אריק שרון היה אחד מהמנהיגים הכי בולטים של צה"ל במשך שנות שירותו. בעשורים שבם היה על מדים השתתף בכל מלחמה, הוביל גדודים, חטיבות ואוגדות לשדות הקרב והתווה מהלכים שהקנו לו מוניטין, אבל גם משכו אליו לא מעט ביקורת. למרות שלא היה איש של מילים ושכגנרל מיעט להשמיע את דבריו ברבים, במעט הראיונות שקיים וההתבטאויות הפומביות שלו, התווה לא מעט מהתורה הצה"לית וחרט מובנים שונים בתודעה של כל חיל עד היום. קובץ ציטוטים מראיונות שנערכו עימו, חושף את אריק שרון בימיו בצה"ל, מביא את דעותיו על אירועים בהם נמתחה עליו ביקורת ושופך אור על הימים שבהם היה האיש שמאחורי המגן והחרב.
על היחידות המובחרות
אריק שרון היה המפקד הראשון והמקים של יחידה 101, היחידה הראשונה של צה"ל שביצעה פעולות של לוחמה זעירה. בתקופתה, ניתן למנות אינספור מבצעים שבמושגים של אותם הימים וגם במושגים של היום נחשבו לפורצות דרך ודמיון. סופה של היחידה היה במיזוגה עם חטיבת הצנחנים בשנת 1954, חמישה חודשים אחרי שהוקמה. למרות שהיתה קיימת לתקופה קצרה, שימשה כמודל לכל היחידות המיוחדות שהוקמו אחריה, ביניהן סיירת מטכ"ל שהוקמה בין השאר על ידי מאיר הר ציון – שותפו של שרון לדרך.
"אני חסיד השיטה האומרת, שבכל יחידה חייבת להיות יחידת עילית קטנה. ברגע שיש יחידה כזו, כל היחידות האחרות תשאפנה להדביק את רמתה. אם תבדוק זאת היטב יתברר לך שההישגים אליהם הגיעה בעבר יחידה מיוחדת, הפכו אחר כך לנחלת כל הצבא, והיחידה המיוחדת הרחיקה בינתיים הלאה".
"שרון זוכר", 1985
"היום אתה יכול להשיג כל מספר של אנשים ליחידה מיוחדת. יחידה 101 מנתה רוב זמנה 25 איש ולקראת פירוקה – 45, יחד עם אנשי המנהלה. גם קבוצה קטנה זו היה לי קשה מאוד לגייס. היו אלה אנשים שהכרתי ממלחמת העצמאות, מהמושב, או כאלה שיצא שמעם כאנשים אמיצים".
"שרון זוכר", 1985
"צה"ל היה צבא טוב גם לפני ארבע שנים (נכון ל-1953). האנשים שהקימו את יחידה 101 היו אנשי צה"ל. אלא שצה"ל עמד אז בפני בעיה חמורה: לחימה בזמן שלום... ה־101, כשהוקמה, לא עלתה למעשה ברמתה הצבאית על איזושהי יחידה אחרת. השוני היה בזה שהתרכזו בה מספר מפקדים, שהחלטתם הייתה נחושה למצוא שיטות פעולה ולהפיק את המקסימום הניתן להשגה".
כתבת פרופיל לשחרורו מצה"ל, 1973
על ההתמודדות עם טרור
"בשנים 53־49 היה גל גדול מאוד של פיגועי טרור ערבי־פלסטיני. הטרור הערבי אינו תופעה חדשה... הטרור הערבי היום כבר בן מאה".
"שרון זוכר", 1985
"[אין מענה ל]יכולתם של המחבלים לחדור משטח ירדן במשך יום אחד, לבצע פיגוע רצחני בערבו של היום השני ובמשך הלילה לחצות חזרה את הגבול לשטח שהיה תחת כיבוש ירדן. צה"ל לא הצליח לתת תשובה לבעיה זו. לא נמצא פתרון הגנתי לקו הירוק, שאורכו מאות קילומטרים. גם היום, אם הגבול היה הקו הירוק, לא היינו מסוגלים לסגור אותו הרמטית".
