זוהי הסצנה הפותחת בסרט "ימי גיוס" של היוצר עידו הר, המתעד את תהליך הגיוס לצבא של ארבעה צעירים ברחבי הגלובוס. הסצנה צולמה בלשכת הגיוס של צבא ארצות הברית, ואחריה מובאים גם צילומים מתהליך הגיוס בישראל, בצרפת וברוסיה. הר, מציג התבוננות נדירה על התפר שבין צבא לאזרחות ביעדים אלו, ופותח לצופה צוהר מרתק ללשכות הגיוס, למרכיבים התרבותיים שנלווים לגיוס לצבא, למניעים לגיוס, להבדלים בין המדינות ולמשותף ביניהן. תפסנו את אותו לשיחה צפופה על החוויה המטורפת של צילומית בארבע ארצות במשך שלוש שנים.
"ניסיתי לעשות משהו שעוד לא עשו", הוא אומר. "היה לי חשוב לצלם בצבאות שיש בהם גם גיוס חובה וגם בצבא שכיר, וליצור דיאלוג שהוא קולנועי ופיוטי, לא ראייתי ולא אקדמאי, בין גיוס שהוא לצבא שכיר, שנערים בוחרים להתגייס אליו, לבין צבא חובה שמתגייסים אליו נערים שבוחרים את הגיוס בשבילם".
ארה"ב – גיוס במודל טלמרקטינג
על כתפיהם של הקצינים בלשכת הגיוס מונחת המשימה, הכמעט בלתי אפשרית, של איתור בני הנוער שיהיו מוכנים להתגייס לשירות בצבא, וניפוי אלו שבאמת מתאימים לשירות שכזה. כפי שניתן לראות בסצנה, הניתוקים באים אחד אחרי השני. השירות הצבאי בארצות הברית, כידוע, הוא התנדבותי, והרוב המוחלט של בני הנוער בוחרים לוותר עליו בשביל חיי הקולג' הפרועים.
לאורך כל תהליך האיתור והגיוס, נדרשים נציגי הצבא להציג למועמדים את היתרונות הבולטים של השירות, לעומת האלטרנטיבה של ספסל הלימודים. כך נחשפת מערכת השיקולים והמניעים של אותם בני נוער להתגייס לצבא: מענקים לטובת תואר אקדמאי, משכורת מתגמלת ותנאי שירות נוחים. לאורך התהליך השיח עובר בהדרגה מהיתרונות של השירות בצבא לחסרונות של העולם שם בחוץ, ומשם במעבר כמעט ישיר לערכי השירות והמולדת.
במציאות בה שחרור מוקדם הוא בעל השלכות בצד של הצבא, אבל לא מהווה איום על המעמד החברתי, שרשרת החיול נראית אחרת לחלוטין. אם בישראל מכוונים להלם, בארה"ב מכוונים בדיוק להפך. הליך הגיוס כולו נערך בקומפלקס מהודר, שלא לומר מלון, עם חדרים שבכל אחד מהם ישנים שני אנשים. בחדר האוכל יש מלצריות, שמגישות מנות שנבחרות על ידי המתגייסים מתוך תפריט שמוגש לשולחן. באותו קומפלקס עוברים החיילים שיחות מוטיבציה ובין לבין, נחים לקראת השירות שמחכה להם: מדברים בטלפון, משחקים משחקי וידיאו, קוראים עיתון או צופים בטלוויזיה.
גם לזה יש סוף, טקס ההשבעה נערך עוד לפני שעולים על מדים, משם אין דרך חזרה. עולים על אוטובוסים, מיד לאחר מכן אחד הקצינים מודיע למתגייסים: "מעכשיו, אתם בצבא. כל משפט יסתיים ב'כן אדוני', 'כן גבירתי'", אבל אז שוב חוזר לטון הרך (בכל זאת, אמריקאים) – "כשאתם באזור, תבואו להגיד שלום, תספרו איך הולך".
