תקופה של פיגועים, נשיא ארה"ב מגיע לבקר, הקיץ הגיע או שסתם יש איזה מחסור בתחנה - כל אחד מאלה מביא בדרך כלל כותרות בסגנון "אלפי שוטרים נשלחו לתגבר (מקום כזה או אחר)". מה שרוב האזרחים לא מודעים לו הוא שכל תגבור כזה בא באופן ישיר על חשבון הטיפול בהם. אלפי השוטרים שתגברו את ירושלים בגל הפיגועים הנוכחי לא גויסו במיוחד: מדובר בבלשים, בחוקרים או בסיירים שנשלחו לשם מתחנות אחרות. לא אחת, המשמעות של תגבור כזה מבחינת השוטר היא ימים ארוכים מחוץ לבית והרחק מהמשפחה.
כמי ששירת בעצמו במשטרה, יש לי כמה סיפורי תגבור שהתגובות להם נעות בין "בושה" ל"חחחח". נראה איך אתם תגיבו.
חודשיים במשטרה? תורך לחטוף מכות
הסיפור הזה של תגבורים מתחיל כבר בשלב ההכשרה, ובלי קשר למצב הקיים בארץ. במקרה שלי, לפחות רבע מתקופת ההכשרה - קורס שוטרים וקורס בילוש - העברתי בתגבורים בתחנת זבולון שאחראית על אזור הקריות, וכמובן שגם בירושלים.
במהלך קורס השוטרים, בדרך כלל בסופי שבוע, נשלחנו לתגבר את מערך הסיור של תחנת זבולון ולמדנו להכיר את אזורי הבילוי ובמיוחד את "עמק האלכוהול". חודשיים במשטרה וכבר מצאנו את עצמנו בעימות - אין מילה אחרת - עם אנשים שיוצאים למלחמה ולא לבילויים.
עבור השוטר המתחיל מדובר בטראומה. אירוע של מכות רודף אירוע של עוד מכות, דקירה אחרי דקירה. הרבה מאוד תכשיטים ושבורים מסתובבים שם ברחובות ומחפשים עם מי להתחיל קרב, והשוטר עבורם זה הזדמנות של זהב. שיכורים בכלל אוהבים להתגרות בשוטרים ולתקוף אותם, ואז לא להבין מה רוצים מהם אחרי שהם מתפכחים.
את ימי שישי של שלב ההכשרה, ולפעמים את כל השבת, העברנו בירושלים ובפרט בהר הבית. במרחב דוד, שאחראי על האזור היותר חם של ירושלים, מצאנו שוטרים שבהגדרה לא נכנסים לעימות עם הציבור הערבי - "כי זה מקום נפיץ וכל אירוע פה הופך לבעיה עולמית", כפי שאמר לנו אחד מהקצינים במרחב. רק בישראל, וזה.
מקרה מוזר שזכור לי היה כשהוזעקנו לטפל בחפץ חשוד באזור הסמטאות של העיר העתיקה. אור יום, במקום מטיילים רבים, ולפי הנוהל סגרנו זירה והמתנו לחבלן. אחד הסוחרים הערבים במקום לא אהב את העצירה של תנועת הקונים, ניגש לתיק החשוד, הרים אותו וזרק אותו לרצפה. "הנה, הכל בסדר", אמר בחיוך רחב לקול מחיאות הכפיים של רוב הנוכחים. את אף אחד לא עניינה העובדה שאם זה היה מטען, היינו סופרים הרוגים או לפחות פצועים. אבל אף אחד גם לא חשב לעצור אותו, כי למה לעשות - בלגן בשטח של ירושלים הנפיצה. "איזו השפלה", אמר אחד מחבריי לקורס שתגבר לצדי.
בין לבין מצאנו את עצמנו מתעמתים עם יהודים שאסור להם לעלות להר הבית, עם תושבי שטחים שאסור להם בכלל להיות בשטח ישראל, או עם סתם הזויים שהגיעו להר הבית כדי לעשות פרובוקציות. באמת, רק בישראל.
פסטיבל עכו האמיתי
באוקטובר 2008, אז פרצו מהומות יום כיפור בעכו, כבר הייתי בלש בתחנת באר שבע. הסיפור הזה התחיל כשנהג ערבי נכנס ביום כיפור לשכונה של יהודים ועורר את זעמם. היהודים זרקו אבנים, הערבים הגיבו באבנים משלהם, וככה החלה מהומה שנמשכה מספר ימים.
לאחר שהוחלט על תגבור שוטרים בעכו מצאנו את עצמנו עשרות שוטרים מבאר שבע - בלשים, סיירים, חוקרים ואחרים - על אוטובוס עם תיקים לפיזור הפגנות, שכולל שכפ"ץ, מגני גוף, קסדה ועזרים אחרים. הגענו לעכו בחשיכה, והמראה הזכיר במשהו את סרטי המהומות של השחורים בארה"ב, רק בקטן.
ברגע שירדנו לרחבה באזור הנמל ראינו אנשי יס"מ רודפים אחרי קבוצה של אנשים לצד אחד, ועבור דקות אחדות לצד השני. ברקע עמד ריח של גז מדמיע ונראו מוקדים רבים של אש ועשן. "איזה פסיכי", שמעתי מישהו אומר. בשלב מסוים כשקלטו אותנו, עפו לכיוון כמה אבנים וזזנו מעט לאחור. מספר פרשים על סוסי ענק, עם אלות בידיים, חלפו על פנינו במהירות. כן, זה היה פסיכי.
