צמד המילים "משואה לתקומה", הפך להיות שגור בקרב מורים להיסטוריה ובני נוער במסעות לפולין. בעבור ניצולי שואה רבים, מדובר בצמד מילים שמסמל מאורעות מרכזיים מאוד בחיים שלהם - העלייה ארצה אחרי הזוועות וההצטרפות ללחימה על הקמת המדינה. שלושה ניצולי שואה משתפים בסיפורם המטלטל על רגעי שבר וקריעה משאר בני המשפחה, על ההצלה מהמשרפות ועל הלחימה על אדמת ארץ ישראל אחרי שנים של רדיפה ודיכוי.
אריה בן יוסף – שכל משפחה בפולין וחיילים בקרב
עייפים ותשושים יורדים יושבי הקרונות הנוסעים מכיוון זמברוב בתחנת הרכבת ליד בירקנאו, צועדים בהליכה אטית ברגליים יחפות אל הכניסה למחנה. מסביב עומדים חיילי אס-אס חמושים רבים, כלבים שלא מפסיקים לנבוח. החיילים צועקים, ממיינים, "ימינה שמאלה, ימינה שמאלה". "היו שם מכות, צעקות אימים, משפחות שלמות שלא הסכימו להיפרד אחד מהשני", מספר סא"ל (במיל') אריה בן-יוסף, קצת יותר משבעים שנה לאחר מכן. "זה הרגע בו הפרידו אותי מהמשפחה שלי, אני בצד אחד, אמי ואחותי בצד השני. אחי ברח עוד בדרך לשם, לא ידעתי מה קורה איתו, האם הוא חי או מת".
משם הכול התנהל מהר. הוא זוכר את עצמו לפתע בתוך אחד הצריפים, שם קיבל את המספר המקועקע עד היום על זרועו. "היתר הלכו, צעדו לכיוון הקרמטוריום. בודדים נכנסו איתי לתוך המחנה. ואני בוכה, צועק, משתגע, לא הספקתי להיפרד מאימא שלי, להגיד לאחותי שלום, אני עומד מול החלון, רואה מולי את המשרפה והעשן שיוצא ממנה. ואני, ילד בן 14, צועק ובוכה מול החלון, יודע שמשהו מאוד רע קורה. האנשים המבוגרים שהיו איתי בצריף הניחו יד על הכתף שלי ואמרו לי, 'ילד, אתה רואה את העשן הזה? אל תבכה. אל תצעק. מי יש לך שם? אימא? אחים ואחיות? עכשיו הם במקום טוב יותר'".
כשבן יוסף מתאר את הזוועות שעבר בגיל צעיר כל כך, הוא נראה שוב ילד. המבט התמים וחוסר הוודאות מתגנבים לעיניו הלמודות. החזות הקשוחה של איש צבא, ששירת שלושים ושתיים שנה בשירות המדינה והשתחרר בשנת 1977 בדרגת סא"ל, מתעמעמת. "בשביל להיות בצבא צריך לאהוב אנשים, לאהוב את המטרה ולאהוב משמעת וסדר. בלי זה, אי־אפשר להיות חייל בצבא ההגנה לישראל", חורץ בן יוסף.
לאחר שעבר במחנות עבודה, ריכוז והשמדה, ביניהם אושוויץ ובירקנאו, שרד את צעדת המוות ונמלט בנס מטלפיהם האכזריות של הנאצים, הגיע בן יוסף לגרמניה. המלחמה כבר הסתיימה ובאוויר היה ריח של התחלה חדשה. בן יוסף הצטרף לשורות האימונים של ה"הגנה" וחיילי הבריגדה. הארגונים הכינו את היהודים לעלייה ארצה ולהצטרפות לצבא, לימדו אותם להילחם והכניסו אותם לכושר. בתום חצי שנה אינטנסיבית של קורס, בן יוסף החל בעצמו לפקד בהכשרה, והדריך בעיקר ניצולים ממחנות העבודה. "הבחורים שפגשתי והדרכתי היו לרוב יוצאי המחנות", הוא נזכר וחיוך ספק חמים ספק קשוח נמתח על שפתיו. "הם היו מאוד דבקים במטרה להגיע לארץ. אני עצמי מאוד רציתי לעלות, אבל החזיקו אותי שנתיים שאמשיך להדריך". בקורס היה ידוע על המצב הקשה ששרר בארץ בתקופת מלחמת העצמאות. "האמונה של האנשים שהדרכתי הייתה מאוד גדולה, והיה רצון לעזור ולהקים את מדינת ישראל", הוא אומר ועיניו בורקות. "הקורס נתן להם את האומץ והיכולת לעשות את זה".
