מוצאי שבת, שעת לילה מאוחרת. חושך מצרים. לוחמי גדוד נחשון מתקדמים לעבר מחנה הפליטים ג'ילזון הסמוך לרמאללה, בדרכם לעצור מבוקש שהשליך בקבוקי תבערה לעבר רכבים בשומרון ועסק גם במטעני חבלה.
בין הלוחמים נע בשקט המח"ט, אל"ם שרון אסמן. הוא מפקח מלמעלה על המבצע המורכב ונותן לפקודים שלו לנהל את העניינים: זה מבצע חטיבתי גדול של חטמ"ר בנימין, אבל הפעם הצטרפו גם לוחמים מגדוד קרקל, פלס"ר 401 ומג"ב. כל כוח והמבוקש שלו. המטרה היא להיכנס למחנה הפליטים בחשאיות מרבית, לתפוס את המבוקש כשהוא עוד ישן במיטתו - ולעוף משם כמה שיותר מהר.
אגרוף לבטן
האגדה בשטחים מספרת שמבוקש שחולם בלילה על פיגוע פוקח את העיניים לקנה של לוחם ישראלי. צה"ל ושב"כ משקיעים מאמצים רבים כדי לסכל פיגועים; המאמצים האלה הצילו את חייהם של אלפי אזרחים. ואכן, מבצעים כמו זה שהצטרפתי אליו מתרחשים בכל לילה, בכל הגזרות באוגדת איו"ש. לאורך השנים הם גם השתכללו: המלחמה בטרור נשענת כיום על שש רגליים, כשהאחרונה והחדשה בהן היא "העולם הפלילי", או בעברית: חיסול הקשרים בין העבריינים הישראלים לגורמים שבאים מהשטחים. הטרור רוכב על הציר הפלילי, כך מסתבר, ובצה"ל רוצים לטפל בבעיה מהשורש.
שילוב הזרועות ניכר גם באופן ביצוע המעצר. זה קצת מזכיר את צק"ח "גדעון" החדש של הצבא, רק שההרכב קצת שונה: במקום חי"ר משולב בשריון, הנדסה ותותחנים, מקבלים כוח חי"ר איכותי עם אנשי מג"ב, מודיעין, שב"כ ורחפנים שצופים מלמעלה. השילוב הזה די מוכיח את עצמו אם מסתכלים על נתוני הטרור מלפני חמש ועשר שנים, אבל כפי שלמדנו השבוע, תמיד יהיה המפגע הבודד שיצליח לפרוץ את החומה. עבור הלוחמים של גדוד נחשון, כל פיגוע כזה הוא כמו אגרוף לבטן.
האזרחים שחיים בתוך הקו הירוק מרגישים שקט רוב הזמן, אבל זה לא המצב בשטחים. השטח מבעבע והמבצעים למעצר המבוקשים הם אלה שמעכבים את הפיצוץ. המוטו של הכוחות בהקשר הזה, כך מסביר לי המג"ד, הוא "מחבל פוגש צבא ואזרח פוגש שגרה".
אני מלווה את לוחמי גדוד נחשון עם המג"ד סא"ל לירון אפלמן והקשר שלו, סמל מתן ונטורה. סא"ל אפלמן (34), נשוי פלוס 3, צמח בחטיבת כפיר ומכיר היטב את שטחי הגדה. "במרחב הזה מתרחשים רוב אירועי טרור, רובם באזור בית אל שצמודה מאוד למחנה הפליטים", הוא מספר לי לפני שאנחנו יוצאים לדרך. "בשבילם, אבנים זה משהו 'קטן'. בתקופה האחרונה היו בעיקר פיגועי ירי וזריקת מטענים, וזו הסיבה למבצע החטיבתי והמרוכז הזה", הוא מסביר. "אנחנו רוצים לעשות לזה סוף ולהביא שקט לתושבים". בזמן שאנחנו מדברים, הכוחות נפגשים לתדרוך אחרון שכולל תיאום זמנים ובדיקות נוספות מול כוחות המודיעין והתצפיות.
זה קשה לפעול בתוך אוכלוסיה אזרחית?
"מבחינה ערכית אין אצלנו משחקים. נכנסים לבית באופן מקצועי, מהיר ושקט, מביאים את העצור ויוצאים. לא נגררים לפרובוקציות, בטח לא לביזה ודברים דומים. לי כאיש מקצוע חשוב לתפוס את הבן אדם ולצאת. ההתבלבלות הערכית תפגע בנו והלוחמים מבינים את זה".
