11 וחצי שנים שירת רס"ן מיל' עידו פיוטרקובסקי כלוחם וקצין בשריון. מסוג האנשים שמיעדים לתפקידים הכי בכירים בצבא עוד כשהם בקורס קצינים.
לפני כשנה הוא השתחרר ובימים אלה יוצא לאור ספר הביכורים שלו "הבדידות הנוראה הנפלאה הזאת". מה שמיוחד בו, הוא שלא מדובר בעוד ספר היסטורי על מלחמות ומבצעים. זה ספר על חיי היום יום של מפקד בצה"ל, על הטעויות באימונים וגם ההצלחות כמובן.
לצה"ל התגייס בשנת 2008 כלוחם בשריון ודי מהר יצא לקורס קצינים. בין השאר פיקד על מחלקת טנקים ומפקד (גנן) בקורס קציני שריון, יצא ללימודי כלכלה, פיקד על פלוגה בחטיבה 401 ולאחר מכן יצא לקורס מפקדי פלוגות של צבא ארה"ב, ובתפקיד האחרון שלו היה מפקד קורס קציני שריון, הנחשב לתפקיד מרכזי בחיל.
הוא מספר שהרעיון לכתוב ספר צף לראשונה כשהיה בקורס מ"פ של צבא ארה"ב. "היה איזה שיעור משעמם והתחלתי לחשוב על הפלוגה שהייתה לי. הייתי מ"פ במשך שנתיים שזה נחשב ארוך בצה"ל. עבורי השנתיים האלה היו התפקיד והרגעים הכי משמעותיים בחיים. הרהרתי בזה ואמרתי, אני לא מאמין שכל הדבר הגדול הזה והזיכרונות יברחו לי".
הוא עדיין לא חשב על ספר, אבל כמי שאוהב גם לכתוב הוא מחליט להעלות את הזיכרונות שלו על הכתב. "הלכתי בקורס לספריה של ה-ARMY שזה משהו עצום בגודל של מגרש כדורסל. אמרתי בוא נחפש איזה ספר צבאי שיהיה דומה לסיטואציה שלי שייתן לי השראה ולא מצאתי בכל המקום העצום הזה אף ספר על חיי היום-יום של מפקדים".
"הכל היה על קרבות ומלחמות, על אחרי הקרב", הוא ממשיך ונזכר. "תמיד המשימה היא במרכז. זה בסדר כי כולנו התגייסנו למשימה. אבל הדור שלי לא נלחם 99 אחוז מהזמן שלו".
הוא ממשיך בתיאור שקל להתחבר אליו. "יש חיילים שהשתחררו בלי לירות כדור אחד ובלי שום היתקלות אבל עברו שנים מאוד עוצמתיות, בהן לפעמים לא ישנים, לא אוכלים, עושים מלא שטויות וגם כיף. יש מלא חיכוכים, ותיקים צעירים, מג"ד ומ"פ מעצבנים. מלא דברים שאין להם מקום, למרות שזה מה שפוגשים החיילים והמפקדים רוב השירות שלהם".
את כל זה הוא מחליט להעלות על הכתב. במהלך השיחה שלנו הוא נותן דוגמה קטנה מהספר על נקודה מחיי הלוחמים והמפקדים שכל מי שהיה מכיר. זה היה כשקיבל החלטה כמ"פ שכולם חייבים ללכת עם הנשק עליהם.
"היה נוהג כזה שבמצבים מסוימים משאירים את הנשק האישי ומסתובבים. בגלל זה חיילים היו שוכחים את הנשק שלהם, יוצאים מהמוצב בלי נשק. ההחלטה שלי עצבנה את האנשים אז הם פשוט לא דיברו איתי. אתה עולה לג'יפ ובמשך שלוש שעות אתה עושה פתיחת ציר ועבודות הנדסיות והאנשים לא מדברים איתך".