כשהסתיימה המלחמה, חש בן יוסף תלוי באוויר. מכיוון שלא למד, לא היה לו מקצוע וכל משפחתו נרצחה על אדמת פולין. "הדבר היחיד שנשאר לי היה הזיכרונות כשהייתי ילד", הוא אומר בעצב. "המורה שהיה לי בפולין חינך אותנו לאהוב את ארץ ישראל. הוא גרם לי להיות ציוני ולרצות לעלות לארץ ישראל, ולכן החלטתי להתגייס".
לארץ הגיע בן יוסף בשנת 1948 ונחת על אדמת המולדת בהפוגה השנייה של מלחמת העצמאות. הוא התגייס לחטיבת גולני והדריך טירונים בבית ליד במשך מספר חודשים. "לאחר מכן, עברתי לגדוד 21 של גולני והיינו בפילון, ועלינו תוך כדי המלחמה לתפוס קווים ולשמור על הארץ, עד סוף המלחמה".
בן יוסף זוכר במיוחד מקרה אחד כואב מאותם ימים, בקרב הקשה עם הסורים בתל אל מוטילה בשנת 1951. "בקרב הזה נפלו הרבה חיילים שהכרתי, חלקם גם היו בקורסים של ה'הגנה' בחוץ לארץ. באותו יום נהרגו די הרבה חיילים, ואני זוכר שהיה כתוב בעיתון שחייל אחד נהרג. זה עשה לי כאב לב מאוד גדול", אומר בן יוסף בכבדות.
"מי שהיה באושוויץ, לא יכול לומר שנשאר לו איזה זכר. מכתב, תמונה, מזכרת. לאושוויץ נכנסת ערום ויצאת ערום, נשארו רק הזיכרונות בראש", הוא אומר בעצבות. "בשואה האנשים הובלו כצאן לטבח. הגיוס לצבא ההגנה לישראל, במדינת ישראל, לא היה כדי להוכיח חוזק או עוצמה, אלא כדי להראות לכולם שהפחד כבר איננו".
אריה גניסליב – בקרב אחד בנירים הפך מנרדף ללוחם
39 נערים ונערות מתחבאים בתוך מבנה. הלילה יורד, והם נרדמים עם הבגדים, בנעליים. חלקם נשארים ערים והפחד משתק אותם לקירות הבטון או לדפנות התעלות שחפורות מתחתיהם. בעוד כמה רגעים יישמע פיצוץ ואחריו היריות שיגדעו את חייהם של שליש מהם. בלבם מטרה: להגן על נירים (דנגור), היישוב היהודי הראשון שהותקף על ידי המצרים ביום בו פרצה מלחמת השחרור. כלי נשק רבים צמודים לגופם של הנערים, שהשתייכו לגדוד 8 של חטיבת הנגב, בעת שהבוקר עלה. הנשק דרוך, טעון ולא נצור. בשבע בבוקר נשמע פיצוץ. "כשמישהו מרגיש שהוא ברגע האחרון, הכול חוזר אליו כמו סרט. כל החיים הקצרים שהיו לו", מספר אריה גניסליב כמעט ששים וחמש שנה לאחר שנשמע אותו פיצוץ. ברגע הזה, 17 שנה באירופה נפרסות מול העיניים החוששות.
הוא נולד בשנת 1927, וכשהיה בן 13 פלשו הנאצים לבלגיה. "ניסינו לברוח לצרפת, אבל הגרמנים השיגו אותנו. חזרנו הביתה ועד 1942 חיינו עם חששות כבדים. יום אחד קיבלנו הודעה שאנחנו צריכים לבוא למזרח העיר לקחת אוכל לשבועיים. הם כל הזמן דיברו על זה שאנחנו כמו חולדות ומזיקים. מה עושים עם חולדות ומזיקים? מחסלים אותם".
המשפחה התפזרה על פני בלגיה במקומות מחבוא שמצאו ההורים, כדי להגדיל את הסיכויים שמישהו מהם ישרוד. "על ההורים שלי הלשינו, והם נשלחו ישר לגזים. הפעם האחרונה שראיתי אותם הייתה כשהם מסרו אותי למשפחה הבלגית שהחביאה אותי", הוא מספר. בקומה הראשונה בבית המחבוא גר מפקד בגסטאפו, מעליו גרה המשפחה הבלגית שהייתה חברה במחתרת ובעליית הגג שלהם – הילד אריה. "אסור היה לי לצאת, כי אם היו תופסים אותי, היו תופסים גם אותם ואז הגורל שלהם לא היה שונה משלי", נזכר גניסליב. "פחדתי כמו חיה נרדפת. חיה שציידים מחפשים אחריה וכדי לשרוד נהגתי כמו חיה, הייתי צריך לדאוג לעצמי. מתבגרים מהר מאוד במצבים כאלה".
