ולדימיר פוטין, נשיא רוסיה (צילום: Sean Gallup, GettyImages IL)
ולדימיר פוטין. אם תשאלו את הרוסים, האמריקאים הם אלה שמתכוננים להפעיל נגדם נשק גרעיני | צילום: Sean Gallup, GettyImages IL

עכשיו זה כבר ברור: רוסיה מתכוננת למלחמת עולם נוספת, וגם בארה"ב מנשבות רוחות של נשורת גרעינית. בתחילת החודש התקיים ברוסיה תרגיל חירום ענק להתמודדות "עם אסונות טבע", אבל חלק נכבד ממנו היה תרגול לקראת התמודדות עם "קרינה רדיואקטיבית", כפי שפורסם באתר משרד ההגנה הרוסי. לא פחות מ-200 אלף לוחמים מכוחות הביטחון לצד 40 מיליון אזרחים רוסים תרגלו את התפקוד שלהם ב"מצבי קיצון". וזה רק הצד ההגנתי: החודש איים יועץ של ולדימיר פוטין על ארה"ב שאם הילארי קלינטון תיבחר לנשיאה, יהיו "עוד הירושימה ונגסאקי".  

בארצות הברית בטוחים שבמקרה של מלחמה בנוסח מלחמת עולם שלישית, הרוסים לא יהססו להשתמש בנשק גרעיני. מנגד, אם תשאלו את הרוסים, האמריקאים הם אלה שמתכוננים להפעיל נגדם נשק גרעיני. עד כמה התרחיש הזה מציאותי, והאם יהיה מי שיעז להפעיל את נשק יום הדין? לא ברור.

דבר אחד בטוח: כשבוחנים את האבולוציה של הנשק הגרעיני, הפצצות שהופלו על הירושימה ונגסאקי נראות היום כמו משחק ילדים. גם הטילים הפכו לגוף מאיים שכל אחד מהם יכול להפיל מספר פצצות גרעיניות, כאילו היו פצצות מצרר. כשזה יקרה, ונקווה שלא, הם יגיעו מהיבשה, מהאוויר, מהים וגם מתחת לפני הים, ויש גם מי שמדבר על נשק גרעיני מהחלל.

כמו הירושימה רק פי 3,300

6 באוגוסט 1945. מטוס הפצצה מסוג B-29 ששמו "אנולה גיי" מפיל מגובה של 9,600 מטר את פצצת האטום ששמה "ילד קטן", כמה עשרות ק"ג של אורניום מועשר שקוטל מספר בלתי נתפס של 140 אלף בני אדם. כ-70,000 איש נהרגים כתוצאה ישירה מהפיצוץ והיתר בייסורים קשים בימים, בשבועות ובשנים שאחרי ההפצצה. כנראה שעוצמת הפצצה - 15 קילוטון - לא הספיקה, וב-9 באוגוסט נופלת הפצצה "איש שמן" על העיר נגסאקי ממטוס B-29 אחר, "בוקס קאר" שמו. 21 קילוטון קוטלים כ-80 אלף בני אדם, יפן נכנעת ומלחמת העולם השנייה מסתיימת.

נרוץ ברשותכם קצת קדימה בהיסטוריה: המלחמה הקרה פורצת ומרוץ הנשק הגרעיני מוזנק. האסטרטגיה של ארצות הברית ורוסיה פשוטה - למנוע מהצד השני להשיג יתרון גרעיני, בין אם מדובר בעוצמת הפצצות ובין אם מדובר בכמות. אז אחרי שהרוסים השיגו נשק גרעיני משלהם, ארה"ב הלכה על פצצות מימן. כבר ב-1952 פוצצה ארה"ב במסגרת ניסוי באי אלוגלאב פצצה שאורכה כ-6 מטרים ומשקלה כ-64 טון. די מגושמת, אבל כזו שאפקט הפיצוץ שלה עמד על כ-10.4 מגטון - פי 450 ממה שהפילו על נגסאקי. העוצמה שלה הייתה כל כך גדולה שהיא השמידה ומחקה את האי אלוגלאב מעל פני האדמה.

