"הייתי כולי במערכת הצבאית ולא חשבתי על היום שאחרי עד שפתאום זה הגיע". במילים האלו מתארת סא״ל במיל׳ צחית לוי (51) את הרגע בו פרשה מהצבא אחרי 27 שנות שירות במערך הת״ש, נפגעים ומשאבי אנוש.
לפני כחמש שנים פרשה מהשירות ויצאה לאזרחות, עם לא מעט לבטים וחששות. היא חיפשה את הצעד הבא שלה ומצאה אותו ב"פו-רשת", קבוצת לפורשות צה"ל שמטרתה להוות גוף של נשים המסייעות לנשים, תומכות, מעבירות מידע והכל ללא כוונת רווח.
"היו לי המון שאלות. למשל איך לפתוח עסק עצמאי, מה צריך ללימודי הוראה ועוד", היא מתארת את מה שהביא אותה אל הקבוצה, "חבורה רצינית של בנות עשו את זה לפני, והחלטתי לגייס את חוכמת ההמונים".
די מהר הן הפכו לקבוצה של 1,300 נשים יוצאות כלל כוחות הביטחון והמספרים רק ממשיכים לגדול. לאחרונה, הטרנד המוביל שם הוא מעיין "טיול אחרי צבא", רק כזה שקורה בישראל.
מדובר במסע מיוחד, סוג של "תגלית" לאימהות שהביא לארץ כבר לא פחות מ-20,000 נשים יהודיות מרחבי העולם תוך פחות מעשור, ביוזמת ארגון בשם "מומנטום" ומשרד התפוצות.
המשתתפות מחו"ל הן נשים קרייריסטיות בסביבות גיל ה-40, אימהות לילדים שחלקם חיילים בודדים וחלקם יתגייסו בהמשך, אך הן עצמן מעולם לא ביקרו במדינת ישראל והיו מעוניינות לחזק את הקשר שלהן למדינה.
כל משלחת כזו שמגיעה לישראל, כוללת קבוצת נשים שמטיילות בארץ לארכה ולרחבה, פוגשות דמויות חשובות ומשתתפות בהרצאות על החברה הישראלית והיהדות.
אל המסעות האלו מתלוות ישראליות כדי להעצים את החוויה וליצור קשרים וכך פורשות צה"ל, רס"ניות וסא"ליות לשעבר, החלו להצטרף. מדובר בעשרות נשים שגם אחרי שנים של שירות במדים, פשוט חיפשו מקום נוסף להמשיך ולתרום.
לוי גייסה את הקבוצה שלה למפגשים האלו ואף יצאה כישראלית מלווה למסע הראשון של 'מומנטום'. מאז היא מובילה את השתתפות הקצינות לשעבר במסעות. "ב-2016 ביקשו מנשות צה"ל שילוו את המסעות בהתנדבות", היא נזכרת, "ביקשו ממני לגייס את הקבוצה ואני התרגשתי מההצעה".
לאחר הפניה היא העלתה פוסט בקבוצת הפייסבוק שלהן וכתבה שצריך עוד שבע נשים לאותו מסע ראשון. "הייתה היענות מדהימה. יצאנו למסע וכל פעם שאני מדברת על זה יש לי צמרמורת. זה היה כל כך חזק. לפסוע בשבילים של הארץ שלנו דרך העיניים של הנשים שמגיעות מחו"ל זה משהו אחר, מרגש ומחבר".
לוי, נשואה ואם לשלושה מסבירה את ההירתמות שלה ושל חברותיה בכך שהן "נשים שחונכו במערכת הביטחון לנתינה, שליחות ופעילויות למען הארץ, כמו בפרויקט תגלית לאימהות".
"בסוף זה שמונה ימים שאת שוב לא בבית"
אשת קבע נוספת שהצטרפה לפרויקט היא זיווה שפי (55) אם לשלושה, ששירתה 26 שנים בחיל האוויר ופרשה כסא"ל במיל'. "הצטרפתי כי התרשמתי שלנשים הישראליות במסע הייתה השפעה מעצימה", היא משתפת, "אני מאמינה בחיבורים וביצירת גשרים בין דתיים וחילוניים, גם הבת שלי התחנכה במסגרת משותפת".
