למשפחות שכולות יש דרכים רבות מאוד לזכור את הנופלים. חלקם יפיקו סרט לזכרו של הבן, חלקם יקימו אנדרטה או גן זיכרון, יהיו משפחות שיקיימו ערבי זיכרון או אירועי צדקה בשמו או בשמה של מי שכבר אינו ויש שיקימו מוסדות לזכרם. לכל המשפחות תמיד חשוב שיהיה ציור או תמונה שיהיה אפשר להביט בה, להיזכר, לחייך, לדמוע, לנהל דו שיח ובעיקר – לא לשכוח. כשמיכאל רייגן ביצע רישומים של חבריו בזמן שלחם בווייטנאם, הוא לא ידע איזה מקום יתפסו הרישומים שלו בקרב משפחות שכולות גם שלושים שנה לאחר מכן.
"התגייסתי כי התנהלה מלחמה והרגשתי שזה התפקיד שלי להתגייס", הוא מספר בראיון לאתר "TheBrigade". במלחמה ההיא, הוא נשלח לשרת בחיל הנחתים בקון טיאן שבווייטנאם. "תהיתי לעצמי – מה אני עושה פה? קרו שם דברים די מפחידים", הוא משתף. כשהוא חוזר הביתה הוא חווה קשיי הסתגלות לחיים האזרחיים וסובל מתסמונות פוסט-טראומטיות. "אני זוכר את ה-10 באפריל 1968, כשנחתתי בשדה התעופה. הייתי יורק סתם וקורא בשמות. לא היה לי נוח". לדבריו, בחמש השנים שלאחר מכן, הוא יצא למסע של הרס עצמי, כזה שכלל שתיה מרובה. את הבניה מחדש והחזרה לחיים, הוא מצא בתחביב חדש-ישן שהוא פיתח בשדה הקרב באפגניסטן – הרישום.
"בווייטנאם, או שלחמת או שבילית הרבה זמן בבטלה. במקום להתבטל, אני העדפתי לעסוק ברישום של החברים שלחמו איתי. במקרים מצערים רבים, הרישום שלי, היה הזכר האחרון שחזר מאותם החיילים הביתה", הוא מספר. כשהוא בן 27, אחרי חמש שנים של קשיי הסתגלות, רייגן אוסף שוב את התשוקה לרישום ונרשם לבית הספר בורנלי לאמנות מתקדמת בסיאטל. אחרי שהשלים את הלימודים שלו, הוא התקבל לעבודה באוניברסיטת וושינגטון ובשנים שלאחר מכן, צייר אלפי פורטרטים של ידוענים, כוכבי קולנוע, מדינאים, מנהיגים, כוכבי וכוכבות פלייבוי והפך לאמן מפורסם מאוד. במקביל לעבודה שהוא עשה לפרנסתו, הוא עשה לא מעט גם למטרות צדקה במטרה לגמול תודה על העובדה שחזר מווייטנאם בשלום. "עשיתי רישומים של אנשים מפורסמים ומכרתי אותם במכירות פומביות", הוא נותן דוגמא לפעילות צדקה שהיה עושה באופן קבוע.
אחרי 25 שנים של ציור ורישום, תכנית טלוויזיה פנתה אליו בבקשה לערוך עליו כתבה. על פי אותה התכנית, במשך השנים, רייגן גייס במסגרת פעולות הצדקה שלו למעלה מ-10 מיליון דולר. הכתבה פורסמה בארצות הברית כולה ובעקבותיה, רייגן קיבל פניה מאלמנתו של צ'ריס ג'ונסון שנהרג בעירק בשנת 2003, בבקשה שיעשה בעבורה רישום של בעלה המנוח.
"כמה עלי לשלם לך כדי שתצייר פורטרט של בעלי?", הוא מצטט את האלמנה. לדבריו, הוא ענה לה שהוא לא מתכוון לקחת ממנה כסף על העבודה הזו. לאחר ששלח לה את הפורטרט, קיבל ממנה טלפון נרגש. "כבר שנה שאני לא ישנה כמו שצריך. אתמול קיבלתי את הפורטרט של בעלי והתקשרתי להודות לך כי כשפתחתי את החבילה ראיתי את הפורטרט שלו והבטתי לו אל תוך העיניים. התחברנו זה לזה מחדש מיד. דיברתי אליו וסיימתי את השיחה שלא הספקתי לקיים איתו לפני שנהרג".. לדבריו, הייתה זו שיחת הטלפון שהכניסה אותו להרפתקה של חייו – פרויקט הגיבורים הנופלים.
בעשר השנים שחלפו מאז, רייגן צייר בהתנדבות 3,632 פוטרטים של חיילים והיד עוד נטויה. מידי בוקר הוא פותח את תיבת הדואר האלקטרוני שלו וקורא את הפניות של המשפחות שכותבות אליו. "אני קורא הרבה על האדם שאותו אני עתיד לצייר. אני מאזין להקלטות וצופה בווידיאו שהמשפחה מעבירה. אני מקיים שיח רוחני עם אותו האדם ומנסה לפענח את המסר שהם רוצים שאחזיר אליהם הביתה". כך, בעשר השנים האחרונות, הוא מצייר בממוצע פורטרט אחד או שניים ביום.
הכתבה המקורית פורסמה לרגל יום הזיכרון לחללים האמריקאים. מדובר בכתבה מעט שונה בנוף האמריקאי מכיוון שבארצות הברית מדובר ביום חג שעושים בו מפגשים לעל האש, מתנהלים בו סיילים מהמוצלחים ביותר והעם האמריקאי יוצא לבלות. הרעיון הוא שאת כל אלו, ציוו להם החללים במותם. זיכרון פחות מורגש שם ביום הזה ולכן, חשיפתו של הפרויקט של רייגן ביום זה, היא חריגה כשלעצמה. אתם מוזמנים לצפות ברישומים שלו ולהתרשם.