האבולוציה של הנשק הגרעיני (צילום: ויקיפדיה)
פצצת הצאר. נחשבת לפצצה החזקה ביותר שנוסתה עד היום | צילום: ויקיפדיה

קשה להסתיר השמדה של אי, והרוסים שגם ככה היו לחוצים מהמראה של הירושימה ונגסאקי עבדו על תכנית משלהם. אז הם פוצצו את "ג'ו-4", והמספרים המשיכו לעלות. לא עברו שנתיים, והנתונים כבר עמדו על 15 מגטון ואז על 20. שני הצדדים סגרו אזורים שלמים, ופשוט זרקו לשם פצצה אחר פצצה, כל אחת יותר קטלנית מהשנייה. ב-1961 שברו הרוסים את השיא עם פצצת ה"צאר בומבה", שנחשבת לפצצה החזקה ביותר שנוסתה אי פעם. היא הפיקה פיצוץ בעוצמה של 50 מגטון (היו טענות גם לעוצמה של מאה) - פי 3,300 ממה שארה"ב הפילה על יפן.

השמדה הדדית מובטחת באמת

בזמן שארצות הברית וברית המועצות זיהמו את העולם במאות ניסויים גרעיניים, החליטו גם במדינות נוספות שחייבים להשיג "תעודת ביטוח". אז נכנסו לתמונה הסינים, הבריטים והצרפתים. השתיים האחרונות שמו את היד על פצצה גרעינית כבר בשנות ה-50, והסינים הצטרפו למועדון במהלך שנות ה-60. האמת היא שלסינים הייתה אפשרות לקיצור דרך, כי הרוסים הציעו להם כמה משלהם - אבל הם רצו עצמאות. די מהר, העצמאות הזו הובילה גם אותם לפצצות מימן, וכל אחת מהמדינות האלה צברה כמה עשרות ראשי נפץ גרעיניים.

בשנות ה-70 היו אלה ההודים שהצטרפו למועדון המטורף הזה וניסו את פצצת האטום הראשונה - "בודהה המחייך". הודו היא האויבת הגדולה של פקיסטן, וכשהאחרונה ראתה שלשכנה שלה יש נשק גרעיני - אז כמובן שגם הפקיסטנים רצו. מדובר במדינות שאחת לכמה שנים מנהלות סבבי מלחמה, ובעולם חששו שהמיני-מלחמה-קרה שהן מנהלות יובילו למלחמה גרעינית. לפחות כרגע, זה לא קרה.

אבל מה שכן קרה זה שאבי תכנית הגרעין הפקיסטנית, מדינה מוסלמית עם שלטון לא יציב במיוחד, החליט לעשות כסף מהידע שלו ולמכור את התכניות לנשק גרעיני עבור כל המרבה במחיר, והעולם הפך למקום מפחיד יותר אחרי שכמה שליטים לא יציבים במיוחד השיגו לעצמם כפתור אדום.

בזמן הזה, הייתה מדינה קטנה שעל פי פרסומים זרים בנתה לעצמה יכולת גרעינית. יתר המדינות משתמשות ביכולת הזו כסוג של תעודת ביטוח גלויה, אבל המדינה המדוברת שומרת על מדיניות של עמימות קיצונית. רשמית היא לא מחזיקה במדבר רק מפעל טקסטיל.

נכון לשנת 2014, התחרות הזו הובילה למספר מטורף של 16,300 ראשי נפץ גרעיניים שפזורים ברחבי העולם. את הנתון הזה מפרסם מכון שטוקהולם הבינלאומי לחקר השלום, ועל פי הדו"ח שלו, רק לרוסים יש כ-8,000 ראשי נפץ גרעיניים. מספר ראשי הנפץ שבידי ארה"ב מוערך ב-7,300. על פי המכון, כל יתר המדינות מחזיקות ב-100 עד 200 ראשי נפץ גרעיניים. לסינים יש 250, פקיסטן והודו מחזיקות כמאה ויותר ולצפון קוריאה יש עד 10 פצצות. על פי אותו מכון, לישראל יש כיום 80 ראשי נפץ גרעיניים שניתן לשגר מהאוויר, מהקרקע ומצוללות. נתונים אחרים וזרים טוענים שלישראל יש 400 ראשי נפץ גרעיניים.