היוצר מביא אל המסך גם את החששות הכרוכים בהליך הגיוס, ומצליח להביא גם את התהיות והחששות שכרוכות בגיוס לצבא – האם אפשר להגיד לא? מתי אפשר ללכת? מה המוות הכי כואב? וכמובן הבדיחות על חשבונו של מי שברח משלב הגיוס הקודם.
"הדרמה כאן היא פנימית" אומר הר. "זה רגע שנער עובר עם עצמו ברגע הזה. הרבה פעמים יש פער בין מה שקורה בחוץ למה שקורה בפנים. היה לי אתגר לנסות לתפוס במצלמה גם רגעים כאלה, שמאפיינים את המעבר מהאזרחות למסגרת שהיא מאוד טוטאלית, שמצריכה הרבה הקרבה ולעתים גם הקרבה של החיים"
צרפת – חזית קשוחה מההתחלה
בצרפת, שם מדובר בצבא מקצועי, נראה שהצבא פשוט מהווה אפשרות מפלט אחרון. בשיחות בין המתגייסים בדרך ללשכת הגיוס הם מדברים על החיים שהם כבר מאסו בהם – מגורים עם ההורים עד לגיל מבוגר, עבודות מזדמנות שמחליפים כמו נעלים, ובעיקר, על תחושת השיעמום חוסר הסיפוק. בשיחה עם הר הוא מספר כי את הצילומים בצרפת הוא מיקד בפרברי העיר פריז, אזור מוכי מצוקה ועוני. לדבריו, יתכן שאם היה מצלם במקומות אחרים, הדברים היו נראים אחרת והמניעים שהיו עולים היו שונים.
גם כאן הגיבורים עוברים תהליך. בני הנוער, שנראים כל כך אופטימיים לגבי הצבא, מתחילים להראות בשלבים מאוחרים יותר חששות באשר לאימונים הקשים, התנאים הקשוחים וסכנת המוות. מערך הגיוס הצרפתי שיושב גם הוא בבניין מפואר, דווקא מראה קשיחות על ההתחלה. בשיחה הראשונה בלשכת הגיוס המנטרה היא: "אתם בצבא והתפקיד שלכם הוא למלא פקודות", עם זאת, מיד לאחר מכן כל מתגייס מקיים שיחה אישית עם קצין בלשכת הגיוס, שתפקידו הוא ללוות את המתגייס בימיו הראשונים על מדים. במהלך השיחה נעשה אימות פרטים, תיאום ציפיות ובסופה מקבל המתגייס כרטיס ביקור מאותו הקצין, שמציע לו יעוץ ותמיכה בימים (והלילות) הקרובים. לשם המחשה, אותו הקצין אומר לו: "תתקשר תמיד, אני אענה גם כשאני עם אשתי במיטה" (לא נגענו).
רוסיה – גיוס לעניים בלבד
ברוסיה חוויית הצילומים היתה שונה משמעותית משלושת היעדים האחרים. "עם הרוסי נתקלתי עם הרבה יותר בעיות וחוסר שיתוף פעולה מצד הצבא עצמו", אומר עידו. "הייתי צריך לחשוב על פתרונות יצירתיים". בהיעדר סיוע מהצבא הרוסי ארז הר חפצים וטס לקאזאן, אחת הערים הגדולות ברוסיה, במטרה לאתר מתגייס שיהיה מוכן לשתף אותו בחוויית הגיוס שלו. "עמדנו בכניסה ללשכת הגיוס ויצאו עשרות צעירים, בכל פעם שיצא נער, עצרנו אותו כדי לשאול אם הוא מוכן להצטלם לסרט, וכמעט אף אחד שם לא הלך לצבא". אז נחשפה ההפקה לתופעת ה"כרטיס הלבן" – מוטיב שחוזר על עצמו מספר פעמים במהלך הצילומים. "אנשים קונים את החירות שלהם בכסף. זה נשמע פשטני, זה לא נאמר באופן ישיר, אבל אתה רואה באתרי האינטרנט ברוסיה מודעות של חברות שעוזרות לך להשתחרר מהצבא. הגעתי לחברה כזו, אתה מדבר איתם והם רובם הולכים על כיוון רפואי. זה בעצם פטור. הרבה צעירים זוכים לפטור הזה ומשלמים לחברה אלפי דולרים תמורתו".