ביום השחרור יצא גניסליב מהמחבוא. הוא לקח את אחותו שניצלה גם היא ושניהם הצטרפו לתנועת "השומר הצעיר", בספטמבר 1945 עלו באוניה של הבריגדה היהודית לארץ ישראל. "דבר ראשון נשבענו ל'הגנה'. לאחר מכן", הוא מחייך כמו רומז שהגענו לחלק הטוב בסיפור, "התחלנו להתאמן".
יום לפני הכרזת המדינה קיבל גדוד 8 של חטיבת הנגב, הגדוד אליו השתייך גניסליב, מידע שעומדים לתקוף את הנקודה עליה נדרש להגן: נירים (דנגור). "הלכנו לכפר הערבי וראינו שהכול ריק, לא הייתה נפש חיה. הבנו שזה עומד להגיע. הם כל הזמן אמרו שיבואו לשחוט אותנו", הוא נעצר לרגע ואז ממשיך. "אבל הפעם זה היה אחרת. זה אחרת כשאתה מחזיק נשק – אתה יכול להגן על עצמך. ידענו שאנחנו נלחמים על הבית. שם, באירופה, היה חוסר אונים מוחלט. אתה לא יכול לעשות כלום, כל רגע יכולים לבוא ולשחוט אותך. אבל כשיש לך נשק ואתה מרגיש שאם תמות זה לא יהיה סתם, זה אחרת. ידעתי שאם אקים משפחה, לא ארצה שהילדים שלי יהיו טרף קל מדי".
בשבע בבוקר נשמע הפיצוץ הראשון, ואחריו שבע שעות של פיצוצים ללא הפסקה. החיילים המצרים היו רבים ומצוידים בנשק מתקדם ואיכותי. "שכבנו שם בתעלות במשך שבע שעות וסיפרנו בדיחות שחורות", הוא נזכר וצוחק. "אני לא חשבתי שאני אגמור את היום הזה", נימתו נעשית רצינית. "ביחסי כוחות כאלה ועם נשק כמו שלנו, הסיכויים שלנו נגד צבא מודרני לא היו מי יודע מה. כולם היו בטוחים שזה יומם האחרון".
הוא מצביע על תמונה בשחור־לבן שניצבת במרכז סלון ביתו, בה עשרה נערים ונערות עומדים בשטח חולי. "היינו חברים קרובים. קבוצה הומוגנית בצרות שלה. חלק יתומים וחלק מהמחנות, אני עד היום לא יודע מה כל אחד עבר שם". בתום שבע שעות, הנערים יצאו ממחבואם והחלו להשיב אש. "נתנו לי ציוד ויצאתי החוצה. רצתי לבור מיוחד 90 מטר מהנקודה שבה הייתי צריך לפגוש את הטנקים. היה לי גרב מלא בטי־אן־טי ורימונים. השאר כיוונו את הנשק למפקדים המצרים. הרגנו 35 חבר'ה. ואז פתאום הם לקחו את הרגליים ונסוגו. ברחו יחפים הביתה".
כשנגמר הקרב והמצרים נסוגו, הגדוד קבר את גופות חבריהם בקבר אחים. "חלק מהחבר'ה שם", הוא מצביע על התמונה האפורה, "כבר אינם עוד מאז. ראיתי הרבה מתים בחיי, מתרגלים גם לזה. החיים יותר חזקים".
זאב סוקולובסקי – הבין שהוא רוצה לשרת את הארץ ולהתחיל להיות חופשי
זאב (וולף) סוקולובסקי היה רק בן 14 כשפרצה המלחמה. הוא איבד את אמו כשהיה בן חמש וכשאביו נישא בשנית, הפכה אשתו של אביו לאמו לכל דבר. מתלמיד מצטיין בבית־הספר הוא הפך לשורד אמיתי שצועד קילומטרים כדי לראות את אחותו המתחבאת ואת אמו המיואשת. כשהוא נזכר במלחמה ההיא, דמעות נקוות בעיניו. הוא מדבר בכאב רב על אובדן אביו ועל הטעות ההיא שאולי יכולה הייתה למנוע את מות אמו ושתי אחיותיו הקטנות. כיום הוא מתגורר בערד, בבית צנוע עם אשתו, ניצולת שואה גם היא. עם פרוץ המלחמה הוא עזב את פריז יחד עם משפחתו לכפר קטן בדרום צרפת, בתקווה לחמוק מהנאצים שעתידים לפלוש. "חיינו טוב, הייתי תלמיד מצטיין. אבא שלי רצה שאהיה פרופסור", נזכר סוקולובסקי. "אבל אז פרצה המלחמה, החלומות נמוגו, עזבנו את פריז ונפרדתי מאבי שהתנדב בלגיון הזרים".
