המתקפה היפנית על פרל הארבור בדצמבר 1941 הותירה את האמריקאים המומים. הם איבדו עשרות כלים יקרים ואלפי אנשים, ונאלצו להיכנס למלחמת העולם השנייה. נגמרו המשחקים. ארבע שנים אחר כך המלחמה הזו נגמרה עם ההפצצה המחרידה ביותר שידעה האנושות – אך באמצע הייתה עוד נקמה קטנה ומתוקה, ובעיקר פרסונלית. האגו של האמריקאים גרם להם לחסל את המהנדס של המתקפה על פרל הארבור. המאסטרמיינד שרקח את מה שמוגדר כיום כאחד הכשלים המודיעיניים המחפירים בתולדות ארצות הברית של אמריקה.
המשימה החשובה הזו הוטלה על מייג'ור (רב-סרן) ג'ון מיטשל. הוא עמד בראש המבנה של 16 מטוסי P-38 מבית לוקהיד מרטין, שב-18 באפריל 1943 עקבו אחרי מטוסו של האדמירל היפני איסורוקו יממוטו, האסטרטג המחונן שהוביל את המתקפה המדהימה של יפן על ארה"ב.
המטוסים האמריקניים הפילו את מפציץ המיצובישי G4M "בטי" בו הוא טס, והוא צלל אל מותו בג'ונגל באוקיינוס השקט. מאז ועד לסוף המלחמה, יפן לא ניצחה אפילו קרב אחד בזירה הזו. הנה פרטי המבצע המצמררים מפיו של רוג'ר גיי איימס, אחד הטייסים במבנה, שהלך לעולמו לפני 18 שנים.
החרב של הקיסר
חיסולו של אדמירל איסורוקו יממוטו, בן 56 במותו, הוא כנראה אחד המבצעים הנחקרים ביותר במערכה באסיה. יממוטו היה בכיר בצבא היפני, מפקד הצי המשולב, וקרא לעצמו "החרב של הקיסר הירוהיטו". הוא חזה את היום בו ירכב על סוס לעבר הבית הלבן בשדרות פנסילבניה שבוושינגטון, ויכתיב לאמריקאים את תנאי הכניעה שלהם ליפנים. למרות שהוא נשמע קצת מגולמן, לזכותו ייאמר שהוא הוביל רפורמות גדולות בצי, והבין את ארצות הברית של אמריקה מעולה: הוא למד באוניברסיטת הרווארד בין השנים 1919-1921, טייל במדינה וכיהן פעמיים כנספח צבאי בוושינגטון.
לאמריקאים היו תוכניות קצת שונות עבורו: שנה וחצי אחרי פרל הארבור, באפריל 1943, הוא טס לבקר חיילים יפניים במוצבים שבאי בוגנוויל שנכבש שנה קודם לכן. עבור האמריקאים זה היה רגע האמת. בצהרי ה-17 באפריל, מייג'ור מיטשל, מפקד טייסת הקרב ה-339, נקרא לבונקר. כשנכנס, הבין שהגיע לפגישה חשובה במיוחד: קצינים רמי דרג בישרו לו שארה"ב פיענחה את ההצפנה היפנית ויירטה הודעה בה נמסר כי יממוטו יצא לסיור באי בוגנוויל.
לפי ההודעה, האדמירל יגיע עם סגניו לאי הקטן ב-09:45 בבוקר, כשהוא טס במפציצי "בטי", (מיצובישי G4M) ובליווי שישה מטוסי "זירו". עוד נאמר בהודעה כי האדמירל דייקן במיוחד. הקצינים הבהירו למיטשל שמזכיר הצי פרנק קנוקס נפגש בחצות הלילה עם הנשיא פרנקלין, והשניים החליטו לחסל את יממוטו. מיטשל קיבל את הפקודה וארגן מבנה של 18 מטוסי P-38 שימתינו למפציצים ולמטוסים, יתקפו אותם – ויעיפו את יממוטו לאלף עזאזל.