עד כמה קיצונית הסיטואציה הוא מרחיב: "הם מדברים בינם לבין עצמם, מכינים קפה ואיתך לא מחליפים מילה. כמ"פ קשוח אתה אומר יאללה נעבור את זה. בצבא אתה בתוך זה ולא עוצר לעבד את האירוע, נראה לך לגיטימי שחיילים לא ידברו איתך. כשאתה יוצא החוצה לא מקובל לדבר על הצבא, לפחות בדור שלנו, ומה שקורה בפועל זה שחוויות מעצימות, קשות ומדהימות הולכות לאיבוד. לשם אני רוצה להיכנס".
רבים מכירים את הרגע בצבא שבו משהו הלך לאיבוד וכולם משלמים את המחיר. באחד הימים כשפיוטרקובסקי היה מ"פ הם איבדו הק"ש (אות קריאה ותדרים בקשר). לא סתם איבדו. "זה נעלם באותו היום שבו הוציאו את ה-הק"ש וחילקו את זה לכל פיקוד הצפון ומכל הפיקוד, דווקא בפלוגה שלי זה הלך לאיבוד. סרט גדול של ביטחון מידע. הקשר שלי אמר אני לא מבין איך זה הלך לאיבוד, בדקתי אבל אין".
הם הגיעו למסקנה שהמקום היחיד שבו זה יכול להיות הוא צומת כח בצפון, שם החיילים החליפו רכבים. אין ברירה, סרן פיוטרקובסקי אומר לאנשים שלו - הולכים לחפש שם. "החייל אומר אין סיכוי שזה שם, אני ספרתי, אין סיכוי. אבל ב- 23:00 בלילה הלכנו לשם לחפש".
חיפשו בחושך וכמובן שלא מצאו, אבל המ"פ לא ויתר. "כשחזרנו אמרתי להם שמחר בחמש בבוקר מתעוררים כדי לחפש את זה שוב באור. כולם ממש קיללו אותי". הם חזרו באור יום ולא מצאו, אבל כן ראו שבמקום היו 3 פחי זבל גדולים.
המ"פ פיוטרקובסקי אמר קדימה, לחפש בפח. זה היה השלב שהמבטים של החיילים ממש חרכו את גבו, אבל הם נכנסו פנימה. לוחמי השריון ממש טבעו בזבל הלכה למעשה.
אפשר רק לדמיין מה חשבו אזרחים שעברו במקום כשראו את המראה הזה. "אחרי 20 דקות מצאנו את זה בקרקעית אחד הפחים. כנראה מישהו חשב שזה רק נייר וזרק את זה לפח".
"מכל פיקוד צפון רק הפלוגה שלי איבדה את המסמך. הגענו למסקנה שהוא כנראה נפל בצומת. ב-23:00 בלילה הוצאתי את כולם לחפש אותו. כשלא מצאנו אמרתי שחוזרים שוב באור, בחמש בבוקר. כולם קיללו אותי. בסוף מצאנו אותו שם בקרקעית פח אשפה"
(כריכת הספר של רס"ן במיל' עידו פיוטרקובסקי)
הצצה מעניינת הוא מספק לשגרת האימונים בצה"ל ומקומו של המפקד. באחד מתרגילי הפלוגה הוא דרבן את מפקדי המחלקות שלו להתקדם בציר תנועה. "אני דוחף אותם קדימה בציר הררי והם לא זזים. אני מתאם ביניהם ודוחף וכלום, וואלה המצב של הפלוגה בתרגיל המכריע מחורבן".
המ"פ לשעבר ממשיך ומספר: "ככל שהם יותר "למלמים" (אדישים, שוקיסטים בסלנג צבאי) אני יותר דומיננטי ואגרסיבי, דוחף אותם וצועק עליהם בקשר קדימה". אבל זה פשוט לא קורה. המחלקות לא מצליחות להתקדם.
