחנו לא אומרים מקום ושעה של מבצע, ושומרים את זה ככה שבכלל לא ידעו שנפגשנו".

קמ"ן: “אחר כך מתחילים באיסוף המודיעין על הבן אדם. אם הוא מאחר בדרך כלל, מה המערכת שעות שלו, עם איזה אוטובוס הוא חוזר הביתה וכל מידע שיכול לעזור לנו. יש לנו ממש תיקיות על אנשים עם תצלומים ופרטים עליהם".

זקנה: “נקודת תורפה של אנשים זה בדרך כלל השגרה שלהם. צריך להבין מה היא, ללמוד אותה ואז לשבור אותה". 

אתם מרגישים שזה מכין אתכם לקראת הגיוס לצבא?
רס"פ: “אני מרגיש שזה די נותן לי טעימה מה נעשה בצבא, זה איזשהו סיפוק כזה, כמו אחרי שאתה רואה פעולה של דובדבן באינטרנט".

מסתערב: “אנחנו עדיין ילדים ואנחנו מבינים שאנחנו לא מתקרבים באמת לצבא ולמציאות, אבל אנחנו מפתחים ערכים שיעזרו לנו. ערכים כמו רעות, שיתוף פעולה, לסמוך אחד על השני, חשיבה מחוץ לקופסה, זה מלמד אותנו להתמודד עם מצבי לחץ". 

נערים חוטפים חברים (צילום: אורי ברקת, עיתון "במחנה")
מבצעי החטיפות מסתיימים בשניות | צילום: אורי ברקת, עיתון "במחנה"

חוטפים את יובל

שבועיים אחרי המפגש הראשון אני מגיעה אליהם שוב, הפעם כדי לקחת חלק במבצע חטיפה. את הזמן שעבר הקדישו חברי “הצוות" לאיסוף מודיעין ותכנון מבצעי. הם אפילו נאלצו להתמודד עם בלת"ם לא צפוי במסגרתו חלה החטוף בשפעת, אבל כעת הם מוכנים למשימה. אני חייבת להודות שלפגוש את החבר'ה האלה לאור יום זה הרבה פחות מרגש מאשר בפרדס החשוך והבוצי, אבל נניח לעניין.

אנחנו נוסעים למקום המבצע – כביש צר שמצדו האחד חלקו האחורי של בית ספר, ומצדו השני בית אבות. הקמ"ן פותח את התיק ומוציא מתוכו ניילונית שקופה בתוכה כעשרה תצלומים בשחור לבן. “זה הבית שלו וזה צדו האחורי", הוא מסביר בקצרה על בית החטוף ולוקח תצלום אוויר. “כאן אנחנו נמצאים וכאן נמצא הבית של יובל. זה מסלול הריצה שלו", הוא מצביע על קו המשורטט על המפה. “הוא מתחיל כאן וזה אמור לקחת לו משהו כמו עשר דקות עד שהוא יגיע לכיכר שבתחילת הרחוב. יש לנו תצפית על הבית שלו מעכשיו ועד שיצא לריצה שלו, באמצעות משת"פים שגייסנו", הוא אומר, והזקנה מוסיף: “התקנו לו גם תוכנת ריגול על האייפון, שיהיה אפשר לראות איפה הוא בכל זמן נתון, תזמון זה הכל פה". 

נערים חוטפים חברים (צילום: אורי ברקת, עיתון "במחנה")
בסוף הם מצליחים | צילום: אורי ברקת, עיתון "במחנה"

הקמ"ן מוציא מהתיקייה דף נוסף עם תמונה של הבחור, בה הוא נראה אוכל המבורגר, שמח וטוב לב, לא יודע מה מחכה לו בעוד פחות משעה. בהמשך הדף כתוב השם, הגיל, המשקל, הגובה, מקום המגורים ותיאור השגרה שלו. זוהי החטיפה ה־12, ובינתיים יש מאה אחוז הצלחה. אני והצלם מנסים להבין איך אנחנו משתלבים בעסק, ואורי מחליט להיכנס לאחד השיחים בצד הרחוב. “השתלמו קורסי ההסוואה שעשיתי", הוא אומר בהתרסה ומכסה את עצמו בכמה שיחים. בינתיים הקמ"ן שתפקידו גם לתעד, מטפס על עץ מעל הספסל, גוזם ענפים סוררים בדרך ומחפש מקום נוח עם זווית צילום טובה למתרחש. “חשבנו גם להתחפש לגננים, או עובדי חברת חשמל, אבל הבנו שזה מושך יותר מדי תשומת לב. אנשים אוהבים להסתכל על אנשים שעובדים", קובע הזקנה.

