20 שנה חלפו מאז שהתגייסנו לצה"ל, מחלקה 3 בגדוד 101 של הצנחנים. מחזור נובמבר 1996. אחרי 20 שנה הצלחנו להרים השבוע פגישה של רוב החברים, שרובם לא ראו אחד את השני מאז השחרור. כל אחד הגיע עם המטען שלו: חלק עם הכרס שצמחה מאז, חלק עם שיער לבן ו/או קרחת, חלק עם צלקות מניתוחים בגב. הרוב עם בעיות ברכיים שנולדו בחורף 96'.
אנחנו מהדור של דרום לבנון. קווי שטחים ובעיקר מארבים שיצאו ממוצבי עישייה וריחן. בהיגיון של בני טיפשעשרה, חששנו שלא ייצא לנו לחוות את המלחמה בלבנון. מי זוכר היום, אבל אז דיברו על שלום עם סוריה. ואנחנו היינו בטוחים – אשכרה חששנו - מזה שנפספס את המלחמה.
אבל לא פספסנו. והרווחנו חברוּת שהזמן לא יכול עליה, לא משנה מה הוא הספיק לעשות לגזרה שלך.
מה זה 8 שעות בנשקייה בין חברים
הפגישה נערכת בבית של בן עשת ברשפון. מדהים איך אנשים ששנים לא ראו אחד את השני נכנסים מחדש לקצב כאילו שעברו רק כמה ימים.
בכלל, יש דברים שלא משתנים. לראיה, מתברר שיובל - מי שהיה מפקד המחלקה שלנו - מאחר. "המ"מ לא מאחר", הוא מתקן בהודעת טקסט. "הוא רק מתעכב". בסוף הוא מגיע ולא מזהה אותי, שזה די הגיוני: סיימתי את הטירונות בשבוע אשפוז בהדסה. "אני מכחיש כל קשר לפרשה", הוא עונה ופותח את הדלת לאחת השיחות הראשונות במפגש: הקאדרים שחלקם נמצא כיום מחוץ לחוק. יש מצב שכבר אז.
כולם נזכרים ב"מצב אופנוע". אתה מוריד את הגוף לתנוחה של ישיבה כאילו אתה על אופנוע, כמובן שעם אפוד ונשק. שעות היינו במצב הזה. תומר צ'סקלה נזכר שהוא כל הזמן קידר: "טוב, כי היה לי פה גדול. לא ידעתי לשתוק", הוא אומר. צ'סקלה באמת יכול להתגאות בזה שהוא השטיח לגמרי את הקוצים בסנור מרוב ריצות מצד לצד. "פעם צחקתי במסדר ונתנו לי לקלף שק של בצל. אני עושה את זה ונקרע מצחוק, אבל דומע", הוא מספר. אני מזכיר לו את הפעם ההיא שקידרנו יחד בעונש מיוחד של הסרס"פ עמית: הוא הריץ אותנו סביב המטבח בגשם כשאנחנו מחזיקים ביד סיר ענק עם מרק רותח.
השיחה גולשת אל הלוחמים של סיירת מטכ"ל, שעשו איתנו את הטירונות כשהם מפוזרים בכל המחלקות. כולם זוכרים אותם מורעלים לגמרי, אבל גם בטוחים שכל הזמן בודקים ובוחנים אותם בחשאי. אז הם כל הזמן התנדבו, ובואו נגיד ככה - לא נמנענו מלנצל את זה. נתנו להם להתנדב בשבתות, תורנויות מטבח, שמירות, מה לא. היה גם מקרה שאחד מהם נתפר בנשקייה שמונה שעות ולא אמר מילה. הוא היה בטוח שבוחנים אותו, ולנו זה סתם הסתדר יופי עם הלו"ז.
המטכ"ליסטים יכולים להתנחם בזה שגם אותנו תפרו. עודד מנסנו מזכיר לנו את המסע לקבר השייח, שהיינו בטוחים שיהיה קל כי סמל המחלקה שלנו היה כבד גוף. אז זהו, שההוא קרע אותנו בעליות. כמו שאנחנו נזכרים בזה, אורי חאיק - ארכיון מהלך, בנאדם ששמר אפילו את חוברת "חובותיו וזכויותיו של החייל" שחילקו ביום הראשון בסנור - מוציא את אלבום התמונות וכולנו מקבלים את הכאפה שלנו. פתאום ראינו כמה היינו רזים ויפים, והיום? עדיף שנשתוק.
דור בא ודור הולך למתנפחים
הנשים והילדים איתנו ברשפון, מסתכלים עלינו מהצד ורואים איך אנחנו חוזרים להיות ילדים מתלהבים בני 18, או לפחות מנסים לחזור ולהיות כאלה. כל כך מוזר לראות את עצמך בתמונות, שוקיסט בן 18, ואז להרים עיניים ולקלוט שהילדים שלך משחקים במתנפחים שהמארח בן ארגן מראש.
כל אחד מספר מה הוא עושה, איפה הוא עובד. די מהר מידרדרים גם לפוליטיקה, ולמרות שיש לנו נציגים לכל אורך הקשת, אבל אף אחד לא מנסה לדקור אף אחד בגלל דעותיו. זה לא יכול לקרות עם החבר'ה האלה.
אנחנו נשארים שם שעות, אבל זה לא מסיק בשביל לסגור את כל הפערים. לקראת פרידה קובעים מפגש נוסף, הפעם לפני שיעברו עוד 20 שנה. המ"מ שלנו מרמת יוחנן כבר מזמין את כולם._
מבט אחרון על החבר'ה לפני שנכנסים לאוטו וחוזרים הביתה, להווה, ואני חושב: כל אחד שעשה צבא צריך לחוות בדיוק מפגש כזה. כמה פעמים בחיים כבר יוצא לך לרדוף גם אחרי הילדים שהבאת איתך וגם אחרי הילד שהיית?