חוץ משריפות ועשן היה רעש רקע של צעקות בעברית ובערבית. החגיגה הזאת נמשכה בערך עד שלוש בלילה, ואז מצאנו את עצמנו ישנים כמו שאנחנו, על הארץ, באותה רחבה שבה פרקו אותנו קודם.
בשבע בבוקר עלינו בחזרה על האוטובוסים, משאירים את חגיגת המהומות למתגברים אחרים.
איך לצוד רקטה
יוסי פריינטי, כיום ניצב בדימוס, החליט להקים כוח "יס"מ מילואים" זמן קצר לאחר שהתמנה למפקד מרחב הנגב. מדובר בכמה עשרות שוטרים מהמרחב שיעברו הכשרה של לוחמי יס"מ, יקבלו ציוד מלא של יס"מ ויתפקדו ככוח יס"מ בשעת חירום. סוג של מענה מבצעי לעניים, כי אף אחד לא ייתן תקציב להגדלת כוח האדם. מצאתי את עצמי חלק מהכוח הזה בכל מיני אירועים, המשמעותי שבהם מבצע עופרת יצוקה.
בזמן המבצע עלינו כולם על המדים האפורים של היס"מ. בתיק שמרנו את הסרבל השחור שמזוהה עם הגוף הזה, ופשוט התחלנו לרדוף אחרי רקטות. ישנו בשטחי אוניברסיטת בן גוריון, ובכל פעם שנפלה רקטה הגענו למקום וסגרנו זירה. בין לבין עשינו משמרות על מגדלי מים ומקומות גבוהים אחרים בעיר כדי לדווח איפה נופלת רקטה ולהכווין כוחות. פשוט עומדים על המגדל עם קסדה ובזמן האזעקה ומחכים לבום. כאזרח של אומת סטארט-אפ זה נראה לי גובל בימי הביניים, אבל שיהיה.
בין הנפילות טיפלנו גם באירועים חריגים. באחד מהם שב"חים שנשארו ללון באזור השוק זרקו אבנים על כלי רכב וצעקו "מוות ליהודים" לאחר שנפלו רקטות. תפסנו אותם בין אזעקה לאזעקה, וכמו שקורה לא מעט עם שב"חים, פשוט זרקו אותם במחסום הקרוב.
מה שקורה באילת נשאר באילת
יולי-אוגוסט הם גם העונה החמה של התגבורים, בדרך כלל במוקדי הבילוי של הערים הגדולות, וכמובן שגם באילת. אחד הדברים הראשונים שלמדתי שם הוא שישראלי באילת חושב שהוא בחו"ל, ואי לכך יכול לעשות מה שהוא רוצה. יצא לי לתגבר שם את מגזר החקירות, וככה להיחשף לעבירות של בני נוער, לאלימות במשפחה - ולים של סמים. נחשפתי גם לתחביב של חלק מנערי אילת: ללכת לטיילת ולהתחיל שם מכות עם נערים מערים אחרות. הדבר היחיד שחסר שם זה קבוצות מאורגנות, כאילו מדובר בעולם הספורט. גם אחרי שהם נעצרים, החבר'ה האלה ממש גאים ב"איך קרענו אותם".
בתגבור מוקדי הבילוי בבאר שבע, כשאחד המועדונים היותר מוכרים החליט להרים מסיבה לבני נוער שיצאו לחופש הגדול, נוצרה מהומת אלוהים. במועדון לא מכרו שתייה אלכוהולית, אבל זה לא הפריע למבלים לשתות בחוץ ומהר מאוד נראה המקום נראה כמו שדה קרב - פחים בוערים, אבנים על אמבולנס שהגיע לפנות נערים שיכורים, והרבה מאוד מכות אחד נגד השני וגם נגד השוטרים.
למסיבה אחרת הגענו בעקבות דיווח על אדם שהחליט להתאגרף על השוטרים. הבחור היה חזק ומאוד שיכור מאוד, והנטרול שלו הצליח רק לאחר שריססו לו פלפל לעיניים. עוד לפני שהבחור השרירי הגיע לתחנה – אזוק, שוכב על הארץ, צועק ומקלל - התחילו להגיע טלפונים לתחנה מכל מיני "גורמים". מתברר שמדובר בלוחם בשייטת 13 ששתה יותר מדי ואיבד את זה. "חבל שסתם יהרסו לו את החיים עם עבירה פלילית", רמזו לנו. מתברר שאם אתה לוחם בשייטת אז אפשר לוותר לך על דברים מסוימים.
הסטייק הנשיאותי שלי
בכל פעם שנשיא אמריקאי מגיע לארץ, אנחנו הילידים ממש רוטטים. לשוטרים, לעומת זאת, מדובר בסיוט.
כשג'ורג' בוש הגיע לארץ נשלחו אלפי שוטרים לתגבר את ירושלים: יצרנו חגורה היקפית סביב החגורה של אנשי השירות החשאי ושב"כ. בעוד שהאחרונים הוצבו לרוב בשטחי המלון, אנחנו מצאנו את עצמנו על גגות של בתים ובניינים בסביבה. כשמדובר בשעת לילה ובקור של ירושלים, זה מאוד לא נעים.
אבל היה לנו ג'וב אחד שנחשב שווה: להיות השוטר שמוצב בכניסה לקומה של הנשיא. לי יצא להיות שם בדיוק כשאנשי הנשיא והשירות החשאי הזמינו ארוחת ערב, וככה זכיתי לקבל מגש כסוף עם סטייק סוף הדרך. כל זה בזמן ששאר החברים שלי אכלו סנדוויצ'ים קנויים שבחצות יפוג תוקפם.