יום למחרת הם מקבלים את אותה משימה, לפתוח את הציר ההררי. "לפני התרגיל אני יושב עם הסמ"פ שלי ושואל אותו מה עושים עם המ"מים האלה שלא זזים, הם פשוט רחפנים. מאוד הערכתי את ה-ס' שלי ואז הוא אמר לי עידו אתה כל הזמן אומר להם מה לעשות אז הם חושבים שאתה תמיד תציל את המצב. בוא נעשה משהו אחר, הפעם אל תדבר בתרגיל, שום מילה בקשר. תן להם גם אם זה נופל וכך היה".
הוא נתן למפקדי המחלקות את המשימה ואז השתתק. מפקדי המחלקות מנסים לעלות מולו בקשר שואלים מה לעשות והמ"פ שותק. "לא הכנתי אותם לשתיקה שלי, פשוט לא עונה. אולי ארבע דקות שהם ניסוי לעלות מולי ואז תיאמו בניהם והתקדמו. מה שקרה זה שהם פשוט עשו את העבודה בצורה מדהימה. הגילוי שלי באותו הפרק זה כמה הדומיננטיות שלי בתור מפקד יכולה להיות הרסנית".
לדבריו של עידו, "הספר מלא בכשלים שלי כמפקד, אבל היו לי גם דברים טובים", הוא ממשיך בחיוך. "אתה כל הזמן קורא על גיבורים מעוררי השראה, לא רק בצבא, הרצל, בן גוריון. אתה אומר אני רוצה להיות מפקד כמו אריאל שרון. אבל יום אחר כך אתה מגלה שאי אפשר להיות אריאל שרון כי יש יום יום ויש חיים. גם להם היו טעויות אבל מעט מאוד כתוב על זה".
פיוטרקובסקי חשב על זה הרבה עם עצמו. "תהיתי, אריאל שרון לדוגמה שהיה אמיץ ומפקד, אבל איפה הוא ניסה לעשות איקס ובכל זאת יצא לו חרא? הרי גם כאשר מספרים על החוצפה של אריאל שרון למשל, זה באופן חיובי".
"ספרים על מלחמות ישראל, קרבות הגבורה, פעולות התגמול ומפקדים יצירתיים ואמיצים יש בשפע", הוא ממשיך על אותה הנקודה. "מה שלא הובלט זה איך אותם מפקדים נבנו. מעולם לא שמענו על אימון כושל שהיה להם ובאיזה מקום נוצרו מיתוסים של סופרמנים כשהמציאות הרבה יותר מורכבת. גם את זה צריך להכיר, בטח מי שמכוון למקומות האלה של פיקוד".
כששאלתי אותו אם עשה השוואה על אותו הווי בצה"ל מול מה שראה בצבא ארה"ב, סיפר פיוטרקובסקי על הבדל של שמים וארץ. "ברמת המקצוע אצלנו תמיד מכנים את הסיפור של פיקוד כ'אומנות הפקוד' או 'אומנות המלחמה'. אצל האמריקאים זה 'מדעי המלחמה' או 'מדעי הפיקוד'. הכל מאוד מחושב ודידקטי".
"אני חושב", ממשיך מחבר הספר, "שהמפגש בנינו לבינם באמצע זה המקום הנכון. כי האמריקאים הפכו את המלחמה למשחק מחשב שניתן לשלוט בהכל וזה לא נכון. אצלנו בצה"ל האתוס שלנו זה לאלתר כל הזמן. אז לא הכל צריך לאלתר ואפשר גם לעבוד על פי שיטות. האמריקאים מאוד נאמנים לשיטה בזמן שבצה"ל כשנותנים לך תרגיל כולם רוצים לעשות תחבולות ולרגש".
"יש קטע כזה שישראלים מול אמריקאים הם מזלזלים, וכשאמריקאים רואים ישראלים הם מתרשמים", הוסיף בחיוך. "כששואלים מאיפה לתקוף ואתה מציע משהו אז הם מחזיקים ממך ואומרים אה, אלה הישראלים".