הר הבין כי בעיר, שם רב בני הנוער מגיעים ממשפחות מבוססות, יהיה לו קשה לאתר נער שיהיה מוכן להצטלם לסרט, שלא להגיד, נער שיתגייס לצבא. "הייתי בטוח שיהיה לי מאוד קל למצוא גיבור רוסי", הוא אומר. "לאורך הדרך פגשנו אנשים שהיססו לשתף פעולה, אז החלטנו ללכת לאזור הכפרים כי יש שם פחות כסף. נסענו לכפר גדול מאד באזור, וככה הגענו לגיבור הרוסי. ממש התלהבנו ממנו ומהכפר ומכל האווירה שסבבה אותו ואותנו".
לגיוס עצמו של אוסין, הגיבור הרוסי, הר לא זכה להצטרף בשל אי שיתוף פעולה מצד השלטונות, אבל ליווה אותו בימים שלפני הגיוס, במסיבת הגיוס, בשיחות עם האבא ובשיחות עם האימא – אותם ההורים שכל ממונם מסתכם בבית ופרה בחצר, אותם ההורים שלא יכולים לממן לבנם פטור מהשירות הצבאי. בשיחות בחוג המשפחתי עולה פעמים רבות העניין האידיאולוגי של הגיוס לצבא, זה שמייחד את הגיוס לצבא חובה בהשוואה לצבא שכיר.
"עם כל הדאגה והחששות, יש חגיגה"
בשיחה עם הר הוא מצביע על ההבדל הבולט ששם אליו לב בין המדינות שמיישמות מודל של צבא חובה, כמו ישראל ורוסיה, מול המדינות שמנהיגות מודל של צבא שכיר כמו צרפת וארצות הברית. "יש סוג של תוגה שראיתי הרבה בארה"ב ובצרפת סביב הנושא של הגיוס. יש את הטקס במקום מאוד מפואר, אבל אתה לא רואה הורים. החבר'ה מגיעים לבדם לתקופה. ההסתכלות עליהם היא בקטע של: 'זו בחירה שלהם, זו העבודה שלהם'. אם יש משהו שאפשר לזהות בימי הגיוס האלה זה שיש תוגה". ברוסיה ובישראל, בהן הגיוס הוא בגדר חובה אזרחית, הוא דווקא חש באווירה שונה: "גם ברוסיה ובישראל תמיד יש את הדאגה ואת החששות והכאב על זה שהבן יוצא מהבית, אבל יש חגיגה. אתה רואה את זה בבקו"ם, אתה רואה את זה במשתה, אתה רואה את זה במסיבת הגיוס, יש יותר גוונים וצבע סביב כל הנושא עם כל ההתרגשות והקושי".
אחרי שראית את כל המודלים, מה אתה אומר על הגיוס כאן בישראל?
"אני באמת מרגיש שעם כל הבעיות של מודל גיוס החובה יש פה הרבה יתרונות על ארצות אחרות, וזה משהו ששמחתי לראות. אתה שומע ביקורת על כל התחומים, אבל כשאתה רואה את זה לעומת מדינות אחרות, אתה רואה שיש איזושהי אחווה ומחויבות מאוד ייחודית למקום הזה, ושאפשר לראות רק פה".
כל קטעי הוידיאו בכתבה הינם באדיבות ערוץ 8, הסרט המלא יוקרן הערב (28.2) בשעה 22:00 בערוץ 8