הוריי לא היו מאמינים שאחד מילדיהם ייוולד עם לקות בשמיעה. אני גם לא בטוחה עד כמה הם ידעו שהתינוקת הזו תגדל ותלמד לא לוותר על הזדמנויות בחיים, כמו לשרת את המדינה באופן כמעט זהה לשאר החברה. אבל זה מה שקרה.
לשמוע ולפרוץ בבכי
לפני 21 שנה, כשהייתי תינוקת וישנתי בסל, נפל סיר במטבח ואימא שלי שמה לב שלא התעוררתי בכלל. ההורים שלי קצת חשדו שמשהו לא תקין אצלי והתחילו לעשות רעשים חזקים - להדליק רדיו וטלוויזיה, לטרוק דלתות – אבל לא הגבתי לשום רעש.
למחרת הם לקחו אותי לרופא ילדים שהחליט לשלוח אותנו ישר לבדיקות בתל השומר. לאחר מספר בדיקות התגלתה הבשורה: התינוקת שלהם בת השישה שבועות חירשת לגמרי. לקות שמיעה של 100%.
הוריי בכו ולא יכלו לנסוע הביתה מרוב צער ובלבול, אבל אימא שלי מספרת שכבר באותו יום הם החליטו שלא נשברים לרגע, והם באמת לא ויתרו מאז. קראו כל חומר שיש על חירשות, למדו את שפת הסימנים. כשהלכתי לקלינאית תקשורת הם היו איתי ימים ולילות עם מחברות, משחקים וציורים. כל המשפחה נרתמה לעזור.
יום אחד, מעט אחרי גיל שלוש, אימא שלי שמעה על ניתוח שתל שבלול שמאפשר לחירשים לשמוע. באותה תקופה הנושא עדיין לא היה מוכר בישראל, אז הוריי עשו תחקיר על השתל והחליטו לקחת את הסיכון ולבצע את הניתוח כדי שאוכל לשמוע.
בניתוח הורכב לי שתל בהצלחה. מי שנכח ברגעים ששמעתי לראשונה בחיי מספר שברגע שהשבלול הופעל פרצתי בבכי. ממה שאני יודעת, הצליל הראשון ששמעתי היה הרעש המוזר של בית החולים, מה גם ששמעתי את עצמי בוכה ונבהלתי מהצליל הלא מוכר. כנראה הבנתי שעולם חדש מתגלה עבורי.
היתרונות המפתיעים של השקט
עם מכשיר השתל אני שומעת, אבל לא ברמת שמיעה של אדם רגיל. השתל עוזר לי לתפקד ביומיום, אבל אני צריכה להשלים את הפערים השמיעתיים בעצמי.
אני לא אוהבת לשמוע צלילים חזקים מאוד. גם מוזיקה חזקה אני לא אוהבת, כי המכשיר בעצמו מגביר. במקרים כאלה אני פשוט מעדיפה לכבות את המכשיר ולהיות בעולם השקט שלי.
בכלל, לפעמים אני מחליטה להוריד את המכשיר באמצע יום כשלא בא לי לשמוע, כשבא לי שקט וליהנות מהרוגע. למשל, בבגרויות בתיכון הייתי מסירה את השתל כדי לא לשמוע את הרעשים במסדרון. פתאום אחרי שהורדתי היה לי דממה והיה הרבה יותר קל להתרכז.
בשינה אני בלי המכשיר. מורידה את השתל לפני שאני הולכת לישון ולכן אני במצב של 100% חרשות. גם בחלומות שאני חולמת אני לא שומעת. פשוט מדמיינת בשקט.
דווקא בזכות ליקוי השמיעה, כשאימא שלי ואני רוצות שאנשים לא ישמעו את השיחות שלנו, אנחנו מדברות בלי קול. היו מקרים שנכבה המיקרופון בסקייפ של סבא וסבתא, ולא היה לי שום קושי לתרגם אותם ולהבין אותם בלי בעיה.
אז יש לזה צדדים חיוביים ויש את הקשיים. כשניסיתי ללמוד במסגרות רגילות נתקלתי בכל מיני בעיות: אנשים מדברים ומסתירים את השפתיים, או מדברים אלינו כשהם בכלל עם הגב אלינו – הם לא רואים בזה בעיה, אבל עבורנו זו סיטואציה בלתי אפשרית. בנות תמיד צעקו אליי במקום לדבר בטון הרגיל שלהן, כי הן חשבו שהדרך לתקשר איתי היא לצעוק כדי שאוכל לשמוע אותן יותר טוב. הן לא הבינו שדברים כאלה צרמו לי פיזית, כי כבר אמרתי: המכשיר מלכתחילה מגביר את הרעש.