"שרון זוכר", 1985
על פקודות ותכנון מבצעי
כמפקד, אריק שרון לקח חלק בתכנון מהלכי קרב ולחימה במשך כארבעה עשורים. הקרבות המפורסמים שבתכנונם לקח חלק היו הקרב על המיתלה, הקרב על החווה הסינית, המבצע לצליחת תעלת סואץ וכן מבצע שלום הגליל. למרות דמותו הפיקודית השנויה במחלוקת, כן נחשב לאחד מהמודלים במנהיגות הצבאית.
"לחיילים כבר נתתי את הפקודות, אבל התקשיתי להעלותן על הנייר. היינו רגילים בעשייה ולא בכתיבה. אבל המטכ"ל רצה את העתק הפקודה לפני הביצוע. כשהגיעה השעה לצאת לדרך ולא הצלחתי להשלים את הפקודה, כתבתי על הפקודה הבלתי־מושלמת: 'לצערי לא הצלחתי להשלים את סעיף המנהלה. אשלים אותו לאחר הביצוע'".
"שרון זוכר", 1985
"זו הייתה מרדנות כלפי המחשבה שאי־אפשר להשיג יעדים מסוימים. זו לא הייתה יחידה (ה-101) של מפירי חוק, כפי שניסו להציגה במשך שנים".
"שרון זוכר", 1985
"לא נרתעתי מהבעת דעותיי. נאבקתי עליהן במטכ"ל ואף פניתי לשר הביטחון בעת הצורך. בעת ההיא לא יכולת לרוץ לכלי התקשורת אם משהו לא מצא חן בעיניך, פעלתי תמיד בדרך הרגילה ולא החסויה. כאשר התנגדו לדעתי, לא ראיתי בהתנגדות זו עובדה מוגמרת... בהחלט יזמתי פעולות ונלחמתי עליהן. אחרי הכול, לא הייתי אפסנאי. האם ויתרתי משום שחששתי שערעור עלול לעכב התקדמותי בעתיד? אני אומר באופן מוחלט, לא"
"שרון זוכר", 1985
"הפעולות הראשונות (של יחידה 101) הביאו אותנו למחשבה, שבדרך הרגילה לא נגיע רחוק. ידענו: אנחנו חייבים לסכן יותר, להכיר היטב את האויב, להתאמן נמרצות. הבעיה הייתה איך להביא אנשים למגע עם האויב... נתגלינו מחוץ ליעד, הערבים ירו כמטורפים. נתתי פקודה לא להשיב באף כדור. אחר כך חדרנו פנימה. זו הייתה שבירה נפשית של הערבים, תוצאה של נצירת האש עד למגע האחרון, עד למגע ממש".
במלאות עשור לפעולות התגמול, 1965
על הפעולה בקיביה
הפעולה בקיביה, או בשמה האחר, "מבצע שושנה", הייתה פעולת תגמול שהתרחשה אוקטובר 1953, בתגובה לזריקת רימון יד לבית ביהוד על ידי מחבל והריגתם של אם ושניים מבניה. בפעולה בכפר קיביה שהיה אז בשטח ירדן, זכורה כהרת אסון במהלכה נהרגו בין 60 ל-69 תושבי הכפר ופוצצו 45 בתים. שרון שהיה מפקד הפעולה, ספג ביקורת קשה נוכח העובדה שכוונה נגד אזרחים, מה שהביא בסופו של דבר גם להגבלת הפגיעה באזרחים במהלך פעולות תגמול.
"מדובר בפעולה לילית בשטח אויב, כפר ערבי גדול (קיביה 1953) ששימש נקודת מוצא למרצחים. נתקלנו בתגבורת שניסתה להגיע לכפר... כל חדר שאליו הוכנס מטען – נבדק. אני זוכר מקרה שבו ילד אחד הוצא לאחר שהונח כבר המטען. במקרה אחר שזכור לי, נשמע בכי אחרי שהופעל כבר הפתיל. שלמה גרובר, קצין החבלה, נכנס פנימה והוציא ילדה קטנה מתוך הבניין".
"שרון זוכר", 1985
"לדעתי ננקטו כל הצעדים שיחידה צבאית צריכה לנקוט בשטח אויב. בפתק שקיבלתי מראש אג"ם, משה דיין נכתב: 'אין כמוכם'... אני זוכר את פגישתי הראשונה עם דוד בן־גוריון אחרי הפעולה בקיביה. אני זוכר בדיוק מה אמר לי לנוכח הרעש שהיה אז בעולם: 'לא חשוב מה יאמרו בעולם על זה, חשוב מה יחשבו הערבים החיים סביבנו'. בן־גוריון ידע שהפעולה הביאה למחשבה שנייה אצל הערבים לגבי יכולתם לרצוח מבלי להיענש".