מיטשל כינס אותנו והתחלנו לתכנן את המבצע. ירדנו לפרטי פרטים; שום דבר לא נשאר ליד הגורל, והיינו נחושים לשמור על אלמנט ההפתעה. לכן החלטנו לטוס במסלול עוקף ונמוך במיוחד, כדי שהרדארים היפנים לא יזהו אותנו. מיטשל לא הפסיק עד שהיה בטוח שכל אחד מאיתנו ידע בדיוק מה צריך לעשות.
הג'ונגל הבוער
אחרי כל התכנונים, שעת השין הגיעה. זה היה "יום ראשון של הדקלים", לפני חג הפסחא, ה-18 באפריל 1943. השעה 07:15 ואנחנו ממריאים. בשעה 07:30, שעתיים וקצת לפני היירוט המיוחל, אנחנו עוזבים את שמי האי ומתחברים למבנה. כמובן שמשהו השתבש: למטוס אחד התפוצץ הגלגל על המסלול, באחר מתגלה תקלה טכנית. אנחנו טסים בגובה הנמוך של 15 מטרים מעל פני המים. חלק מהטייסים סופרים כרישים, אחרים סופרים רפסודות, ואני בעיקר מזיע.
השעה 09:35 ואנחנו מושכים למעלה. האדמירל מדייק בזמנים, אז גם אנחנו. לפעמים זה הרגיש כאילו תכננו את זה ביחד איתו. ואז אנחנו רואים אותם: שני מפציצי "בטי" בגובה 4,000 רגל, עם 6 מטוסי "זירו" שטסים 1,500 רגל מעליהם. אנחנו מושכים עוד למעלה. גילוי נאות: ציפינו שיהיו הרבה יותר מ-6 מטוסי זירו. בלילה שלפני היו על הקרקע 75 מטוסים והנחנו שהיפנים ירימו לאוויר את כולם, אבל אף אחד מהם לא מתקרב אלינו. הכוח המיירט שלנו נתקל רק בזירוס שמלווים את האדמירל.
ואז הם מזהים אותנו. חלקנו טסים היישר לעברם ומפציצי ה"בטי" צוללים כדי להתחמק. מפה והלאה הכל נעשה די מבולגן. לא ברור מי הפיל את מי, ואני לא ממש הצלחתי לראות מה התרחש מתחתיי. שני מטוסים שלנו הופלו על ידי הזירוס, ובתגובה אנחנו הפלנו זירו אחד והשמדנו אחרים. כאן הייתה ההזדמנות שלנו להגיע למפציצים וליממוטו.
ברבר, אחד הטייסים, מחליט לעוט אחרי המפציצים. הוא נכנס לעמדת תקיפה, ואז אחד מהם שטס ממש מתחת לכנף נעלם לו משדה הראייה. כשהוא מתיישר, הוא רואה רק אחד מהם, צולל הישר לעבר הג'ונגל. עכשיו הוא מתמקד במטוס שנותר, ומתחיל לירות לעבר המנוע הימני. בערך במרחק 30 מטר מאחורי המטוס, הוא פותח באש והמפציץ פונה בחדות שמאלה.
לפתע, שלושה מטוסי זירו נצמדים לו לזנב ופותחים באש לעברו. שני מטוסים שלנו מבחינים בכך ומצליחים להסיט אותם. הוא מסתכל למטה ורואה עשן שחור מיתמר מהקרקע, אבל הקרב ממשיך. הוא ממשיך לטוס לעבר החוף, שם הוא נתקל בשני טייסים אמריקאים בקרב אווירי עם מפציץ נוסף. בסופו של דבר הם מפילים אותו. אבל זה לא נגמר פה: יש עוד מפציץ אחד, אחרון אך לא חביב, שמושמד לחתיכות ונופל לג'ונגל.
סוף סוף זה נגמר. אנחנו חוזרים לבסיס ואחד הטייסים מפר את השתיקה. ”הבן זונה הזה ממש לא יכתיב את תנאי הכניעה בבית הלבן", הוא אומר, ואני מתעצבן. הפרטים של המבצע הזה היו צריכים להישאר לעד בשמי האי.