"שחר ז"ל נכנס לחדר ואמר 'מה קורה ק'?'. הסתכלתי עליו, הוא נכנס למצב עמידה עם האקדח ואז גם אני נכנסתי למצב עמידה. הרגשתי שהנשק קל, שנינו שולפים, שנינו דורכים את הנשק. אנחנו מסתכלים אחד על השני ואז אני שומע בום. נפלט כדור".

זה קרה ב-20 במרץ בשעות הערב, לפני יציאה לאימון שגרתי נוסף ביחידה. נ', לוחם "דובדבן", פולט כדור והורג את חברו ליחידה שחר סטרוג. "אחרי ששמתי לב שהוא נפגע בחזה, זרקתי את הנשק בצד. רצתי אליו. הוא היה בשוק כמה שניות והתמוטט. אני מרים אותו ובודק איפה הוא נפגע אני מזהה שהוא נפגע בחזה ואז אני מתחיל לצרוח". זו עדותו המצמררת של נ' לחוקרי מצ"ח, שנחשפת כאן לראשונה.

"אני מצטער שזה הוא ולא אני"

נ' ושחר ז"ל היו חברי אמת. הם התגייסו ביחד ולאורך המסלול ישנו באותו החדר. "היה לנו קשר מאוד טוב. הוא נחשב אחד החברים הכי טובים שלי", משחזר נ'. "היינו יוצאים הרבה בסופ"שים, והכי חשוב אהבתי אותו המון. הוא גם היה חייל טוב וגם בן אדם טוב".

חוקרת: "האם קרה ביניכם מקרה חריג אמש?".

נ': "לא. תמיד היינו ביחסים טובים. אני מצטער. אם הייתי יכול לקחת אותי במקומו הייתי עושה את זה בשניות. אני מצטער שזה הוא ושזה לא אני. אני מצטער על המשפחה שלו שלקחתי את הבן היחיד שלהם. אני בחיים לא אסלח לעצמי, אני מקווה שהמשפחה תסלח לי".

נ' נמצא בסערת רגשות קשה ומבקש לא פעם לצאת להפסקה. החוקרת בתורה מבקשת להבין איך קרה האסון ושואלת אם הוא הכניס תותב לאקדח. "כן", הוא אומר בנחרצות. הוא ידע שהאקדח נקי מכדורים אך לא בדק אם יש תותב במחסנית בזמן שכיוון אותו לעבר סטרוג.

חוקרת: "כיצד היית מגדיר את רמת מיומנותך באקדחך האישי?".

נ': "בינוני".

חוקרת: "למה?" 

נ': "אני לא פוגע הכי טוב על אקדח, הכוונה כשבודקים מטרות". 

חוקרת: "האם לאחר פליטת הכדור הבחנת שהייתה מחסנית בנשק?"

נ': "הוא נפל מולי וישר לקחתי את הנשק ושמתי אותו בצד והרמתי את שחר ז"ל".

החוקרת שואלת את נ' אם הם משחקים הרבה בנשק ביחידה. נ' משיב שכך הם מתאמנים: מתרגלים שליפות ולוחצים על ההדק. "אנחנו מתאמנים על זה. אנחנו יודעים שאסור לשלוף את זה (נשק, ש"א) בלי תותב. לכל אחד יש את התותב האישי שלו".

חוקרת: "האם קיימת ביחידה אווירה של בטיחות ואיסור של משחקים בנשק? 

נ': "יש אווירה של בטיחות וכן מדברים על זה, אבל בגלל שאנחנו מתאמנים הרבה עם הנשק, אתה מגיע למצב של עודף ביטחון עצמי עם האקדח. אתה חושב שאתה יודע הכול ולך זה לא יקרה".

חוקרת: "האם אתה יודע שאסור לכוון נשק כלפי אדם שלא במצב אמת או בהינתן הנחייה מפורשת באימונים?"

נ': "כן יודעים את זה אבל זה משהו שכולם עושים באימונים. זה חלק מהשגרה".

חוקרת: "האם ידוע לך מה יכול לקרות כתוצאה מכיוון נשק על אדם?"

נ': "כן. מישהו יכול למות, כמו עכשיו".

חוקרת: "האם המפקדים ביחידה היו מודעים למשחקים האלו מסוג 'שליפות'?"

נ': "לא יודע".

חוקרת: "כשאתה ושחר ז"ל שלפתם את האקדחים, לאן כיוונת את האקדח שלך?"

נ': "למרכז-מטה. זה מה שלמדים אותו באימון".

נ' מוסיף שעמד במרחק מטר עד שניים משחר ז"ל, והחוקרת מתעניינת שוב לגבי מיומנותו בשימוש באקדח. "אמרתי לכמה חבר'ה מהצוות שלי שאני לא הכי טוב", הוא מודה, למרות שעבר הכשרה של ירי באקדח ביחידת לוט"ר - וגם ריענון בנושא. בהמשך הוא טוען שאין לו מושג איפה התותב של האקדח האישי שלו.