השמדה הדדית מובטחת (MAD - Mutually Assured Destruction) הפכה מאוד מהר לדוקטרינה הצבאית המובילה של המדינות, ודי ברור מדוע. לצדדים יש כל כך הרבה נשק גרעיני ובעוצמה כה גבוהה, עד שלכל הצדדים ברור שכל שימוש בנשק גרעיני יוביל להשמדה של מי שתוקף, ועל הדרך - גם של כל העולם.

אחרי שהמדינות הצליחו לייצר ראשי נפץ גרעיניים בעלי יכולת השמדה אדירה ובכמויות מטורפות, היה זה רק עניין של זמן עד שיהיה גם מגוון רחב ויצירתי של אמצעי שיגור, כאלה שיהיה מאוד קשה להשמיד.

לטוס מצד אחד של העולם לצד שני בקלות מפחידה

בתחילת הדרך שיגור הנשק הגרעיני התבסס בעיקר על מפציצים אסטרטגיים. המוכר ביותר בצד האמריקאי היה ה-B-52 לדגמיו השונים, שפעיל עד היום. המפציץ מסוגל לטוס למרחק של 16,000 ק"מ ולשגר 20 טילי שיוט גרעיניים, כלומר, כל מטוס מסוגל להשמיד 20 ערים גדולות. לצדו טס מפציץ חמקן מסוג B-2 שנראה כמו כנף שחורה מעופפת, שלו טווח של 11,000 ק"מ. הוא מסוגל לשאת 16 פצצות גרעיניות, כמו ה-B83 שהאפקט שלה הוא פי 75 מ"ילד קטן".

בצד הרוסי היה זה הטופולב Tu-95 שהפך אולי לסמל של המלחמה הקרה. טווח הטיסה שלו עומד על 15,000 ק"מ והוא מסוגל לשאת 15 טון של נשק, כמו טילי שיוט גרעיניים מסוג KH-22, KH-50 ואחרים בעלי ראשי נפץ בעוצמה של 200 קילוטון. עוד מפציץ שהפך לאימת המערב הוא ה-TU-160. לו טווח של 12,300 ק"מ ויכולת לשאת 6 עד 12 טילי שיוט בעלי ראש נפץ גרעיני.

גם הרוסים וגם האמריקאים מחזיקים ברשותם כמה מאות מפציצים שכל אחד מהם יכול לשגר בין 10 ל-20 טילים גרעיניים, אבל גם זה לא מספיק להן. אמצעי נוסף שהפך למוכר בתחום, אולי המזוהה ביותר עם הנשק הגרעיני, הוא הטילים הבליסטיים הבין-יבשתיים. ארה"ב, רוסיה ומדינות נוספות מחזיקות מאות ואלפי טילים שיכולים לטוס מצד אחד של העולם לצד השני, הפעם בלי לסכן צוות אווירי וגם עם יכולת הגעה בטוחה יותר מאשר במטוס.

האבולוציה של הנשק הגרעיני (צילום: צבא ארצות הברית)
שמונה ראשי נפץ נפרדים בניסוי של ארצות הברית. פצצת המצרר של הנשק הגרעיני | צילום: צבא ארצות הברית

ה-0R-36 של הרוסים, לדוגמה, כולל מספר דגמים של טילים שכל אחד מהם יכול להגיע לטווח של 16,000 ק"מ עם ראש בעל עוצמה של 10 עד 20 מגהטון. על פי הערכות שונות, לרוסים יש בין 150 ל-200 בורות שיגור ממוגנים מהם ניתן לשגר את הטילים האלה. הרוסים מתכננים להכניס לשירות גם את ה RS-28 המפלצתי שמשקלו מאה טון, ועל פי הרוסים, מסוגל להתמודד עם מערכות הגנה שיש לאמריקאים. חוץ מזה, לרוסים יש עוד כמה טילים לטווחים קצרים יותר, 500 עד 2,000 ק"מ שנועדו להעביר את ה"מטען" שלהם למדינות קרובות יותר.