למסעות הגיעה דרך הפרסום שהיה ב"פו-רשת" והייתה מהקבוצה שיצאה למסע הראשון. "חוויתי את זה כשהגענו ביום הראשון לשדה התעופה עם שלטים של שלום ובלונים. פתאום הגיעו ים של נשים מארה"ב ומדינות אחרות ומיד פצחנו בשירה של הבה נגילה. חיבור עם נשים שמעולם לא ראית, שמה שמשותף לכולנו הוא רק שאנחנו יהודיות ואימהות לילדים. אבל מיד היו שירה וריקודים", היא מתארת בהתרגשות את הווייב.
"יצאנו בעיקר לסיורים באתרי מורשת יהודית", מספרת שפי מה כלל המסלול, "כשהראשון היה בטבריה והיה שם חיבור שלא ניתן לתאר. בסוף זה שמונה ימים ביולי שאת לא רואה את המשפחה ואחרי 26 שנים בצבא את כבר פחות מתלהבת מזה, אבל הסקרנות, השליחות וחשיבות העניין גוברות. חשוב לנתק את הציניות, ולהבין שאת האימהות המשתתפות זה מרגש מאוד".
חברה נוספת בפרויקט היא זהבה שניאור, ששירתה כ-20 שנה בקבע, בין השאר כקצינת שלישות של חטיבת מילואים ומפקדת מרכז גיוס. רוב השרות שלה עסקה בעיקר ב"טיפול בבני אדם" עד שבשנת 2003 איבדה את בתה הבכורה שרית, במהלך פעילות מבצעית ברצועת עזה.
"היא נהרגה ממש בשבוע הראשון של חופשת השחרור שלי וזה טרף את הקלפים", משחזרת שניאור. כעבור כמה שנים היא בחרה בהוראת דרך והדרכה של ישראלים, ממחשבה של "אם למות בעד ארצנו, אז לדעת מה היא ארצנו ומה המשמעות של זה", כמו שהיא מסבירה.
גם שניאור הגיעה למסעות דרך הפרסום של "פו-רשת" שם היא בין הפעילות, ואחרי ששמעה על המסע הראשון והחוויות של מי שהיו שם, הרגישה שהגיע הזמן להצטרף.
"לטייל עם נשים לא מהארץ, שמגיעות לכאן פעם ראשונה, זו חוויה עוצרת נשימה. היו ערבים חברתיים משותפים למשל בתל אביב, לשם יצאנו לבלות יחד. בדר כלל מדברים על המשפחה, כל אחת מאיפה היא. לי לקח זמן לספר על עצמי, כי באופן טבעי זה לא היה קל. היו שם נשים שסיפרו שהבנים שלהם יתגייסו כחיילים בודדים ואחת שכבר היה לה בן חייל בודד".
שניאור סיפרה בגילוי לב שנושא השכול עלה, "למרות שלקח לי זמן לספר. זה לא היה קל, מטלטל כל אחד, בוודאי נשים כאלו". היא מספרת שבמהלך המסעות גם פגשו בני נוער במכינה קדם צבאית, ונגעו בעוד הרבה תחומים. "המטרה לא הייתה שיפגשו אם שכולה, זה פשוט דבר שעלה במהלך השיחות".
באופן טבעי, המפגש עם נשות הצבא לשעבר עורר לא מעט שאלות. "הן הסתכלו והקשיבו בהערצה לישראליות ששרתו בצה"ל. זה לא טבעי להן. שאלו לא מעט איך ניהלנו קריירה צבאית ומשפחה, ותמיד הרגשנו 'וואו' גדול מהתשובות".
"ניתקנו את הטלפונים והתחברנו לעצמנו"
העובדה שהן נשות צבא וקצינות הייתה משהו שמאוד סקרן את הנשים מחו"ל. "יש משהו בחיבור הזה שהיית בצבא וגם מגדלת ילדים ושולחת אותם לצבא, עבורן זה היה קשה לעיכול. סיקרן אותן איך זה לשלב קריירה כאשת צבא ולהיות אמא לחייל, למשל", סיפרה לוי על החוויות.