הספר של עידו פיוטרקובסקי שיוצא לאור בימים אלה, מחולק גם בקורס מפקדי פלוגות של צה"ל. עד כמה הספר הזה שונה וייחודי ניתן להבין מאופן ההחלטה לחלק אותו לכלל חניכי הקורס.
"כשהייתי מפקד בקורס קציני שריון המג"ד שלי היה גל שוחמי", כיום תא"ל, מפקד "עוצבת המפץ" וקורס מפקדי פלוגות וגדודים. "מדובר באדם שהוא הכי קרבי שאני מכיר ואינטליגנט של ספרים במקביל. עכשיו, בספר שלי חוץ מפיגוע שסיכלנו בעזה אין שום מילה על קרבות ודם, רק חיי היום-יום, זאת האמירה שלי בלי לעדן אותה כי אף אחד לא סיפר על השגרה".
"יש חיילים שהשתחררו בלי לירות כדור אחד ובלי שום היתקלות אבל עברו שנים מאוד עוצמתיות, בהן לפעמים לא ישנים, לא אוכלים, עושים מלא שטויות וגם כיף. מלא דברים שאין להם מקום, למרות שזה מה שפוגשים החיילים והמפקדים רוב השירות שלהם".
פיוטרקובסקי התקשר למפקדו לשעבר וכיום מפקד קורס המ"פים. "ספרתי לו שכתבתי ספר ובקשתי לדעת אם יש לזה מקום בצה"ל. שוחמי זה לא אחד ש'יתנחמד' וזה היה לי חשוב. הוא שמח על השקת הספר אבל אמר שהוא בתקופה עמוסה וייקח לו שלושה-ארבעה חודשים לקרוא את הספר. אמרתי לו אין לחץ מתי שיצא לך ושלחתי לו את הספר".
פתאום אחרי שלושה שבועות תא"ל שוחמי שולח לפיוטרקובסקי הודעה ואמר לו שידבר איתו מיד. הוא סיפר לו שתכנן להציץ בכמה עמודים אבל לא הצליח לעצור. "הוא אמר לי תסיים את תהליך ההוצאה לאור כי זה ספר חובה ואני רוצה לרכוש לכל חניך בקורס. זה מאוד מחמם את הלב".
עותקים של הספר התגלגלו לעוד מקומות בצבא והוא מעיד על תגובות מאוד חיוביות. "אבל אני מסתייג", אמר פיוטרקובסקי, "כי אני מניח שמי שיש לו תגובות פחות טובות לא יגיד לי". לפני כשנה וחצי, רגע לפני שהשתחרר מהצבא, הוא כתב מכתב פרידה אותו הפיץ לכמה עשרות חברים מהשרות.
"המכתב הזה התגלגל בכל צה"ל וקבלתי מאות טלפונים, אלופים פנו אלי ואפילו סגן שר הביטחון ישב איתי. קבלתי תגובות טובות וחיבוקים על המכתב. אני יודע שהיו גם תגובות לא טובות אבל לא אמרו לי את זה אישית".
מדובר במכתב שהסעיר מאוד את צה"ל וגם פורסם בתקשורת, בו פיוטרקובסקי העביר ביקורת לא פשוטה על התרבות הארגונית בצבא. "מכתב שנועד להסתכל על המציאות מבחוץ ולספר למה יש כל מני גורמים שמקלקלים אותה ואיפה אני בתוך זה".
"בניגוד למכתב הזה", הוא מסביר, "הספר פנימי ומתרכז בי. איפה אני לא בסדר ויכול להשתפר. בסוף המציאות בצה"ל לא נוחה בלשון המעטה. יש נטייה 'לירוק' על המערכת ולהגיד 'הצבא מטומטם', שזה הכי קל. כולנו חוטאים בזה, גם אני. אבל הספר מבקש מהאנשים להפנות את המבט פנימה אל עצמם ולהגיד איפה אני לא בסדר מה אני צריך לשפר ולשמר".