"כשהסתיימה מלחמת לבנון השנייה, והטנק האחרון בפלוגה של עמרי גינזבורג חצה את הגדר בחזרה לשטח ישראל, הוא חש הקלה עצומה על כך שיצא משם ללא פגע. הוא עדיין לא הבין שמלחמה נוספת עומדת להתחיל – המלחמה בפוסט-טראומה". המילים האלו מתארות את סיפורו של עמרי גינזבורג שיוצא לאור כעת בספר שנקרא "ההוא שם בחוץ".

גינזבורג (38) נולד בכפר סבא ושירת כסמ"פ בגדוד 53 של חטיבה 188 בזמן מלחמת לבנון השנייה. המלחמה, שהייתה עבורו חוויה טראומטית במיוחד, התגלתה ככזו רק לאחר תקופה. ההתמודדות הטובה ביותר איתה הייתה כתיבה. בשיחה עם mako עמרי מספר על הספר שכתב ועל ההתמודדות היום יומית עם הפוסט-טראומה.

"בצבא כתבתי יומן מתוך תחושה שאני ארצה לזכור בהמשך את האירועים שקורים לי", עמרי מספר, "כשהבנתי שאני מתמודד עם פוסט-טראומה - הפכו המחברות לספר. רציתי לספר את הסיפור שלי - של מה זה להתמודד עם פוסט-טראומה. כתבתי על התסמינים, ההתמודדות, ההדחקה, ניסיונות הבריחה, הטיפול הפסיכולוגי והוועדות של משרד הביטחון".

סיפורו של עמרי (צילום: באדיבות עמרי גינזבורג)
שקית המחברות שהפכה לספר | צילום: באדיבות עמרי גינזבורג

יש אירוע ספציפי שפיתח אצלך את הפוסט-טראומה, שבעקבותיו אתה כותב?
"כל המערכת מחפשת אירוע שממנו התחילה הטראומה ואני אגיד שזה לאו דווקא אירוע אחד שהתרחש במציאות. זה אחד הדברים שגיליתי - זה לא אירוע טראומטי אחד וספציפי".

לדבריו של עמרי, המניע העיקרי להפוך את המחברות שלי לספר היו הורים שלו, כשאביו עצמו נפצע במלחמת יום הכיפורים. "זו הייתה הדרך היחידה שהצלחתי לספר להם את הסיפור. במהלך הכתיבה לא חשבתי על למי אני כותב ומי יקרא. לא רציתי שהכתיבה תושפע מזה. אחרי שההורים והחברים קראו את מה שכתבתי, הבנתי מהתגובות את החשיבות שיש לכך שעוד אנשים יקראו את זה".

 


 

"אין לי מושג מה לעשות עכשיו. ככה זה הולך להיות, "ירו עליך?" עד אתמול לא סיפרתי לאף אחד שום דבר ופתאום שואלים אותי בטלפון מה קרה לי בשירות? ועכשיו החיילת הזו תכתוב את זה באיזה תיק וכולם יוכלו לקרוא את זה עליי? אני מרגיש כאילו עוד דקה יתפוצץ לי המוח מרוב מחשבות. אני לא באמת יודע אם הייתי תחת אש. אף אחד לא כיוון לי אקדח לראש או עמד מולי עם נשק, אז נראה לי שלא ירו. בטח לא כמו שירו על אבא שלי, שנלחם בסורים ב-73' ובמצרים ב-67'. אבל עוד שבוע אגיע לפגישת האבחון הזאת ומה אענה כשישאלו אם ירו עליי? אני רק רוצה שיאשרו לי את הטיפול ויבטלו את המילואים הקרובים. רגע, אז סתם שיקרתי לה כדי להתחמק ממילואים?"

קטע מהספר, על היחידה לתגובות קרב

 

הספר מסופר מנקודת מבט של מסע שעשה עמרי בישראל, מהצפון לדרום, ברכב טנדר אספנות ששיפץ במשך חמש שנים. "הוא היה חלק מההתמודדות שלי - זה נתן לי מקום שקט לבריחה בשנים הכי קריטיות בטיפול. כחלק מהמסע אני כותב ומספר את הסיפור שלי בצבא - על ההדחקות, הסיוטים והטיפול. אני משתמש במסע הפיזי כדי לספר על המסע הרגשי שעברתי. אם במסע הרגשי ברחתי מהבעיה, במסע הפיזי אני שופך אור על איך זה נראה אחרי טיפול ארוך".

בדברים שמתלווים לספר כתב עמרי שספרו "לא מתמקד בחוויות המלחמה, אלא בהתמודדות שמתחילה אחרי שהמלחמה נגמרת. הוא מלווה את התהליך שהתחיל בתקופה של התעלמות ממציאות חדשה של פחדים ולילות מסויטים, וממשיך בהתמסרות לטיפול הפסיכולוגי שסייע לי לגלות את הקונפליקט העמוק שבו אני נמצא".

סיפורו של עמרי (צילום: באדיבות עמרי גינזבורג)
עמרי והטנדר ששיפץ למסע | צילום: באדיבות עמרי גינזבורג
סיפורו של עמרי (צילום: באדיבות עמרי גינזבורג)
עמרי והטנדר ששיפץ למסע | צילום: באדיבות עמרי גינזבורג

מה היה תהליך המעבר ממחברות לספר?
"בהתחלה המטרה הייתה שהספר יגיע רק למשפחה וחברים. חבר מאוד קרוב שקרא את הספר אמר לי: אני לא רוצה לשים לך משקל על הכתפיים ואני מצטער על זה - אבל אתה מחויב לספר את הסיפור הזה לעולם. וכך קרה".

עמרי מספר שהעריכה הייתה לא פשוטה. "העבודה עם עורך ספרותי, כשמדובר על סיפור חייך, מאוד קשה. פתאום יש דברים שצריך להוריד או לחדד - וזה קשה כי אלו הנקודות הכי רגישות שלך. זה ספר שמדבר מנקודת מבט אמיתית וחשופה".

מה התגובות שקיבלת לסיפור?
"מהתגובות אני מבין לאט לאט כמה הספר עוזר לאנשים אחרים. עיקר התגובות הן מאנשים שיש סביבם פוסט-טראומה - הורים לילדים שמתמודדים עם זה, בני ובנות זוג. היו לא מעט פוסט-טראומטיים שקראו את הספר ואמרו "סוף סוף מישהו מתאר את מה שאני חווה". כשאני מקבל פידבק כזה אני נשאר בלי מילים. אחרי זה הגיעו גם הרבה הודעות ממטפלים שאומרים: 40 שנה אני בתחום וזו הפעם הראשונה שאני מרגיש שאני מצליח להבין את המטופלים שלי בצורה אחרת".


הספר "ההוא שם בחוץ" מאת עמרי גינזבורג יצא בהוצאה עצמית במטרה לקדם את השיח סביב הפוסט-טראומה. ניתן לרכוש אותו דרך האתר של עמרי

הספר: ההוא שם בחוץ (צילום: ארז בן שחר)
הספר "ההוא שם בחוץ" | צילום: ארז בן שחר