"הן רואות אותנו ממשיכות להיות מחוברות לארץ וזה ריגש אותן. אני שתפתי מהצד שלי על התפקיד שעשיתי בצבא, על זה שהייתי עשר שנים קצינת נפגעים שזה משהו שהן לא הכירו. מה זה בכלל להיות אישה במערכת צבאית, התמודדות נפשית של אמא וכל ההיבטים האלה מאוד סיקרנו אותן", אמרה לוי.
שפי מוסיפה שאותן נשים "מאוד התעניינו איך אנחנו רואות בעיניים שלנו את מה שיש בתקשורת. למשל הסיפור של נשים בכותל, לשם גם הגענו. עכשיו הייתי מאות פעמים בכותל ואיתן זה היה מאוד עוצמתי כשגם עשינו שבת בירושלים, שם ניתקנו את הטלפונים כדי להתחבר לעצמנו".
"בהתחלה הייתי צינית לגבי זה, אבל זה היה מאוד נכון ומחבר", סיפרה שניאור והוסיפה, "ירדנו לכותל משהו כמו 300 נשים עם הצעיפים שקיבלנו ותוך כדי שאני יורדת לשם שאלתי מתי הייתה הפעם הראשונה שלי בכותל, ולא הצלחתי להיזכר. אבל הן בטוח יזכרו את זה ודרכן הרגשתי שזו כאילו פעם ראשונה שלי, עם הכוונה והעוצמה הנשית".
"אנחנו לוקחות אותן לתל אביב מצד אחד או למקומות דתיים בצפת מצד שני", מתייחסת שניאור למה שכולל המסע. "ביקרנו איתן במוסדות חסד וממש חיברנו אותן לכל ההוויה הישראלית. יש במסעות התרוממות רוח שלא ניתן לתאר. הן חוות את הארץ אחרת מטיול פרטי וזה עולה גם בשיחות איתן".
שפי מצדה שיתפה בנקודה מאוד עוצמתית כשסיפרה להן איך היא חוותה את מסע הביקור למחנות ההשמדה בפולין כקצינה במדי צה"ל, שייצגה את מדינת ישראל במקום בו ניסו להשמיד את העם היהודי.
"מה שעשיתי בצבא היה מדהים", היא אומרת, "חיל האוויר זה משפחה והתפקידים היו מספקים, הייתי שותפה לדברים גדולים. אבל לפרוש בגיל 45 זה אומר הזדמנות לאתגרים ודברים אחרים. אני יודעת שלחלק מהפורשים זה סוג של משבר, לי זאת הייתה הזדמנות".
שניאור מספרת שכנשות קבע לשעבר הן באו מארגון שאוהב לתת ולתרום. "החברות שלי מתנדבות בהרבה מאוד מקומות, גם במסגרת של פו-רשת. בכנות, אני חושבת שבאנו פשוט לתווך חוויה שקשה מאוד להסביר ולתאר, אבל כנראה שאנחנו יודעות לתווך את זה. לדעתי יותר קל לנו להתחייב ולהיעדר מהבית כשצריך. אני חושבת בשיא הכנות והצניעות שזה חלק מה-DNA של נשות הקבע".
דנה סנדר מולה, מנהלת ארגון מומנטום שעומד מאחורי המסעות, מספרת שהצטרפותן של פורשות שירותי הבטחון "שינתה לחלוטין את הדרך בה חוות הנשים מרחבי העולם את ישראל". מולה מסבירה ש"לאורך המסע נרקמות חברויות, גשר בין התרבויות השונות", וחושבת שהוא "תורם לקשר עם התפוצות וגם מעניק לישראליות זווית חדשה, על היהדות ועל עצמן".
לסיום אמרה שניאור שהיום האחרון עם הנשים מחו"ל מורכב נפשית, "קשה מאוד להיפרד", שיתפה בתחושות. "בסוף אנחנו רק תחילתו של המסע שלהן, כשהן יתווכו את ישראל לקהילות שלן".