כמה ימים קודם הם היו במחנה הפליטים קלנדיה והפתיעו את המבוקש במיטה שלו. זה המבחן הגדול מבחינתם: הם חייבים להיכנס למחנה פליטים – מקום שמריח את צה"ל מקילומטרים – בשקט מוחלט. אם יושבי המחנה יגלו אותם, המבוקש יברח ובמקביל יתחיל גל הפרות סדר וזריקות אבנים ולוחות שיש, כפי שקרה באירוע בו נהרג סמ"ר רונן לוברסקי. ואותה התרגולת נכונה גם ליציאה: המטרה היא לצאת לפני שהשמש זורחת; שתושבי המחנה יידעו שביקרו אותם רק אחרי שהם חזרו לבסיס.
"בקלנדיה המבוקש פקח את העיניים וראה מולו פנס. מה היתרון? שלא הערת את המרחב, אפילו לא את המשפחה. אנחנו לוקחים אותו וחדר ליד ישנה הילדה שלו, שאפילו לא התעוררה. תוך כמה דקות היינו בחוץ בלי שנזרקה אפילו אבן אחת".
דממת אלחוט
אני חובש את הקסדה שקיבלתי ולובש את השכפ"ץ הכבד. הפעם נכנסים באמת. אנחנו צועדים בדממת אלחוט בואדי, בין שיחים וסלעים. סמל ונטורה, הקשר של המג"ד, דואג שלא נתקל בגדרות התיל, מזהיר אותנו מפני בורות ובדרך דואג לעודד את החברים שלו. "אתם אחראי עליהם, כמו אבא", אומר לו המג"ד אפלמן.
אנחנו מגיעים לכניסה למחנה וכולם יודעים שהכל צריך להיות מושלם, אבל ברקע כבר שומעים את נביחות הכלבים. בשלב הזה אני חושב שהכל אבוד, אבל המג"ד מסביר שברגע שנעבור אותם הם ירגעו. ממשיכים לנוע במהירות בתוך המחנה, והשקט הוא ההוכחה הטובה ביותר לכך שלא התגלינו.
אף אחד לא יודע שאנחנו שם. אנחנו מגיעים לבית ומקיפים אותו, ובשלב הזה, זה כבר מאוחר מדי עבור המבוקש. השאיפה היא להגיע אליו למיטה, וזה בדיוק מה שקורה: אחרי מאבק בדלת ברזל עקשנית במיוחד, אנחנו נכנסים לבית ומזהים את המבוקש ישן עם עיניים עצומות. הקשר מתעורר: שאר הכוחות מדווחים שכל המבוקשים נתפסו, ואז מתחיל הליך בדיקה ואישור מול רכז שב"כ. במקביל, הכוח עורך חיפוש מהיר בבית.
המחנה עדיין שקט. גם כוח התצפית על אחד הגגות, אליו הצטרף המח"ט אסמן, מאשר שהכל תקין. אגב, תצפית זו התמקמה ראשונה כדי למנוע "הפתעה" מהגגות. הרחפן ממשיך לחוג מעלינו, שומר גם הוא שלא נופתע.
אנחנו מתקפלים בדיוק כמו שהגענו. מחנה הפליטים עדיין ישן: אין התפרעויות, ואף אחד לא התעורר ויצא לבדוק מה קרה לו מתחת לאף. הכוח מעביר את המבוקשים לידי אנשי השב"כ שכבר ממתינים בחוץ ורושם לעצמו ניצחון נוסף. הלוחמים נראים מאושרים, אבל כפי שמסביר לי המג"ד, בעוד כמה שעות הם ימשיכו לסיור הבא ויצאו למארבים. החשש הוא שבעקבות אותו מבצע מישהו יצא לפעולת נקם ויבקש לפגוע בציר או ביישובים.
בחמש וחצי בבוקר, רגע לפני שאני עוזב אותם, אני שואל את סא"ל אפלמן מה הוא יעשה מחר. "מבחינתי, מחר בלילה אני בעוד מבצע. אעשה כל מה שצריך", הוא עונה. כשאני מגיע הביתה מתחילים לזרום הדיווחים על הפיגוע הקשה באזור התעשייה ברקן; שני נרצחים ופצועה. אני נזכר בשיחה עם אפלמן: זה משחק של חתול ועכבר, וכל פיגוע הוא אגרוף בבטן של הלוחמים.