הרס"פ פותח את הבגאז' של האוטו, סופר ובודק את הציוד: אזיקונים, מצלמות גוף ומסכות – הכל יש. השעה כבר 14:12, ושעת ה־ש' המשוערת לתחילת המבצע מתקרבת. “יאללה תתלבשו כבר", אומר הרס"פ לכוח המסתערב. “אבל אנשים ייבהלו", עונה הזקנה. “למה שייבהלו?", אני שואלת אותו בתמימות, והוא ממהר לענות. “כי אני זקנה עם זיפים!". מפתיעים מחדש תוך דקות ספורות הכיסא גלגלים בחוץ והבחור החסון עוטה על עצמו שמלה ורודה, גרביונים, פאה שחורה ומטפחת. הבחור השני נועל נעלי בד משובצות עם ריץ' רץ' וחולצה מכופתרת, ומתיישב על הכיסא. באווירה אחרת, הסבר הגיוני היחיד לכל המתרחש היה חוג תיאטרון, אך כאן העסק רציני למדי. הקמ"ן בינתיים עוד עסוק בלמצוא מקום מסתור טוב לצלם ממנו ולפתע מתחיל לזחול מתחת לספסל. “כן!", הוא אומר באושר. “זו זווית מעולה. ואת תשבי פה על הספסל, תהיי חלק מההסוואה. אף אחד לא יראה בחיילת שיושבת על ברחוב משהו חשוד".

אני מתיישבת על הספסל, מרגישה את כובד האחריות על הכתפיים שלי, והפרפרים מתחילים לצוץ בבטן. “סוף סוף שירות משמעותי בצה"ל אה?", לוחש לי אורי מהשיחים, ואני עוד מתפללת ששום דבר לא יתפקשש. כל רגע עתיד להתקבל טלפון שהוא יצא לריצה. שתי ניידות משטרה עוברות ברחוב ומוסיפות עוד קצת מתח לאווירה.  צלצול טלפון גורלי. שקט. הרס"פ עונה. “הוא יצא לריצה", הוא אומר וכולם ניגשים למקומות. “זה כיף אדיר, תכף יגיע גם האדרנלין", מגלה הזקן, בעודו מתיישב בכיסא הגלגלים ומגיע למקומו. הקמ"ן נכנס למקום המחבוא, הרס"פ מחכה באוטו שהתרחק, שני הזקנים מתחילים ללכת באיטיות, הצלם בין השיחים ואני על הספסל.

נערים חוטפים חברים (צילום: אורי ברקת, עיתון "במחנה")
אפקט ההפתעה - גורם קריטי במבצעי החטיפה | צילום: אורי ברקת, עיתון "במחנה"

“האם שומע? הוא ליד השער הצהוב", נשמע במכשיר הקשר אצל הקמ"ן מתחת לספסל. “קיבלתי". אני מסתכלת לשמאל ורואה במרחק נער רץ לכיווני, הוא מגביר את הקצב ואני מורידה את מבטי ממנו בכדי לא להסגיר את כל מה שסביבי. הוא מתקרב לזקנים, מבטו מופנה קדימה, ועם השקט ברחוב אפשר לשמוע את הנשימות שלו. כשהוא קרוב מספיק, הסבתא הכפופה מתיישרת מסתובבת לאחור ומתנפלת עליו, הזקן השני קם ותופס אותו מצד שני. אוטו מגיע במהירות עוצר בחריקת בלמים, הדלת נפתחת ומתוכה הרס"פ מושך את החטוף פנימה. הדלת נסגרת, והאוטו נוסע.  צעקת אושר נשמעת בסיום המבצע. אני, הצלם והקמ"ן יוצאים מהעמדות ותחושת הקלה רווחת מורגשת בקרב כולנו. “זה היה ממש בשניות. ראיתם איזה יופי? בכזאת מהירות לא האמנתי שנצליח", מחייך הקמ"ן.

“כל הכבוד יובל", משבחים חברי הצוות את חברם החטוף, שלוקח את העניין באווירה טובה. “יאללה, שחררו אותו. בוא ניקח אותך לאכול משהו". “הצוות", מסיימים עוד מבצע מוצלח, ואפילו החטוף עצמו מודה שאי אפשר שלא להתרשם. “לא האמנתי שהם יעשו את זה ככה", הוא אומר. “אני עדיין לא מאמין שהם הצליחו לחטוף אותי. אני יודע שהם תכננו ורצו המון זמן אבל לא חשבתי שבזמן ריצה הם יעשו את זה. חשבתי שאני מבין את הראש שלהם, אבל כל פעם מחדש הם מפתיעים מחדש".

לעמוד הפייסבוק של במחנה

>> איך קובעים את הקב"א? כל העובדות, כל המיתוסים