עד כמה שידוע, המערך האמריקאי מבוסס כיום על ה-LGM-30 מיניטמן, שלו טווח של 13,000 ק"מ. כל טיל כזה מסוגל לשאת ראשי נפץ של 1.2 מגה-טון. לארה"ב יש כ-400 בורות שיגור.


כדי להפוך את סרט האימה הזה למפחיד יותר ואת ארסנל הנשק לקטלני יותר, המציאו המדינות את מה שנקרא "טיל מרובה ראשי נפץ" (Multiple Re-entry Vehicle, MRV). במקום שכל טיל יישא ראש נפץ אחד, הוא ייקח איתו 3, 5 וגם 10 ראשי נפץ גרעיניים. אם תרצו, פצצת המצרר של הנשק הגרעיני שיבטיח את השמדת המטרה באופן סופי. בהמשך הומצאה גם מערכת ה-MIRV שכוללת טיל בודד שיכול לשגר מספר ראשים, אבל הפעם כל אחד מהם יכול להגיע למטרה שונה ולמעשה לבצע תקיפה של כמה יעדים במקביל. בזכות המערכת הזו, מדינה - או יותר נכון מעצמה - מסוגלת להשמיד צבא שלם עם כמה עשרות טילים גרעיניים.

האבולוציה של הנשק הגרעיני (צילום: ויקיפדיה)
פטרייה אטומית שנוצרה מעל העיר נגסאקי. "זיקוק" לעומת הפצצות הגרעיניות הנוכחיות | צילום: ויקיפדיה

הדרך השלישית לשיגור נשק גרעיני נמצאת בים, על גבי ספינות טילים אבל בעיקר בצוללות. לארה"ב ולרוסיה יש למעלה ממאה צוללות לכל אחת. הצוללות האלה מסוגלות לשגר מספר טילים בין-יבשתיים, כולן כמובן בעלות מערכת ה-MIRV. הצוללות הן אלה שמבטיחות שאף צד לא יפתח ראשון במלחמה, כי הן ישמידו אותו גם אחרי שתושמד המדינה ששלחה אותן. "השמדה הדדית מובטחת", כבר אמרנו?

נכון להיום יש שמונה מדינות שמצהירות על כך שיש להן נשק גרעיני, ועוד אחת שמייצרת טקסטיל. למרות שאחת לכמה שנים נחתם הסכם לצמצום הנשק הגרעיני, אף מדינה לא מתכוונת באמת לוותר על הקלף הזה. רק לפני שנתיים וחצי הכריזה ארה"ב שתשקיע 355 מיליארד דולר בשדרוג מערך הנשק הגרעיני שלה, וגם הרוסים מדווחים על שדרוג ואף על ייצור של טילים חדשים.

"גם השנה עשו המדינות שברשותן נשק גרעיני מעט כדי להפגין נכונות אמתית לפעול לפירוק מוחלט של הארסנל הגרעיני שלהן", נכתב בדו"ח של מכון שטוקהולם לשלום. עוד ציינו שם כי ארה"ב ורוסיה עשו אף יותר מכך ו"החלו ביישום תכניות נרחבות לחידוש מערכות השילוח, ראשי הקרב ואמצעי הייצור שלהן". בכל הנוגע ליתר המדינות בעלות יכולת גרעינית, נכתב כי הן "מפתחות ומטמיעות מערכות נשק חדשות או הצהירו על כוונתן לעשות זאת".