חוקרת: "כיצד אתה מסביר את העובדה שפרקת את אקדחך והכנסת תותב ולמרות זאת נפלט כדור?".

נ': "לא יודע, אין לי הסבר. כדי שכדור לא ייגרף לבית הבליעה מכניסים את התותב למכלול. הרגשתי שהנשק קל וששמתי תותב בנשק. אני לא מבין איך זה קרה. אני לא יודע. פעלתי מתוך אינסטינקט".

חוקרת: "למה לא סיפרת על תהליך פריקת הנשק והכנסת התותב בתחילת החקירה?".

נ': "לא רציתי להגיד משהו שאני לא בטוח בו. כל זה קרה כל כך מהר. אני לא זוכר שלא סיפרתי". 

בעשור האחרון נהרגו 17 לוחמי "דובדבן" בפעילות מבצעית ובמשחקים בנשק ולמעלה מ-20 אחרים נפצעו. מאותם מקרים טרגיים לא הופקו לקחים. זו גם מסקנת ועדת החקירה שהוקמה בעקבות מותו של סטרוג, שמצאה שורת ליקויים במדיניות השימוש באקדחים ביחידה. בעקבות המקרה קצינים ננזפו ואחרים הודחו מתפקידיהם.

החוקרת מציפה אירוע אחר שקרה ביחידה לפני שנה, אז כדור נפלט מאקדח של לוחם ופצע את חברו. היא שואלת את נ' אם הוא מכיר את המקרה. הוא משיב שלא שמע על התחקיר.

"הרגשתי בושה"

בסוף השבוע שלפני האירוע נ' יצא הביתה ובמוצאי שבת הוקפץ בחזרה לנוהל קרב. בחצות הלילה היה כיבוי אורות אבל הוא לא הצליח להירדם. אמא שלו לא בסדר, כך סיפר לחוקרת, והוא בכלל לא הצליח לדבר איתה כשיצא הביתה. גם באימונים אחרים הוא לא הצליח להירדם. "לא אמרתי למפקד שלי שאני עייף ולא מצליח לישון בלילות, שלא ישנתי מהרגע שהוקפצנו לבסיס. הייתי צריך לדבר על הדברים האלו".

"ביום שלישי יצאתי מחדר האוכל. קיבלנו הודעה שבשעה 19:00 יש אימון. אמרו לנו שבשבע בול הכול צריך להיות עמוס באוטובוס ומוכן ליציאה ובשעה 19:30 יוצאים", הוא משחזר. "אני מעמיס את הציוד שלי, הולך למכולה, לוקח את האקדח שלי, פורק אותו ומכניס תותב", הוא מעיד.

דקות ספורות אחר כך התרחש האסון. "פרמדיק וחובשים נכנסו לחדר, הזיזו אותי לצד ופינו אותי לבד. החברים לקחו אותי הצידה והרגיעו אותי. פגשתי את הקב"ן ואז לקחו אותי למעצר", הוא מספר. אחרי האירוע נערכה פריקה לאקדחו והתברר שהוא לא התקין בו את התותב.

בשעות שאחרי נ' החל לקבל קיבל עשרות הודעות מאנשים וחיילים ביחידה. על המפקד שלו, סגן ע', הוא לא היה יכול להסתכל. "הוא היה כמו אבא בשבילי. לא רציתי שהוא יסתכל עליי בכלל. לא רציתי שירגיש שהוא טעה, שהוא גידל חייל לא טוב. הרגשתי בושה. לא רציתי לאכזב אותו".

לפני כשבועיים חתמו עורכי הדין של נ' מטעם הסנגוריה הציבורית על הסדר טיעון שישלח אותו ל-18 חודשי מאסר בפועל. במהלך הקראת גזר הדין הוא פרץ בבכי וביקש להתנצל בפני המשפחה.

"את השבר שנגרם לא ניתן לרפא וכל ענישה לא תשיב את שאבד", מסרו הסנגורים. "יש לקוות שהצבא יפיק את הלקחים העולים מהמסקנות החמורות, מסקנות שעלו בקנה אחד עם טענות ההגנה, כדי שאירועים קשים כאלה לא יישנו. הלוחם מקווה לפגוש בקרוב את משפחת המנוח ולהביע בפניה את כאבו העמוק".

האב קובי סטרוג לא היה מסוגל להגיע לבית המשפט. "רציתי לפגוש את הלוחם שפלט את הכדור, אבל עורכי הדין שלו סרבו", סיפר ליואב לימור בתכנית "חדשות הבוקר". "דיברנו רק פעם אחת בטלפון. האם אני כועס עליו? אני כועס על מה שקרה, משפחה שלמה נהרגה ולא רק שחר. נכון שאותו לוחם אחראי למעשה החמור ועדיין, מדובר בילד טוב, חבר של שחר שעבר בדיוק את אותו המסלול שלו".