"שרון זוכר", 1985
על המיתלה
קרב המיתלה, הקרב המפורסם ביותר במבצע קדש, היה קרב של חטיבת הצנחנים בפיקודו של אריק שרון נגד כוח צבא מצרי. מטרת המבצע הייתה השתלטות על מעבר המיתלה בסיני, מעבר צר ונשלט שהיה אז בידיים מצריות. בסופו של קרב עקוב מדם שגבה את חייהם של 38 לוחמי חטיבת הצנחנים ו-260 חיילים מצריים, המעבר היה בידיים ישראליות.
לצד תשבוחות על התנהלות הכוחות, הגבורה והדבקות בלחימה, דבקה הביקורת שטענה כי לא היה הכרח מבצעי לקיום המבצעובכך הפכה לכתם ששרון גרר איתו למשך שנים. למרות זאת, לא נמנע מלהגיב לביקורת ולספר על המבצע.
"להשתלשלות העניינים במיתלה היה רקע, שנבע מאופייה המיוחד של היחידה, מרוחם של חיילי הצנחנים ומפקדיהם, מאחוות הלוחמים העמוקה ששררה ביניהם. הצנחנים אומנו והורגלו שאין עוזבים פצוע או חלל בשדה הקרב... שני הזחל"מים הראשונים נעצרו על ידי אש אויב קטלנית. מובן שמוטה חש מיד לחלצם, וכך התפתח הקרב... בפני מוטה עמדה האפשרות להישאר דבק בהוראה שלא להסתבך על ידי שיפקיר את אנשיו. לזכותו ייאמר שלא היסס שנייה, חש לחלצם. כך התפתח הקרב, שהיה אולי הקשה ביותר בו עמדו הצנחנים או יחידה אחרת של צה"ל עד אז..."
כתבת פרופיל לשחרורו מצה"ל, 1973
"קורבנות המיתלה לא היו קורבנות חינם. מעבר לשאלה האם היה צריך להיכנס למיצר בשיקול כולל של המערכה, או משיקולים טקטיים של החטיבה, היה הקרב הכרחי מנקודת ראות אנושית. יש מעשים הנבחנים לא רק בפריים המידי, אלא מטביעים חותמם על אופי הצבא, על נכונותו להילחם, ועל העליונות המוסרית שלו למשך שנים ודורות רבים לבוא. פעולת חילוץ פצועים בקרב היא מעשה שכזה".
"אריק שרון: דיוקן צבאי", 1981
על שירותו בצה"ל
"רצינו לבדוק מה מניע אנשים לפעול בלחימה, והגענו למסקנה כי המדרבן העיקרי הוא רגש הכבוד העצמי והאחווה. אהבה למולדת ורגש לאומי יכולים לסייע בהכנות ובאימונים. אך כששוכבים על יד יעד, או כשמסתערים, חושבים: איך יסתכל עליי האיש מצדי. למה הוא מצפה ממני. אני זוכר, למשל, שלפני ההסתערות בכונתילה, לחש לי מאיר (הר ציון), כששכבנו מאחורי קפל קרקע: 'מה שימריץ אותי עוד דקה, זאת העובדה שהאנשים יביטו בי והם מצפים שאקום וארוץ לפניהם'".
במלאות עשור לפעולות התגמול, 1965
"אם הייתי עושה סיכום כלשהו עד עתה, הייתי מוצא מיד שבכל שטח שבו אני עוסק, אני מכריח את עצמי להגיע לשלמות בביצוע. אם אני לא מסיים משהו, זה פשוט מעיק עליי".
כתבת פרופיל לשחרורו מצה"ל, 1973
"אני מסתכל על השירות שלי כעל תקופה בלתי רגילה. משום שבחלקי נפלה זכות גדולה: לקחת חלק בכל האירועים הביטחוניים המרכזיים של מדינת ישראל בעשרים וחמש שנות קיומה".
כתבת פרופיל לשחרורו מצה"ל, 1973