ב־1939 עזבה משפחת סוקולובסקי את פריז ועברה לעיירה קטנה ליד נורמנדי בדרום צרפת. משפחת סוקולובסקי עזבה את חייה בפריז לאחר האזהרות לקראת פלישת הנאצים. כשהגיעו לעיירה, נדהם הבן מהנוכחות המאסיבית של הצבא הצרפתי. "ניגשתי אל החיילים לשאול אותם מדוע הם עומדים בכל פינה בדרך. אמרו לי: אתה רואה את הרובים האלה והכדורים והתותחים? זה לא שווה שום דבר". הוא מוסיף בצרפתית: "כמו להילחם עם מקלות נגד טנקים". מאוחר יותר, בשנת 1940 הגיע הגסטאפו. "זה כבר היה פחד נורא ואיום. היה להם מבט מפחיד, הם לבשו מעילים גדולים וחומים ורכבו על אופנועים עם מכונות ירייה. הצלבים שלהם הפחידו אותנו". לבסוף הגיע הצבא הגרמני לעיירה. אחד מהחיילים הגרמנים קרא לחבורת הילדים שהסתובבו בעיירה, ביניהם סוקולובסקי. בבית קפה קטן מצא את עצמו הילד מקשיב לדבריו של חייל גרמני, שמזהיר אותו מפני דבר נורא שעומד לקרות. "איפה שאתם רואים גרמנים, תברחו! הם יהרגו אתכם!" הוא אומר את זה כמעט כאילו שמע את זה לפני רגע, מלא אימה. "אני נתקפתי כזה פחד כמו שבחיים לא פחדתי, אז רצתי מיד לאימא שלי ואמרתי לה שהגרמנים הורגים יהודים".
בתום המלחמה חיפש סוקולובסקי את בני משפחתו בתחנות הרכבת שהגיעו ממזרח אירופה, שם התוודע ליהודים שאיבדו את אמונתם באלוהים ולזוועות שהתרחשו במחנות הריכוז וההשמדה. הוא הבין שמשפחתו נרצחה כולה מלבד אחותו שהצליחה להינצל בזכות האיכר שהחביא אותה במשך המלחמה.
ב־1947 עבר סוקולובסקי בדיקות רפואיות כדי לוודא שהוא כשיר לשרת בצבא הצרפתי. "פתאום הבנתי שאני לא רוצה להילחם בשביל הצרפתים, אני מעדיף למות ולהילחם בשביל ארץ ישראל שקמה אחרי השואה של יהודי אירופה. ידעתי שזה הרבה יותר חשוב שתהיה לנו מדינה משל עצמנו אחרי כל מה שעברנו".
ב־1948 הגיע סוקולובסקי כנער בן 18 למרסיי, שם עבר הכשרה של ההגנה לקראת הגיוס לצבא ההגנה שבדרך. במשך 11 ימים ישן על חרטום האונייה "לה־פצה" מפאת הצפיפות האיומה. "הגעתי לעתלית ושם רשמו אותי ואת חבריי לגבעתי. הקפיטן הסביר לנו על מכונת הירייה המשוכללת ביותר שיש לצבא שהייתה הכלי שלנו נגד כל דבר", הוא צוחק. "ירינו עם הדבר הזה על מטוסים, טנקים, רכבים ואנשים. לא היו לנו מדים, אבל זו הייתה אווירה של חופש שאני לא מסוגל לתאר אותה במילים. היינו עם יהודים והרגשנו בבית".
באותם הימים, כשמדינת ישראל עוד בחיתוליה, היחס לשורדים את מלחמת העולם השנייה היה חשדני ולא מבין. מדוע לא התנגדו? מדוע לא פעלו להצלתם? החשיבה הזו הובילה גם את המפקדים בצבא להתייחס אל החיילים האירופאים בצורה מעט שונה ולכן, לא נתנו להם להילחם מיד. בהתחלה סוקולובסקי ביצע תפקידים עורפיים עד שקיבל הזדמנות להילחם. "נלחמתי עבור הארץ הזו ויש לנו ארץ נהדרת", הוא קובע. "אני אומר את זה בכאב כי אני רוצה שהמצב פה ישתנה ושהמנהיגים שלנו יידעו לדאוג לעם ישראל. אני מחכה לאחד שיקום וייקח את המדינה הזו בשתי ידיים ויביא לשינוי. ידאג לטובת העם לא רק במילים, אלא גם במעשים, ואני מקווה שזה יקרה עוד בחיי".