החברה סביבי לא תמיד ידעה איך לקבל את השונה נהיו מצבים שמצאתי את עצמי מבודדת. לאחר כמה שנים טובות במסגרת רגילה החלטתי לעבור לתיכון שמשלב אנשים עם לקויות שמיעה, עשיתי בגרות מלאה ולא ויתרתי לעצמי לכל אורך הדרך.
בלי הנחות בבקשה
הגיע הצו הראשון. כולם קיבלו אותו, כולם דיברו עליו, וגם אני התחלתי להתרגש מתקופת הצבא הקרבה. אחרי הכל, גדלתי בבית של צבא: אמי נגדת בדרגת רנ"ג, אבי אזרח עובד צה"ל ואחי הגדול קצין בדרגת סרן. כשהגעתי לבדיקות הרפואיות הודיעו לי שאני מקבלת פטור, אבל ידעתי כבר באותו רגע ששום דבר לא הולך לעצור אותי משירות צבאי.
ביקשתי לשרת בשירות התנדבותי. אושרתי במהירות יחסית, אבל אז החל תהליך קשה של מציאת מקום בצבא שמתאים עבורי. לאחר כמה יחידות שעברתי בהן הגעתי לענף מודיעין ובילוש במצ"ח (כיום ענף החקירות והמודיעין(. בראיון עם המפקדים סיפרתי את הסיפור שלי ואמרתי שאני מאוד רוצה להתגייס ולעסוק בגרפיקה שלמדתי בתיכון. הם קיבלו אותי בידיים פתוחות. כמה ניצחון וגאווה הרגשתי בטקס ההשבעה שאחרי טירונות המתנדבים.
לא תמיד היה קל בצבא. היו לי קשיים בקורסים, כי לא תמיד הספקתי לעקוב אחרי השיעורים והיו דברים שהייתי מפספסת. אבל היו גם רגעים מדהימים, כמו הפעם ההיא שכל היחידה יצאה לטיול בצפון.
סידרו לנו שיט בקיאקים וכולם הזדרזו לעלות, אבל אני פחדתי כי ידעתי שאצטרך להוריד את מכשיר השמיעה וזה אומר שאהיה מנותקת, לא אוכל לשמוע. אבל לא ויתרו עליי. שמרו עליי, דאגו שהכל בסדר איתי ושאקרא שפתיים תוך כדי המסלול. אפילו חתרתי והובלתי את הסירה בלי הנחות מאף אחד.
להבין את הדממה
אני רגילה להיות השונה, אבל יום אחד כל היחידה נסעה לתערוכה "הזמנה לשקט" שמדמה את עולם החרשים, העולם שלי. הסיור עצמו היה בדממה. החבר'ה אמרו לפני שהתחלנו: "תורידי את השתל ותשימי אוזניות כדי שתחווי את הדממה איתנו". אנשים היו קצת בהלם, אבל בסופו של דבר התרגלו והצליחו להבין קצת יותר את הדממה.
כשכולם החזירו את האוזניות ויצאנו החוצה, כולם שיתפו אותי בהרגשה שהייתה להם בסיור. שמחתי לשמוע את זה, כי פתאום הם חוו בדיוק את העולם שלי. זאת הייתה הרגשה מדהימה שהחבר'ה דיברו על זה כמשהו טוב. הם אפילו סימנו קצת בסימנים שהמדריך לימד אותם - תודה, בבקשה, סליחה.
רגע בלתי נשכח אחר היה כשקיבלתי מצטיינת מפקד מצ"ח ליום העצמאות וכל היחידה פרגנה. קראו בשמי לבוא לבמה וכולם עמדו ומחאו לי כפיים כדי לתת לי כבוד. זה היה מרגש מאוד. בסוף הטקס היו אנשים מהקהל שבאו ואמרו לי כל הכבוד, לחצו לי את היד. זה היה רגע של גאווה בידיעה שעשיתי צבא כמו כולם.
אני חושבת שבצבא למדתי מכל קושי והבנתי שתמיד אוכל ללמוד משהו חדש. אני לא מתחרטת על רגע מהשירות שלי.