בערב יום הזיכרון מדי שנה אני מגיעה לטקס בבית הספר היסודי שלי. השנה קיבלתי הזדמנות להגיע לטקס אחר – "טקס זיכרון לנופלים ולחיים", אותו מקיימת עמותת ״רסיסים״ מזה 5 שנים. הכותרת הלא שגרתית הציפה אצלי שאלות שקיוויתי שיקבלו מענה בדקות העוקבות שאחרי הצפירה.
ברחבת מזא״ה 9 בתל אביב ובאירוע מקביל בבית הנסן בירושלים החלו להתכנס האנשים לקראת 20:00. כמו בכל שנה, הצפירה פילחה את האוויר וארשת הפנים המכונסת והכל כך ישראלית עלתה על פניהם של הקהל.
אחרי היזכור, אותו הקריאה נוי פרי, אחותו של טל יפרח ז"ל שנהרג בצוק איתן, החלו לעלות בזה אחר זה הדוברים והדוברות: שלומי אסקירה, רס״ן במילואים בחטיבת הנח״ל ומנכ״ל העמותה בהתנדבות, סיפר על הרגעים האחרונים במלחמת לבנון השנייה ועל הסמל שלו, יד ימינו, שהיה קשוח מול הטראומה עד ששם קץ לחייו באפיסת כוחות; מיטל לאמור-פרידמן, מוזיקאית ובת זוגו של נחום, הלום קרב, הסבירה בפרטי פרטים איך הפחד שמשתלט על החלומות שלו - משתלט גם על הלילות שלה; ויאיר ולר, שגויס למילואים ב״צוק איתן״ והתאכזב לגלות שהוא "רק" כוח לחילוץ ופינוי פצועים, דיבר על פניהם של עשרות הלוחמים שלא חזרו שרודפות אותו עד היום. לאט לאט, מהדברים שאמרו בהקראה ובעל פה, התחלתי לקבל תשובות על השאלות ששאלתי. הבנתי את מהות הטקס.
משני צדדי, בחורים צעירים ישבו על המחצלת והתפרקו בבכי שמשחרר את כל מה שהיה כלוא וחנוק בתוכם כל השנים. הטקס הזה הוא בשבילם: בשביל אלה שחזרו "בחתיכה אחת", אבל מבפנים הכל מרוסק; בשביל אלה שבני ובנות הזוג שלהם השתחררו מהצבא עם מטען שלא מזדכים עליו בבקו״ם - הטראומה.
הקושי הנפשי הוא התמודדות יומיומית כבדה וקשה שבשיח הישראלי לא תמיד מקבלת מקום.
בטקס הזה, אנשים מרגישים בנוח לדבר. ״איך אני שיש לי שתי ידיים ושתי רגליים, מעז להתלונן?״, אומר אחד הלוחמים, ואת הנהוני ההזדהות בקהל אפשר כמעט לשמוע. זה נכון. ההגדרות הרפואיות, כמו הלם קרב או פוסט טראומה, שהחברה והצבא מכירים בהן, לא תמיד מצליחות להכיל בתוכן את המנעד הרחב של הזיכרונות מהקרב.
הצורך האמיתי הוא בשיח, כזה שמאפשר לספר על רגעי האימה שצפים בסיוטים מבלי להיחשב חלש, פחדנית, "לא גבר" או רגישה מדי. את השיח התרבותי-חברתי הזה מבקשת עמותת ״רסיסים״ לקדם בפעילויות לאורך כל השנה, ובמיוחד בערב יום הזיכרון.
הטקס מסתיים בשירת ״התקווה״ והצוות מזמין את הקהל להישאר לשיחה פתוחה על הנושא שעמד במרכזו של הערב, החיים עם הזיכרונות הקשים מהמלחמה או מהשירות. הרוב הגדול של האנשים מתיישב במקומו ומחכה שהשיחה תתחיל, חלקם כדי שגם הם יוכלו לדבר. אל הפאנל מצטרף גם תומר קפון, שהנחה את הטקס בהתנדבות בעקבות מסע אישי שעבר בשנה האחרונה כהכנה לקראת תפקיד.
את הפאנל הובילה דוברת ומתנדבת העמותה, רעות סטולר, שבטקסים קודמים גם שיתפה בסיפורה האישי, שמייצג קשת רחבה של סיפורים דומים. כחיילת ביחידת אגוז של חטיבת גולני במלחמת לבנון השנייה, כמעט בכל יום פקדה הלוויות של לוחמי הגדוד שנהרגו כנציגת היחידה. זה עול שבגיל 19 קשה מאוד להכיל.
רעות הבינה בפעם הראשונה את הקושי שלה כשהצטרפה למסע שחרור של עמותת ״בשביל המחר״, שפועלת בשיתוף פעולה עם אירועי עמותת ״רסיסים״. השיח שהעמותה מעלה הוא לא רק של גברים, לא רק של לוחמות, לא רק של קצינים אלא של כל מי שהשירות הצבאי השאיר אותו עם זיכרונות וקשיים שלא מרפים. גם אם לא רואים אותם ביום יום וגם אם מתפקדים כרגיל והולכים בבוקר לעבודה.
זמן קצר לפני סיום, יד בקהל הורמה. ״אני הגעתי לכאן בטעות, אני מצלם כאן חלקים לסרט ואני לא יכול שלא להגיד משהו. אני יודע שאני אתחרט אם לא אגיד״, אומר הבחור בחולצה הכחולה שאני רואה רק מהגב. ״בחבר׳ה שלי אני הייתי הג׳ובניק. הייתי צלם צבאי בחיל הרפואה כשכולם היו טייסים ולוחמים. ראיתי דברים נוראיים וצילמתי אותם ב״עופרת יצוקה״ ובמשלחת החילוץ לרעידת האדמה בהאיטי. אבל לא הייתי לוחם אז לא הרגשתי שמגיע לי לדבר על זה״. על פניהם של אנשי הצוות מהעמותה בפאנל עולה חיוך קטן, ניצנים של הצלחה.
מה שהצלם בקהל מספר זו תחילתה של הדרך למקום אליו העמותה מכוונת, המקום שבו כחברה ניתן לגיטימציה לקושי גם אם הוא לא מעוטר בסמלי יחידות קרביות, גם אם הוא של חיילות וגם אם הוא לא מקבל את התווית הלום קרב. ״אין הירככיה לסיפורים״, הוא משפט שחוזר כמה פעמים במהלך הערב, ״לכל אחד יש סיפור וצריך לספר אותו״.
ערב זיכרון כזה יכול להיראות מהצד כאלטרנטיבי אבל הוא לא. ״רסיסים״ זוכרת את הנופלים דרך החיים שראו אותם הולכים. אין ערעור על האתוס הצבאי או על השירות, אלא הזמנה לדבר עליו כבר במהלך הצבא וגם אחרי השחרור. לא לחנוק את הבכי או לפחד אלא לשחרר בעצמנו ולהכיל את אלה שסביבנו. כך שבפעם הבאה שנפגוש בני משפחה או חברים שחזרו מהצבא, אחרי שבדקנו שיש שתי רגליים ושתי ידיים, נשאל אותם מה שלומם. שוב ושוב. עד שהם יספרו לנו באמת.